ע"א 3926/16 יעקב אהרון אוסטרוביצקי נ. מקובר 24 (1995) בע"מ - בפירוק

1.בגדר הבקשה שלפניי עותר המשיב 2 לסילוק הערעור שבכותרת על הסף, וזאת בטענה כי לא נתונה למערער זכות ערעור על ההחלטה עליה הוא משיג וכי היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור. המערער מתנגד לבקשה.

2.הרקע העובדתי הצריך לעניין הוא כדלקמן:

א.בין חברת מקובר 24 (1995) בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה ) לבין בעליהם של מקרקעין מסוימים המצויים בעיר תל אביב-יפו נכרת הסכם קומבינציה לבניית בניין. לצורך מימון ביצועו של ההסכם, נטלה החברה הלוואה מבנק הפועלים (להלן: הבנק ). בעלי המקרקעין שיעבדו את המקרקעין להבטחת פירעון ההלוואה, וביום 10.7.1996 נרשמה משכנתא לטובת הבנק (להלן: השיעבוד ). משהחברה לא פרעה את ההלוואה, החל הבנק בהליכים למימוש השיעבוד. ואולם, מסיבות כאלה ואחרות הליכי המימוש לא התקדמו. ביום 16.11.2008 המחה הבנק חלק מן החוב של החברה למר יוסף סרוסי (להלן: סרוסי ), וזאת בתמורה לתשלום סכום מסוים. בעקבות ההמחאה אישר הבנק שהזכויות בשיעבוד מוקנות לסרוסי (אם כי לא בוצע שינוי מתאים של הרישום).

ב.ביום 21.10.2010 ניתן צו פירוק ביחס לחברה והמשיב 2 מונה כמנהל מיוחד לנכסיה (להלן: המנהל המיוחד ). המנהל המיוחד עתר לביטולו של השיעבוד, וזאת בטענה כי ההמחאה לסרוסי נעשתה למראית עין וכי הלכה למעשה הכספים אותם שילם סרוסי לבנק הועמדו על ידי מר אהרון מקובר, בעליה של החברה (להלן:

הבקשה להפקעת השיעבוד ). יצוין, כי כנגד מקובר מתנהל זה מספר שנים הליך פשיטת רגל. סרוסי לא הגיב לבקשה להפקעת השיעבוד ואף לא התייצב אישית לדיונים בבקשה, חרף צווי הבאה אשר הוצאו נגדו. במסגרת הדיונים בבקשה נטען כי הגורם אשר מימן את התשלום לבנק ואשר לו הומחה החוב והועבר השיעבוד, אינו סרוסי אלא המערער. על פי הנטען, הבנק סירב להמחות את זכויותיו למערער, שהינו אזרח ותושב ארצות הברית, ועל כן סרוסי שימש כ"איש קש" עבורו (ראו החלטותיו של בית משפט קמא מיום 10.5.2015 ומיום 17.6.2015).

ג.בהיעדר תגובה עניינית מטעם סרוסי לבקשה להפקעת השיעבוד, נתן בית המשפט שעל הפירוק - ביום 2.11.2015 - החלטה קצרה המקבלת את הבקשה ואף חתם על פסיקתא מתאימה. בשל חשיבותה, אביא את ההחלטה ככתבה וכלשונה: "מאשר כמבוקש. החלטה וכן הפסיקתא תכנס לתוקף ביום 1.12.15 על מנת לאפשר למשיב 1 [סרוסי - ג'ל'] לשקול את עמדתו בהמשך לדיון" (להלן: החלטת ההפקעה ).

ד.זמן קצר יחסית לאחר מתן החלטת ההפקעה ועוד טרם כניסתה לתוקף, פנה המערער לבית המשפט שעל הפירוק בנוגע לסוגיית השיעבוד. בהחלטתו מיום 29.11.2015 הורה בית המשפט על עיכוב נוסף בכניסתה של החלטת ההפקעה לתוקף, וזאת על מנת לאפשר למערער להגיש בקשה סדורה בעניין. ואכן, ביום 10.12.2015 הגיש המערער בקשה להורות על ביטול החלטת ההפקעה ולקבוע כי הוא הבעלים של השיעבוד וכי הוא רשאי לממשו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בבקשה נטען כי ההתקשרות האמיתית להמחאת הזכויות נעשתה בין המערער לבין הבנק, ואילו סרוסי שימש כ"איש קש" בלבד. בית המשפט קיים שני דיוני הוכחות בבקשה (ביום 10.2.2016 וביום 21.2.2016), ובהמשך אף הוגשו סיכומים. ביום 22.3.2016 נתן בית המשפט שעל הפירוק החלטה מפורטת ומנומקת - המחזיקה שבעה עשר עמודים - בגדרה דן בטענות העובדתיות של המערער לגופן, ודחה אותן. אי לכך, דחה בית המשפט את הבקשה. הערעור שלפניי מופנה כנגד החלטה זו (להלן: ההחלטה ).

3.במסגרת הבקשה שלפניי טוען המנהל המיוחד כי החלטת ההפקעה סיימה את הדיון בנוגע להפקעת השיעבוד, ולכן היא מהווה "פסק דין"; ואילו ההחלטה מושא הערעור, בגדרה נדחתה בקשת המערער לביטול החלטת ההפקעה, אינה אלא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה טעון רשות. לפיכך, עתר המנהל המיוחד כי אורה על סילוקו של הערעור על הסף. כאמור, המערער מתנגד לבקשת הסילוק וסבור כי עומדת לו זכות ערעור על ההחלטה. כפי שיובהר מיד, סבורני כי הדין בעניין זה עם המערער.

4.כידוע, על החלטות הניתנות במסגרת הליכי פירוק חלים דיני הערעור הרגילים, ובכלל זה ההבחנה בין "פסק דין" הנתון לערעור בזכות לבין "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות (סעיף 291 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). כאשר מכריע בית המשפט שעל הפירוק במחלוקת תחומה המהווה "יחידה דיונית" אשר עומדת בפני עצמה, הכרעה זו תיחשב "פסק דין" וזאת אף אם הליכי הפירוק בכללם טרם באו אל קיצם (למשל, רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב ( 4) 393 (1989); רע"א 2549/09 חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ

נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פיסקה 5 (28.7.2010); רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012)).

5.בגדר ההחלטה מושא דיוננו הכריע בית המשפט שעל הפירוק בבקשת המערער להורות על ביטול החלטת ההפקעה, וזאת לאחר שניתנה מבלי שהיה צד לדיון .

אכן, הדין מכיר, בנסיבות מסוימות, באפשרות ביטולו של פסק דין אשר ניתן בהליך אזרחי, לרבות לבקשתו של צד שלישי אשר לא היה בעל דין בהליך. זאת, בהתקיים עילות תקיפה קונקרטיות ומצומצמות (למשל,

דנ"א 4546/96

חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ

(14.5.1997) ;

ע"א 4682/92 עיזבון המנוח שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ , פ"ד נז (3) 366, 371 (2003) (להלן: פרשת שעיה );

ע"א 9369/12

איבי נ' צ.א.מ.א. הובלות דלק בע"מ , פיסקה 17 (22.7.2014) (להלן: פרשת איבי )). בקשות מעין אלה יש להגיש במתכונת של תובענה חדשה ונפרדת, וזאת להבדיל מהגשת בקשת ביטול בגדר ההליך בו ניתן פסק הדין (פרשת שעיה

לעיל, עמ' 372-373; בר"ם 2582/06

פריג' נ' עיריית אילת , פיסקאות 5 ו-7

(29.6.2006) ). כאשר הגורם המעוניין בביטול פסק הדין בוחר לפעול בניגוד לכלל האמור ומגיש בקשת ביטול בגדרי אותו הליך בו ניתן פסק הדין - ההחלטה אשר תינתן בבקשה עשויה להיחשב כ"החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא ברשות. זאת, בהתאם לכללי הסיווג החלים ביחס להחלטות מאוחרות לפסק הדין (פרשת

איבי , פיסקה 18; ע"א 2833/15 רייך נ' מ.ד.מ. מזרחי יזמות ובניה בע"מ , פיסקה 11 (24.2.2016). לגבי אופן הסיווג של החלטות הניתנות לאחר סיום הדיון ראו, ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי

135 (מהדורה שלישית, 2012)).

אוסיף ואזכיר כי גם החלטה הדוחה בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד - בהתאם לסעיף 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - מהווה "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה טעון רשות (למשל, רע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה , פיסקה 13 (27.11.2014); ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי , פיסקה 8 (15.12.2010)).

6.על רקע האמור לעיל, ניתן היה לסבור שיש לסווג את ההחלטה מושא דיוננו כ"החלטה אחרת" ולקבוע, כתוצאה מכך, שהיה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור. ואולם כפי שיובהר מיד, דומני כי נסיבותיו הייחודיות של המקרה מובילות דווקא למסקנה ההפוכה.

7.כזכור, החלטת ההפקעה ניתנה לאחר שסרוסי לא התייצב אישית לדיון ולא הגיש תגובה לגופם של דברים. משכך, בגדר החלטת ההפקעה ראה בית המשפט להתלות את הפקעת השיעבוד למשך כחודש ימים וזאת על מנת לאפשר לסרוסי "לשקול את עמדתו בהמשך לדיון". עינינו הרואות, כי בית המשפט שעל הפירוק לא סגר את הדלת בפני בירור מהותי של הטענות הנוגעות לתוקף השיעבוד, אלא קבע מתווה המותיר פתח לבירורן. ואכן, כאשר המערער הגיש בקשה ופרש בגדרה את הטענות התומכות במסקנה כי אין מקום להורות על ביטול השיעבוד, בית המשפט האריך את ההתליה; דן בטענות לגופן, תוך קיום שתי ישיבות הוכחות אשר אחריהן אף הוגשו סיכומים מטעם הצדדים; ונתן החלטה מפורטת המכריעה בזכויות הצדדים.

8.יוצא איפוא, כי אף שהטרמינולוגיה אשר ננקטה הייתה טרמינולוגיה שעניינה דיון בבקשה לביטול החלטת ההפקעה, הרי ש מבחינה מהותית חורגת ההחלטה מדל"ת אמותיה של החלטה בבקשת ביטול ומהווה החלטה משלימה להחלטת ההפקעה, תוך שהיא מכריעה במחלוקת מהותית נוספת שלא נדונה בשלב הראשון. מבחינה זו דומני כי ההחלטה מסיימת יחידה דיונית חדשה או משלימה, ועל כן יש לסווגה כ"פסק דין" אשר הערעור עליו הינו בזכות (ראו והשוו, החלטתי בע"א 4920/14 דוד נ' עו"ד פיני יניב - כונס נכסים (23.7.2015). ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן ביום 25.11.2015 בגדר בש"א 6052/15).

יוער, כי לא נעלם מעיניי שבהחלטת ההפקעה ציין בית המשפט את סרוסי כגורם שעבורו הושאר הפתח לבירור מהותי של סוגית השיעבוד. ואולם הלכה למעשה המערער פנה לבית המשפט כמי ש"בא בנעליו" של סרוסי, בהתאם לתזה אשר הוצגה לבית המשפט על ידי בא כוחו של סרוסי עצמו עוד טרם מתן החלטת ההפקעה (כמפורט בפיסקה 2ב' לעיל). כך או כך, אין בנתון זה כשלעצמו כדי לשנות מן המסקנה לעניין סיווג ההחלטה.

9.נוכח האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין" אשר הערעור עליו הינו בזכות. ממילא לא נפל פגם באופן ההשגה של המערער על ההחלטה. במאמר מוסגר אציין, כי בשים לב לתוצאה אליה הגעתי לא ראיתי צורך להידרש לשאלת תחולתו של החריג אשר נקבע ב בש"א 9397/11

מועב שירותי מזון בע"מ נ' חנית נוב, עו"ד

(19.6.2012), על ענייננו.

10.בבקשת הסילוק העלה המנהל המיוחד טענה נוספת ולפיה הערעור הוגש באיחור של עשרה ימים. טענה זו הועלתה בחצי פה, תוך שהמנהל המיוחד מציין רק את מועד מתן ההחלטה ומתעלם לחלוטין מהשאלה מתי הומצאה ההחלטה (אשר ניתנה בהיעדר הצדדים) לידי המערער. זאת, חרף העובדה שמניין הימים להגשת הליך ערעורי נספר, כידוע, ממועד ההמצאה (תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המנהל המיוחד אף לא הביא בחשבון, בחישוב התקופה, את פגרת הפסח שאורכה שמונה ימים. בנסיבות אלה לא ראיתי לקבל את טענת האיחור, וזאת אף שהמערער לא התייחס לסוגיה זו בתגובתו.

11.התוצאה היא כי הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.