עע"מ 870/17 מועצה מקומית כפר כנא נ. אורוז שירותים בע"מ

1.

לפניי בקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים בנצרת (כבוד הנשיא ד"ר א' אברהם ) ב-עת"מ 11237-09-16 מיום 25.12.2016, שאותו הגישה המבקשת קודם להגשת בקשה זו. בפסק הדין נקבע כי על המבקשת לפנות למשיבה 3 (להלן: רמ"י ) בבקשה להקצות לה קרקע ללא מכרז, באתר שבו מפעילות המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות ) תחנת מעבר לפינוי פסולת (להלן: התחנה ), ועל מנת שיוכלו להמשיך ולעשות כן.

רקע והשתלשלות העניינים

2.

כעולה מפסק הדין נושא הערעור, המשיבה 1 הקימה את התחנה בשנת 1995 בשטח השיפוט של המבקשת שהיא מועצה מקומית, בהתאם להסכם בין הצדדים שלפיו המשיבה 1 תפעיל את התחנה ותבצע עבודות פינוי פסולת משטחי המבקשת. התחנה פועלת באותו אתר (להלן: המקרקעין ) מאז ועד היום, כשבידי המשיבות היתר בנייה ורשיון עסק מתאימים. בשנת 2001 נחתם חוזה נוסף בין המבקשת למשיבה 1 בנוגע לתחנה, ובו הצהירה המבקשת כי היא הבעלים במקרקעין, וכן התחייבה כי המקרקעין ישמשו את המשיבות עד לשנת 2020. ואולם, הלכה למעשה הבעלים במקרקעין היא מדינת ישראל, ולפיכך הם מצויים באחריותה של רמ"י; וזו מצידה העניקה למבקשת, עוד בשנת 1993, אישור עקרוני להקצאת המקרקעין לטובת הקמת אתר פסולת. יצוין כי בשנת 2007 המחתה המשיבה 1 את זכויותיה למשיבה 2.

בשנת 2009 הגישה רמ"י תביעה לסילוק ידן של המשיבות מן המקרקעין (ת"א (השלום נצרת) 18490-10-09), וזו התקבלה ביום 3.11.2015. בפסק הדין נקבע כי לא ניתן לקבוע שרמ"י ידעה על אודות ההליכים התכנוניים לגבי התחנה או שנתנה את אישורה להם, ולפיכך המשיבות מחזיקות במקרקעין שלא כדין, וניתן צו הריסה נגד המחוברים המצויים במקרקעין. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בהסכמה (ע"א (מחוזי נצרת) 10226-02-16 מיום 4.7.2016), תוך שעוכב ביצועו של צו ההריסה עד ליום 4.1.2017; ולאחר מכן נדחה המועד שוב, והוא קבוע כעת לביצוע ביום 23.5.2017. בהחלטה על העיכוב הנוסף שניתנה ביום 23.2.2017 הבהיר בית המשפט כי "לא תינתן כל הארכה נוספת לתוקף הצו" (להלן: ההליך האזרחי ).

המשיבות הגישו את העתירה נושא הערעור ביום 6.9.2016, כחודשיים לאחר דחיית הערעור בהליך האזרחי, וזאת לאחר שלא נענתה פנייתן למבקשת, כי תפעל להסדרת זכויות המשיבות במקרקעין מול רמ"י. המבקשת התנגדה לקבלת העתירה, וטענה בין היתר כי התחנה מהווה מטרד וכי החוזה שכרתה עם המשיבות הוא בלתי-חוקי ודינו בטלות. רמ"י התנגדה לקבלת העתירה אף היא.

3.

בפסק הדין קבע בית משפט לעניינים מנהליים כי התנהלותה של המבקשת בפרשה הייתה "קלוקלת" וחסרת תום לב, היות שהיא הציגה כלפי המשיבות מצג שווא שלפיו היא בעלת הזכויות במקרקעין ואין מניעה להפעלת התחנה; ובנוסף בחרה המבקשת שלא להציג את עמדתה בגדרי ההליך האזרחי, "כמי שמתחבאת מאחורי רמ"י". נקבע שהמבקשת חטאה לחובת ההגינות המוטלת עליה כרשות ציבורית, ועמדתה נגועה בחוסר סבירות קיצוני; ובית המשפט הורה למבקשת לפנות לרמ"י בתוך 7 ימים, דהיינו עד ליום 1.1.2017, בבקשה להקצות לה את המקרקעין בפטור ממכרז על מנת שישמשו להפעלת התחנה (להלן: בקשת ההקצאה ). הוטעם כי חזקה על רמ"י שתבחן בקשה זו לפי אמות המידה המקצועיות שהיא מחויבת בהן.

ביום 25.1.2017 הגישה המבקשת לבית משפט זה ערעור על פסק הדין.

המשיבות הגישו לבית משפט לעניינים מנהליים שתי בקשות לפי פקודת בזיון בית משפט, ביום 31.1.2017 וביום 26.2.2017, שבהן נטען כי המבקשת לא פעלה כמתחייב מפסק הדין. המבקשת אמנם פנתה לרמ"י, אך תוכן הפנייה לא תאם את האמור בפסק הדין, והיא נעשתה שלא בהתאם לנוהלי רמ"י. בהחלטות מיום 16.2.2017 ומיום 2.3.2017 הורה בית המשפט למבקשת להגיש בקשה לרמ"י, "לפי התוכן עליו ציוויתי בפסק הדין, בלא כל תוספת או גריעה", ו"לפי הטופס המתאים".

ביני לביני, ביום 19.2.2017, הוגשה הבקשה דנן.

טענות הצדדים

4.

המבקשת עותרת לעיכוב ביצוע פסק הדין, הן בנוגע להגשת בקשת ההקצאה לרמ"י והן בנוגע למסירת המקרקעין למשיבות. לטענתה, פסק הדין שגוי מאחר שבית המשפט שם את שיקול דעתו במקום זה של המבקשת, בעוד שלא קמה עילה להתערבות בהחלטותיה. המבקשת מוסיפה בין היתר כי אין בהתנהלותה משום חוסר תום לב, ולעומת זאת נפלו פגמים בהתנהלות המשיבות, לרבות הפרת הדין בנושאי תכנון ובנייה והגנת הסביבה; כי ההסכם שבין המשיבות למבקשת נטול תוקף; וכי הפעלת התחנה פוגעת בתושבים ובעסקים המקומיים. לפיכך נטען שסיכויי הערעור טובים.

ביחס למאזן הנוחות נטען כי הוא נוטה לטובת המבקשת, הואיל ואם תידחה הבקשה לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור במקרה של קבלת הערעור. נטען כי ככל שתתקבל ברמ"י החלטה להקצות את המקרקעין למשיבות לא ניתן יהיה לבטלה, ובנוסף לא ניתן יהיה לבצע את פסק הדין בהליך האזרחי; ועוד נטען כי האינטרס הציבורי ייפגע, בשל כך שהתחנה מהווה מטרד ומעוררת התנגדות בקרב תושבי המבקשת, ומודגש כי התחנה מצויה בקרבת בית קברות, וסמיכות זו פוגעת במבקרים בו.

5.

המשיבות מתנגדות לקבלת הבקשה, הלוקה לטענתן בשיהוי וחוסר תום לב, היות שהמבקשת המתינה בהגשתה עד כחודשיים לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור, הגם שנקבע בו כי עליה לפנות לרמ"י בתוך שבוע ימים. זאת כנטען מתוך ניסיון לסכל את ביצוע פסק הדין, ככל שהוא יעוכב ומועד ביצוע צו הפינוי שנקבע בהליך האזרחי יגיע טרם שיתברר הערעור. לעומת זאת נטען כי היעתרות רמ"י לבקשת ההקצאה תרפא את הפגם שבגינו הוצא צו ההריסה בהליך האזרחי ותאפשר לתחנה להמשיך לפעול. בהתייחס לסיכויי הערעור המשיבות טוענות כי הם "קלושים", בהסתמך על פסק הדין נושא הערעור ובעיקר מן הטעם שההסכם בין המבקשת למשיבות הוא תקף ומחייב. בהתייחס למאזן הנוחות, מודגש כי התחנה פועלת במקרקעין מזה כ-18 שנים, וקבלת הבקשה דנן תביא לשינוי המצב הקיים, ככל שיבוצע צו הפינוי. עוד מודגש כי הנזק הצפוי למבקשת הוא זניח, בהינתן שעצם הגשת בקשת ההקצאה לרמ"י היא אך תחילתו של הליך ואין בה כדי להוביל מניה וביה להקצאה בפועל של המקרקעין למשיבות, בעוד שהנזק שייגרם למשיבות מהפינוי יהא משמעותי בשל הפרת התחייבויות לצדדי ג'; וכן שהאינטרס הציבורי תומך בהותרת פעילות התחנה במקרקעין, בשל תרומתה לאיכות הסביבה ורמת החיים במקום.

רמ"י מתנגדת לבקשה אף היא. רמ"י מעדכנת בתגובתה כי המבקשת הגישה לה בקשת הקצאה כמתחייב מפסק הדין, והיא מוסיפה כי "מן ההגינות יש לומר" שגורמי המקצוע נוטים לדחייתה. הגם שרמ"י התנגדה לקבלת העתירה, משזו הוכרעה רמ"י סבורה כי יש לבחון את בקשת ההקצאה לגופה; ומודגש כי בהליך האזרחי נקבע שהמשיבות והמבקשת הן פולשות במקרקעין, וככל שתידחה בקשת ההקצאה ניתן יהיה לפעול לפינוי התחנה. לפיכך נטען כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון דחיית הבקשה דנן – הגם שייתכן שיהיה בכך כדי לייתר את הערעור – וכן נטען שסיכויי הערעור נמוכים, לנוכח הקביעות העובדתיות בדבר חוסר תום ליבה של המבקשת.

הכרעה

6.

הבקשה שלפניי הוכתרה אמנם כבקשה לעיכוב ביצוע, ואולם מההחלטות שניתנו בבקשות לפי פקודת בזיון בית משפט ומתגובת רמ"י לבקשה, מתברר כי המבקשת כבר הגישה לרמ"י את בקשת ההקצאה נושא פסק הדין; ויודגש כי מהחלטת בית משפט לעניינים מנהליים מיום 16.2.2017, קודם להגשת הבקשה דנן, עולה כי המבקשת הסכימה למהלך הדברים. משכך הוראתו האופרטיבית של בית המשפט בוצעה, והמדובר במעשה עשוי שאין עוד מקום לדון בעיכובו. עם זאת, בבקשה כרוכות בערבוביה גם טענות הנוגעות לסעד זמני אחר, שאיננו עיכוב עצם הפנייה לרמ"י כי אם עיכוב מתן החלטה בבקשת ההקצאה, וככל שזו תהא חיובית – עיכוב ביצועה. לאחר עיון בבקשה ובתגובות על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ביחס לסעד זמני זה.

כידוע, מתן סעד זמני בערעור לפי הוראת סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש. בין השיקולים קיים יחס של "מקבילית כוחות", ועם זאת ככלל השיקול המכריע מבין השניים הוא מאזן הנוחות (ראו למשל, עע"מ 2419/17 מנוליד- חירות מערכות בע"מ נ' ועדת המכרזים עיריית הרצליה

(21.3.2017); ע"א 5578/16 סוילם נ' סוילם (12.9.2016)). בענייננו, מאזן הנוחות נוטה במובהק לכיוון קבלת הבקשה, בשל החשש הממשי שדחיית הבקשה תייתר את הערעור בכללותו. כך הואיל וככל שתתקבל החלטה בבקשת ההקצאה שהגישה המבקשת לרמ"י – ומבלי להביע כל עמדה באשר לדינה של בקשת ההקצאה לגופה – לא יהיה עוד טעם לדון בהשגותיה של המבקשת על תוצאות פסק הדין נושא הערעור, דהיינו על עצם החיוב להגיש את בקשת ההקצאה. לנוכח האמור לא ראיתי צורך לרדת לעומקם של סיכויי הערעור.

7.

יוער כי לא נעלם מעיניי הקושי הנובע מכך שקיים צו הריסה שיפוטי ביחס לתחנה, שהמועד לביצועו קבוע ליום 23.5.2017; ואולם המדובר בהליך נפרד, שאין בו כדי לאיין את זכות הערעור של המבקשת. במצב הדברים שנוצר, מן הראוי שרמ"י תיתן את הסכמתה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה, ככל שתתבקש לכך.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת במובן זה שרמ"י לא תכריע בבקשת ההקצאה עד להכרעה בערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

היומן ייתן עדיפות לשמיעת התיק, בכפוף לאילוציו.