ע"א 8823/16 רחמים לוי נ. אסתר זייגר

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 18.10.2016 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת הלית סילש ) ב-ת.א. 41760-04-16 , עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים. במסגרת פסק הדין הורה בית המשפט המחוזי על דחייתה על הסף של התביעה שהגישו המבקשים, בשל מעשה בית-דין; וכן ניתן צו לפינוי המבקשים מהחנות שברחוב רוטשילד 22 בראשון לציון (להלן: החנות ), לא יאוחר מיום 25.11.2016. עם הגשתה של הבקשה לעיכוב ביצוע, ביום 22.11.2016 הוריתי על עיכוב ארעי של הפינוי; כעת הוגשו התגובות לבקשה, ומכאן החלטתי.

רקע והליכים קודמים

2.המשיבים הם הבעלים בחנות, והמבקשים הם דיירים מוגנים שמזה שנים רבות מנהלים בחנות עסק משפחתי לממכר מוצרי חשמל (למן שנת 1981). בשנת 2009 נתגלע סכסוך בין הצדדים בנוגע לתנאי השכירות של החנות, ובחודש מאי 2010 הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המבקשים לבית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 23591-03-10, להלן: תביעת הפינוי ). ביום 3.11.2011 ניתן תוקף של פסק דין להסכם בוררות שאליו הגיעו הצדדים במסגרת תביעת הפינוי, ונקבע בו כי טענות הצדדים בתביעה יועברו להכרעתו של בורר (להלן: הסכם הבוררות ).

ביום 7.7.2012 ניתן פסק הבורר. בחלקו האופרטיבי של הפסק, חייב הבורר את המבקשים לשלם למשיבים פיצוי בסך של 50,000 ש"ח בתוך 90 ימים – תוך שהוסיף וקבע כי אם לא יעשו כן במועד שנקבע, תקום זכותם של המשיבים לפנות את המבקשים מן החנות (להלן: פסק הבורר ). ביום 18.6.2013 אושר פסק הבורר על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בהליך שנפתח על ידי המשיבים, וקיבל תוקף של פסק דין (ת.א. 41582-04-13).

ביום 7.7.2013 הודיעו המשיבים למבקשים כי משלא שולם הפיצוי עד כה, לפי פסק הבורר עליהם לפנות את החנות; או אז הודיעו המבקשים למשיבים כי ברצונם לשלם פיצוי זה – ואולם המשיבים סרבו ועמדו על זכותם לפינוי המבקשים. סופו של דבר, ביום 17.7.2013 העבירו המבקשים את סכום הפיצוי לנאמנות על שם המשיבים. ביום 13.9.2013 פתחו המשיבים תיק הוצאה לפועל נגד המבקשים – שבעקבותיו נקטו המבקשים מצידם בהליך של המרצת פתיחה, שבה עתרו להצהיר על הארכתו של המועד לתשלום הפיצוי שנקבע בפסק הבורר, ולחלופין להצהיר כי יש לראות במבקשים כמי ששילמו את הפיצוי במועד (להלן: התובענה ההצהרתית ). הליך זה התברר בפני בית משפט השלום בראשון לציון (הגם שהוגש מלכתחילה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד), וביום 7.7.2014 ניתן פסק-דין הדוחה את התובענה ההצהרתית (ת.א. 67729-10-13). יצוין כי במוקד ההליך עמדה פרשנותו של פסק הבורר – כאשר לטענת המבקשים יש למנות את 90 הימים שנקבעו בפסק הבורר לתשלום הפיצוי למשיבים, רק החל ממועד אישורו של הפסק על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה כאמור את עמדת המבקשים, וקבע כי 90 הימים להסדרת התשלום נמנים ממועד מתן פסק הבורר – והמשמעות היא שהמבקשים לא שילמו את הפיצוי במסגרת הזמן שנקבעה, ועל כן קמה זכותם של המשיבים לפנות את המבקשים מן החנות.

3.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 34393-09-14, להלן: הערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית ), ובמהלך דיון שנערך ביום 1.4.2015 הגיעו הצדדים להסכמה –שלפיה הערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית יידחה, והמבקשים יפנו את החנות עד ליום 1.7.2016; עד לפינוי ישלמו המבקשים דמי שכירות בסכום שנקבע. ועוד הוסכם, כי במקרה של אי פינוי החנות עד למועד זה, ישלמו המבקשים למשיבים פיצוי מוסכם בסכום של 150,000 ש"ח. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין כבר במהלך הדיון (להלן: פסק הדין בהסכמה ).

ואולם, ביום 13.7.2015 הגישו המבקשים למותב שדן בערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית בקשה לביטול פסק הדין בהסכמה (להלן: בקשת הביטול ). על פי הנטען בבקשת הביטול, עורכי הדין שהופיעו מטעם המבקשים בדיון בערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית עשו כן ללא ייפוי כוח מתאים, תוך שהמבקשים 1 ו-2 כלל לא היו מודעים לקיומו של ההליך וממילא גם לא היו נוכחים בעצמם בדיון. אמנם המבקש 3 היה נוכח בדיון – ואולם על פי הנטען הוא לא הבין את שנאמר במהלכו, ולמעשה אולץ להגיע להסכמות עם הצד שכנגד. ביום 10.1.2016 נדחתה בקשת הביטול על ידי בית המשפט המחוזי, וכך נאמר בהחלטה:

"בקשה זו לביטול פסק דין נובעת מטענות שהן חיצוניות לערעור ובכך בלבד חורצות את דינה להידחות.

יתר על כן, גם לגופו של עניין אין בידינו לקבוע כי כנטען בבקשה לא היה ייפוי כוח בידי עוה"ד לייצג את המבקשים, שהרי הדברים נסתרים מיניה וביה הן מהתנהלות המבקשים לאורך כל הדרך הן מתגובת עורכי הדין (ר' במיוחד ס' 12).

לפיכך אנו דוחים את הבקשה."

המבקשים לא אמרו נואש – והגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, שנדחתה ביום 22.5.2016; ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר – שגם היא נדחתה, ביום 22.6.2016.

4.במקביל לבקשה לעיון חוזר, ביום 2.4.2016 נקטו המבקשים בהליך נפרד נגד המשיבים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בהליך זה עתרו המבקשים לצו שיצהיר על בטלותו של פסק הדין בהסכמה, וזאת בשל שורה של פגמים נטענים שנפלו בכריתת ההסכם בין הצדדים – ובהם טעות, עושק ומרמה, העדר גמירת דעת, וכיוצא באלה (להלן: תביעת הביטול ). בתמצית, המבקשים 2-1 לגרסתם כלל לא היו מודעים להליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים לאחר שניתן פסק הבורר – וזאת בניגוד למבקש 3 שלקח חלק בהליכים אלה, ואף היה מיוצג על ידי עורכי דין שונים. על פי הנטען על ידי המבקשים כולם, המבקש 3 נטל על עצמו לשלם את הפיצוי שנפסק בפסק הבורר לטובת המשיבים, ורק בשלב מאוחר יותר התברר למבקשים 2-1 כי המבקש 3 לא עמד בהתחייבות זאת – דבר שהוביל להליכי הפינוי מן החנות. לא זו אף זו, המבקש 3 לא עדכן את המבקשים 2-1 על אודות ההליכים המשפטיים שהתנהלו בנושא הפינוי (התובענה ההצהרתית והערעור על פסק הדין שניתן בה), וממילא השניים מעולם לא הסכימו לקבלת ייצוג משפטי על ידי עורכי הדין שייצגו את המבקש 3 באותם הליכים. אשר למבקש 3 – נטען כי כלל לא הבין את משמעותו של פסק הדין בהסכמה, כי עורכי דינו האיצו בו להסכים מבלי שהסבירו לו את נפקות הסכמתו, וכי אילו היה יודע שמדובר בפינוי מן החנות ללא ספק היה מתנגד להסדר כזה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשים, לא ניתן לייחס לאיש מהם הסכמה לפינוי החנות.

עוד נטען בכתב התביעה בתביעת הביטול לפגם מהותי שנפל בהליך הבוררות. המבקשים טענו כי ההלכה היא שאין לבורר סמכות לדון בענייני דיירות מוגנת – ועל כן קמה בעניינם עילה לביטול פסק הבורר, ויש להורות על בטלותו של צו הפינוי שניתן מכוחו של הפסק. המבקשים הוסיפו כי אישור פסק הבורר על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד נעשה אף הוא בחוסר סמכות עניינית – שכן המותב שהורה על העברת הסכסוך לבוררות (בית משפט השלום בראשון לציון במסגרת תביעת הפינוי), הוא זה שהיה מוטל עליו לאשר את פסק הבורר שנולד כתוצאה מן ההליך; ונטען כי בשל כך גם אישורו של הפסק בטל.

בתגובה לתביעת הפינוי ביקשו המשיבים את סילוק ההליך על הסף מחמת מעשה בית-דין, בעודם נסמכים בעיקר על ההחלטה בבקשת הביטול.

5.בפסק דין מיום 18.10.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הסילוק, דחה את תביעת הביטול על הסף מחמת מעשה בית-דין, והורה על פינוי המבקשים מן החנות עד ליום 25.11.2016; פסק דין זה הוא שעומד במוקד הערעור דנן. בתמצית, בית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה בבקשת הביטול שניתנה על ידי הערכאה שדנה בערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית, מקימה מעשה בית-דין בכל הנוגע לטענות המבקשים לפגמים ביסוד ההסכמה שאליה הגיעו. לגישתו של בית המשפט, יש בהחלטה בבקשת הביטול קביעות עובדתיות מפורשות, הן לעניין ייצוגם של המבקשים בערעור על פסק הדין בתובענה ההצהרתית והן לעניין הסכמתם לפשרה – ואין לאפשר מקצה שיפורים בנושאים אלה שהוכרעו זה מכבר. אשר לטענות המבקשים בנוגע לבטלותו של פסק הבורר – בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות רבה לכך שבמהלך השנים שחלפו מאז שניתן פסק הבורר ועד להגשתה של תביעת הביטול, לא העלו המבקשים כל טענה של חוסר סמכות מצד הבורר להורות על פינויים מן החנות. יותר מכך, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה שלפיה העלאת הטענות רק בשלב זה, שבו כבר החלו הליכי פינוי בפועל, יש בה משום חוסר תום לב המצדיק את דחיית תביעת הביטול על הסף. יצוין בנקודה זו כי במסגרת פסק הדין בתביעת הביטול חויבו המבקשים בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ש"ח; ובהחלטה מיום 31.10.2016 נקבע כי ההוצאות ישולמו מתוך ערבות בנקאית על סך של 50,000 ש"ח, שהפקידו המבקשים בקופת בית המשפט כערובה להוצאות המשיבים (מכוח הסכמה שאליה הגיעו ביום 11.7.2016)).

בערעור דנן טוענים המבקשים כי שגה בית משפט קמא כאשר סילק את תביעת הביטול על הסף, ובכך למעשה נעל את דלתות בית המשפט בפניהם.

הבקשה לעיכוב ביצוע

6.המבקשים טוענים כי אם לא תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע, ייגרם להם עיוות דין של ממש ונזק בלתי הפיך. לדבריהם, מזה עשרות שנים מהווה החנות את מקור פרנסתם של המבקשים ושל משפחותיהם, ואם ייאלצו לפנותה יישבר מטה לחמם. עוד נטען על ידי המבקשים כי סיכויי הערעור טובים, שכן כידוע לא בנקל יאפשר בית משפט סילוק תביעה על הסף – ולא כל שכן כאשר עסקינן בזכויות דיירות מוגנת. לגישתם, ברי שאין מקום לסילוק על הסף

במקרה דנן, ולו רק משום שתביעת הביטול הוגשה בהתאם לאמור בהחלטה בבקשת הביטול – שם נקבע כי מקומן של טענות המבקשים הוא בתביעה נפרדת. המבקשים עותרים אף לעיכוב של תשלום הוצאות המשיבים שהושת עליהם, בסך 25,000 ש"ח כאמור.

המשיבים סבורים כי סיכויי הערעור קלושים עד מאוד. לגישתם, תביעת הביטול אינה אלא ניסיון פסול נוסף מצד המבקשים, לפתוח מחדש ובדרך עקיפה את הדיון בכל טענותיהם שכבר נדונו ונדחו על ידי ערכאות קודמות, בנושא הפינוי מן החנות.

המשיבים טוענים עוד כי המבקשים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט, בחוסר תום לב ותוך פגיעה בעקרון סופיות הדיון, והכל על מנת לדחות את הקץ בכל הנוגע לסוגיית הפינוי. בתוך כך נטען, כי במסגרת ההחלטה שניתנה בבקשת הביטול כבר נקבע על ידי בית משפט כי ההסכמה בין הצדדים הושגה כאשר המבקשים כולם היו מיוצגים על ידי עורכי דין ועל כן היא מחייבת. בהתייחס לפסק הבורר – המשיבים מדגישים כי המבקשים לא הביעו כל התנגדות לאישורו של הפסק על ידי בית המשפט, ואף לא ערערו על פסק הדין שבו פסק הבורר אושר כדין; ומשכך מנועים המבקשים מלטעון נגד תוקפו של הפסק במסגרת תביעת הביטול. המשיבים סבורים עוד כי מאחר שסיכויי הערעור הם קלושים, לפתחם של המבקשים רובץ נטל מוגבר להוכיח שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם – ונטל זה לא הורם על ידם.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל בעיקרה – וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית כפי שיפורט להלן.

כידוע, הזוכה בתביעתו זכאי ליהנות מפירות התביעה, ולכן אין בעצם הגשת הערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין נושא הערעור (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 9336/16 וקסמן נ' לויט , בפסקה 18 (5.1.2017); ע"א 6961/14 עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי בע"מ , בפסקה 4 (19.11.2014)). על מנת להצדיק סטייה מכלל זה, על המבקש את עיכוב הביצוע לשכנע בדבר התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד כי סיכויי הערעור טובים; והשני כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שאם יתקבל הערעור, ביצוע פסק הדין עלול לגרום למבקש נזק בלתי הפיך או להקשות על השבת המצב לקדמותו (ע"א 9320/16 פלוני נ' רשות מקרקעי ישראל , בפסקה 5 (2.1.2017); ע"א 3926/16 אוסטרוביצקי נ' מקובר 24 (1995) בע"מ – בפירוק , בפסקה 7 (10.8.2016)). היחס בין שני התנאים הללו הוא כשל "מקבילית כוחות", כפי שהוכר בפסיקה: ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך. עם זאת, על פי רוב מאזן הנוחות הוא השיקול המכריע בין השניים (ראו: ע"א 620/16 רשות מקרקעי ישראל נ' מזרחי , בפסקה 6 (27.3.2016); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 368 (מהדורה שלישית, 2012)). כך גם במקרה דנן.

8.בענייננו ניכר כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים. במוקד הסכסוך שבין הצדדים עומדת זכות שכירות בנכס מקרקעין – שאמנם אינו משמש את המבקשים למגורים, ואולם זכותם בחנות היא זכות של דיירות מוגנת . אם יתקבל הערעור, ותאבד למבקשים זכות זו, ספק אם ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו; ודי בכך כדי להביא לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע של פינוי החנות. ואולם לא זה המצב בנוגע לתשלום הוצאות המשיבים (בסך 25,000 ש"ח) – שלא הונח כל יסוד לסבור כי עלול להסב למבקשים נזק בלתי הפיך, ועל כן אין מקום להורות על עיכובו של תשלום זה.

למעלה מן הצורך לכאורה, ייאמר כי אין לומר שהערעור הוא חסר כל סיכוי. כידוע, לפסק דין שניתן בהסכמה יש פן חוזי ופן שיפוטי, ומבחינה זו הוא משול לייצור כלאיים – שראשו הוא פסק הדין, וגופו הוא ההסכם ( בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד מח (4) 591, בפסקה 17 (1994)). כאשר הפגם הנטען נוגע לכריתתו של ההסכם שביסוד פסק הדין – ככלל הדרך לתקיפתו היא באמצעות תובענה עצמאית לביטול ההסכם (שאם תתקבל ממילא יתבטל גם פסק הדין) ( רע"א 6058/14

מהרל נ' מטרסו (21.10.2014); ע"א 10148/05

חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ-שיבאן (15.3.2010)). כך פעלו המבקשים בהגישם את תביעת הביטול, ומבחינה זו דחייתה של התובענה על הסף אינה נקייה מספקות על פניה. ואולם באותה נשימה יש להבהיר שגם אם תתקבל תביעת הביטול וייקבע בה כמבוקש כי פסק הדין בהסכמה בטל – זכותם של המשיבים לפנות את המבקשים מהחנות עדיין תעמוד, וזאת מכוח פסק הדין שניתן בתובענה ההצהרתית. לשון אחר: קבלת תביעת הביטול לא תקנה למבקשים את ביטול הפינוי שהם מייחלים לו, אלא שלשם כך עליהם לצלוח משוכה נוספת – והיא קבלת ערעורם על פסק הדין בתובענה ההצהרתית. בנסיבות אלה מצאתי לנכון להתנות את עיכוב הביצוע של הליכי הפינוי בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך של 150,000 ש"ח לפיצוי המשיבים בגין נזק ככל שייגרם להם כתוצאה מהצו.

סוף דבר

9.התוצאה היא שהבקשה מתקבלת בחלקה, במובן זה שניתן בזאת צו לעיכוב הביצוע של פינוי החנות עד להכרעה בערעור – וזאת בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו ערבות בנקאית אוטונומית בסך של 150,000 ש"ח, לפיצוי המשיבים בגין נזק ככל שייגרם להם כתוצאה ממתן הצו. הערבות תופקד בבית משפט זה עד ליום 12.2.2017, שאם לא כן יפקע הצו. צו עיכוב הביצוע אינו חל על ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים בפסק הדין בתביעת הביטול – ולכן הסך של 25,000 ש"ח המוחזק בנאמנות בידי בא כוחם של המשיבים (לפי החלטתי מיום 9.12.2016) ישוחרר לידיהם. בנסיבות המקרה, אינני עושה צו להוצאות.