ע"א 5578/16 וליד ג'מיל סוילם נ. עלי מחמוד עלי סוילם

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני שעניינו צו מניעה האוסר על המשיב 6 "לפלוש למתחם החלקה הידועה כחלקה 50 בגוש 30557 מאדמות ירושלים שבשכונת שועפאט [להלן: המקרקעין ], ולשנות את פני המקרקעין או להקים מבנים בחלקה", כלשון הבקשה. זאת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי ) מיום 5.6.2016 ב-ת"א 39666-01-12 (להלן: פסק הדין ).

רקע והליכים קודמים

2.

המקרקעין מצויים בהליכי הסדר שהחלו בתקופת השלטון הירדני קודם למלחמת ששת הימים וטרם הושלמו, לנוכח אי-בהירות ביחס ללוח התביעות הירדני וחסרונם של מסמכים רלוונטיים המצויים בירדן. כעולה מהחומר שהונח לפניי, בלוח התביעות רשומים שלושה רבעים מהזכויות במקרקעין על-שם מר מוחמד אמין סווילם, סבם המנוח של המבקשים, ואילו רבע מהזכויות רשום על-שם גברת עזיזה בת יוסף סווילם (להלן: עזיזה ), שהלכה לעולמה בשנת 1996 והמשיבים 3-1 הם ילדיה. יוער כי ככל שקיים קשר משפחתי בין סבם של המבקשים לבין עזיזה, וכתוצאה מכך בין המבקשים לבין המשיבים 3-1 – הוא לא הוברר.

שורשו של הסכסוך בעסקאות נטענות נוגדות שנעשו בחלקה של עזיזה בזכויות במקרקעין (להלן גם: הנכס ): המבקשים טוענים כי הם רכשו את הנכס בשנת 1999 מאת המשיבים 3-1, לאחר שאלה ירשו את עזבונה של אמם; לעומת זאת, המשיבים 6-4 טוענים כי הנכס כלל לא נכלל בעזבונה של עזיזה, משהיא מכרה אותו עוד בחייה לאדם אחר, שבתורו מכר אותו למשיב 4, וזה האחרון מכר את הנכס בשנת 2010, באמצעות המשיב 5, למשיב 6 (להלן: סמיר ).

3.

בגדרי התביעה שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי ב-ת"א 39666-01-12 (להלן: התביעה ), התבקש להצהיר כי המשיבים 3-1 הם הבעלים של רבע מהזכויות במקרקעין מכוח היותם יורשיה של עזיזה, ולהורות כי הם יירשמו תחתיה בלוח התביעות; ועוד התבקש בית המשפט להצהיר כי המשיבים 3-1 מכרו את חלקם בזכויות למבקשים; וכן כי אין תוקף לעסקה הנטענת שמכוחה רכש לכאורה סמיר את הנכס, כי אין לו כל זכויות במקרקעין וכי הוא אינו רשאי להחזיק בהם או לעשות בהם שימוש.

בפסק דין שניתן ביום 28.9.2014 (להלן: פסק הדין הקודם ) נקבע כי אין מקום ליתן סעד המצהיר על בעלות בזכויות, הואיל וטרם הסתיים הליך ההסדר וטרם הוכרעו תזכירי התביעות שהוגשו במסגרתו. זאת בפרט משקיים קושי בהכרעה ביחס למשיבה 3, היות שהיא מתגוררת בחו"ל ולא הוברר כדבעי האם היא מצטרפת לעמדת אחיה, המשיבים 2-1, התומכים בעמדת המבקשים. בית המשפט ציין כי להליך שבפניו קדמו שני הליכים משפטיים נוספים באותו עניין, שניהם בבית משפט השלום בירושלים – ת"א 5609-10-10 ו-ת"א 30675-12-10; בשני ההליכים התבקשו סעדים זהים לאלה שמבוקשים בגדרי הבקשה דנן, כאשר הראשון נדחה מחמת אי-גילוי פרטים מהותיים ובראשם קיומה של העסקה הנוגדת, ואילו ההליך השני נמחק לבקשת התובעים באותו עניין, הם המבקשים והמשיבים 2-1 לפניי. עוד ציין בית המשפט כי ראוי שהמבקשים ימצו את ההליכים מול פקיד ההסדר טרם שיבצעו פניות חוזרות ונשנות לערכאות. לנוכח האמור, הורה בית המשפט בפסק הדין הקודם על מחיקת התביעה, תוך שצוין כי ככל שיעלה בידי המבקשים להניח את התשתית הראייתית הדרושה והם ימצו את ההליכים מול פקיד ההסדר, וככל שיוותר צורך בהגשת תובענה חדשה לבית המשפט, יהיו רשאים המבקשים לעשות כן.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין הקודם לבית משפט זה (ע"א 7850/14); הערעור התקבל, במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בתחרות שבין המבקשים לבין סמיר.

4.

בפסק דינו מיום 5.6.2016 קבע בית המשפט קמא כי דין התביעה להידחות וכי הזכויות בנכס שייכות לסמיר. על בסיס חומר הראיות נמצא כי עזיזה מכרה את הנכס עוד בשנת 1971, וכי הוא לא נכלל בעיזבון שלה – ולפיכך למשיבים 3-1 לא היו זכויות כלשהן במקרקעין, בעת שמכרו אותן לכאורה למבקשים. בית המשפט אף שוכנע כי המשיבים 3-1 היו מודעים לכך בעת עריכת העיסקה עם המבקשים, באשר אף הם ניהלו מו"מ עם המשיב 4 על קניית הנכס, לפני שזה החליט למוכרו לסמיר.

ומכאן הערעור הנוכחי.

הבקשה למתן סעד זמני

5.

המבקשים טוענים כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי לסמיר (המשיב 6) יש זכויות במקרקעין, ולמעשה מלוא הזכויות בהם מצויות בידי המבקשים, לאחר שרכשו מאת המשיבים 3-1 את חלקה של עזיזה כדין, בנוסף לחלק שבו הם מחזיקים מתוקף ירושתם את סבם. נטען כי הסעד הזמני מתבקש משום שבסמוך לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור פלש סמיר למקרקעין והחל משנה את פניהם – על-ידי יישור הקרקע, שפיכת כורכר ועפר והכנתה לביצוע פעולות בנייה. זאת ללא היתרים מתאימים וללא שבוצעה חלוקה בעין של המקרקעין.

המשיבים 2-1 מסכימים לבקשה, ומדגישים כי הנכס המצוי במחלוקת הוא רק רבע מהזכויות במקרקעין, ומשכך אין לסמיר "כל זכות לעשות כל שימוש במקרקעין". המשיבים 5-3 לא הגישו תגובתם לבקשה; והמשיב 7 הותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

סמיר מתנגד לבקשה. לטענתו, דין הבקשה להידחות על הסף משעילת התביעה התיישנה; וממילא צדק בית משפט קמא בקובעו כי הזכויות בנכס שייכות לסמיר, שרכש אותן כדין, ולכן הוא נוהג בו מנהג בעלים בזכות. עוד נטען על ידי סמיר כי העסקה בין המבקשים לבין המשיבים 3-1 היא פיקטיבית, כי המבקשים נוהגים בחוסר תום לב וכי הם מלעיטים את בתי המשפט בבקשות חוזרות ונשנות באותו עניין, ללא הצדקה.

6.

יוער כי למקרא החומר שהובא לפניי לא ברור מי החזיק במקרקעין בפועל לפני מתן פסק הדין. המערערים טוענים כי מאז 1999 ועד היום הם המחזיקים במקרקעין ונוהגים בה מנהג בעלים (בפסקאות א.3, ב.10 להודעת הערעור); ומנגד סמיר טוען כי הוא "יושב על המגרש שנים רבות" וכי הוא "פעל בקרקע ונהג מנהג בעלים מהטעם הפשוט שהוא אכן מחזיק בזכויות הבעלות במגרש" (בפסקאות 15 ו-17 לתגובתו לבקשה).

7.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, התנאים למתן סעד זמני בערעור לפי תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הם סיכויי ערעור טובים ומאזן נוחות הנוטה לטובת מבקש הסעד. אמנם מדובר בתנאים מצטברים, אך היחס ביניהם הוגדר בפסיקה כ"מקבילית כוחות" או "כלים שלובים", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך. כמו כן, על דרך הכלל, מאזן הנוחות הוא השיקול המכריע מבין השניים (ראו למשל, ע"א 3926/16 אוסטרוביצקי נ' מקובר 24 (1995) בע"מ – בפירוק

(10.8.2016); ע"א 5191/15

אייזיק נ' מורשת

(31.8.2015)).

בענייננו שני השיקולים מטים את הכף לדחיית הבקשה. לעניין סיכויי הערעור ייאמר כי דומה על פניו שהם אינם מן המשופרים, מן הטעם שהקביעה כי לסמיר זכויות בנכס מבוססת על עניינים שבעובדה, בעקבות התרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי מחומר הראיות. באשר למאזן הנוחות, המבקשים לא פירטו מדוע השימוש של סמיר בקרקע יכול שיביא להשלכות בלתי-הפיכות, שלא ניתן יהיה להשיב לאחור במידה שיתקבל הערעור; ויודגש כי אין עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע של הוראה לרישום בעלות במקרקעין או של מתן תוקף לעסקת מכר, כי אם למניעת שימוש בקרקע.

ואולם יוער בהקשר זה כי אף אם יידחה הערעור, דומה שאין מחלוקת כי המבקשים מחזיקים ב-3/4 מהזכויות במקרקעין, והנכס שבו מחזיק סמיר הוא רבע בלבד מהזכויות; ולפיכך ברי אין כי סמיר רשאי לבצע פעולות במקרקעין החורגות מהמותר במצב דברים זה. ככל שנעשות פעולות כאמור רשאים המבקשים לנקוט הליך מתאים; עניין זה אינו מותנה בקבלת הערעור או בדחייתו ואינו מוגבל לתקופת הערעור , ואין אפוא מקום לבררו בגדרי בקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור.

8.

סוף דבר, הבקשה נדחית כאמור בפסקה 7 לעיל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.