ע"א 9793/18 שאלתיאל שושנה נ. א.אהרנסון בעמ

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.11.2017 (כבוד השופט ר' יעקובי , ת"א 56366-09-14) (להלן: הבקשה ו- פסק הדין , בהתאמה). במסגרת פסק הדין הורה בית המשפט על אכיפת הסכמי פשרה שנחתמו בין הצדדים; ובהתאם נקבע בפסק הדין כי על 26 בעלי נכסים, ובהם המבקשת – חברת בביוף את בביוף בע"מ (להלן: בביוף ), להעביר את הזכויות בנכסים שבבעלותם לידי חברת דירות עם בע"מ (להלן: "דירות עם" ).

הרקע העובדתי הצריך לעניין

2.

תחילתו של סיפור המעשה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בעת שיזמו המשיבים 1–2 (להלן: היזמים ) וחברה נוספת את "פרויקט השוקניון" במטרה להקים שוק מקורה ברחוב אגריפס בירושלים (להלן: הפרויקט ). בסופו של יום הפרויקט עלה על שרטון ואף שמכירת היחידות בפרויקט החלה, הקמת השוק המקורה לא יצאה אל הפועל. לנוכח כישלון הפרויקט, בתחילת שנות ה-2000 ננקטו נגד היזמים הליכים משפטיים שונים ובהם תביעתם של 26 בעלי נכסים בפרויקט לביטול עסקאות המכר שבין הצדדים (להלן: בעלי הנכסים ) (ת"א (מחוזי י-ם) 4308/02). תביעה זו הסתיימה על דרך הפשרה תוך שנחתמו הסכמי פשרה בין בעלי הנכסים ליזמים, שאושרו כפסק דין (להלן: הסכמי הפשרה ).

במסגרת הסכמי הפשרה עוגנה התחייבות בלתי חוזרת של בעלי הנכסים למכור את נכסיהם לצד שלישי שיבקש לרכוש את כל שטחי היזמים בקומה שבה ממוקמות היחידות שבבעלותם, ככל שיימצא כזה (להלן: הקונה ; סעיף 12 להסכמי הפשרה). עוד נקבע, כי התמורה למכירה תיקבע לפי אחת משתי חלופות שהבחירה ביניהן תהא נתונה לבעלי הנכסים למשך 24 יום ממועד המימוש של המכירה; שאם לא כן, אפשרות הבחירה תעבור לידי הקונה. לפי החלופה הראשונה, התמורה עבור הנכס תהא מכפלת גודלו במחיר למ"ר שהוצע על ידי הקונה; בעוד לפי החלופה השנייה התמורה תיקבע לפי הערכת שמאי מוסכם, בתוספת 10% ממחיר ההערכה. עוד נקבע כי לשם הבטחת ההתחייבות, בעלי הנכסים ימסרו ייפוי כוח בלתי חוזר לעורכי הדין אלי וליאור ציגלר (להלן: עו"ד ציגלר ) לצורך "מימוש ההתחייבות בשמו של בעל הנכס ולרבות הודעה בדבר החלופה המועדפת וקביעת השמאי, במידת הצורך".

3.

לימים נפתח הליך כינוס נכסים נגד היזמים, ובמסגרתו הגישה חברת "דירות עם" הצעה לרכישת הפרויקט כולו מידי כונס הנכסים; וזאת לאחר שהוצגו בפניה הסכמי הפשרה. הצעה זו אושרה על ידי בית המשפט שדן בהליכי הכינוס ביולי 2012 (ת"א 36838-05-10). עוד טרם שניתן אישור בית המשפט למכירה, פנו היזמים לעו"ד ציגלר והודיעו כי בשלו התנאים להפעלת ההתחייבות שנקבעה בהסכמי הפשרה למכירת הנכסים, וכי על בעלי הנכסים לבחור בין החלופות לקביעת התמורה – פנייה זו לא נענתה. משפנייה נוספת מטעם היזמים נותרה ללא מענה, הודיעו היזמים כי הזכות לבחור את דרך חישוב התמורה עברה לידיהם; ובהמשך לכך, העבירו לבעלי הנכסים את הסכם הרכישה שנחתם בין "דירות עם" לכונס הנכסים שקבע כי התמורה שתשולם לבעלי הנכסים תהא שווה בערכה לזו שהוצעה לרכישת כל נכסי היזמים.

בעלי הנכסים מיאנו למכור את היחידות שבבעלותם וטענו כי אין מקום לממש את ההתחייבות שנקבעה בהסכמי הפשרה. משכך, הגישו היזמים ו"דירות עם" – המשיבים 1–3 בהליך זה (להלן יחד: המשיבים ) – תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים על מנת שיורה על אכיפת הסכמי הפשרה. משהליך גישור בין הצדדים לא הביא לפתרון הסכסוך, ניתן פסק הדין שהורה על קבלת התביעה והוא שעומד ביסוד הבקשה שלפניי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבים וקבע כי יש לאכוף את הסכמי הפשרה "ככתבם וכלשונם". בית המשפט קבע אין בהליך הכינוס כדי לאיין את זכותם של היזמים לדרוש את מימוש הסכמי הפשרה, תוך שדחה את טענת בעלי הנכסים שלפיה אין לאכוף את הסכמי הפשרה בשל קרבה משפטית בין חברת "דירות עם" לבין המשיבה 1 – אחת מהיזמים של הפרויקט.

בית המשפט הוסיף וקבע כי "דירות עם" עונה על דרישות סעיף 12 להסכמי הפשרה, זאת בפרט משהליך המכירה התנהל תחת פיקוחו של בית המשפט שדן בהליך הכינוס. כן נקבע כי לנוכח העדר שיתוף הפעולה מצד בעלי הנכסים, המשיבים היו רשאים לבחור את החלופה לחישוב התמורה עבור הנכסים; וכי השומה שנקבעה אינה מקפחת אותם. טרם חתימה ציין בית המשפט כי דומה שהתנגדות בעלי הנכסים למימוש המכירה מבוססת על שיקולים שעניינם בכדאיות העסקה ובניסיון להפיק רווחים נוספים ממנה.

5.

לאורך כל ההליך המשפטי ביקשה בביוף, שייצגה את עצמה, להפריד את עניינה מעניינם של יתר הנתבעים, שהתגוננו יחד בייצוג משותף של עו"ד ציגלר. בביוף טענה כי היזמים לא פנו אליה על מנת שתבחר בין החלופות לחישוב התמורה, וכי עד שהוגשה תביעת המשיבים היא כלל לא ידעה על התכתבויות בין היזמים לעו"ד ציגלר, לא כל שכן על קיומה של מחלוקת בעניין זה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת בביוף וקבע כי " חובותיה מכח הסכמי הפשרה הן כמו של יתר הנתבעים (יתר בעלי הנכסים-ע'ב') ". לפי פסק הדין, משבביוף חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר הממנה את עו"ד ציגלר לייצגה בכל עניין הנוגע להסכמי הפשרה, אין מקום להעניק לה מעמד שונה משל יתר בעלי הנכסים; וזאת על אף שהיא אינה מיוצגת על ידי עו"ד ציגלר בהליך זה. בהקשר זה הוסיף בית המשפט כי נראה שבביוף " מערבבת (בתמימות או בערמומיות) " בין הייצוג המשפטי בשני העניינים.

בהתאם לאמור, קבע בית המשפט כי בעלי הנכסים מחויבים לקיים את הסכמי הפשרה; וכי תמורת המכירה תהא בהתאם לשומה שהעבירו המשיבים לבעלי הנכסים. בנוסף, לבקשת "דירות עם" ניתן לה היתר לפיצול סעדים על מנת שתוכל לתבוע את נזקיה הכספיים לכשיתגבשו באופן סופי.

6.

בביוף הגישה ערעור על פסק הדין, ובד בבד אף בקשה לעיכוב ביצועו. בו ביום שהוגשה הבקשה, 6.2.2018, נתבקשה תגובת המשיבים; ויום לאחר מכן, בהמשך לבקשה נוספת שהגישה בביוף, ניתנה החלטה שהבהירה כי "איני רואה לנכון בשלב זה להורות על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי". יצוין כי 25 בעלי הנכסים הנותרים הגישו אף הם ערעור על פסק הדין (ע"א 9793/17), ואולם לערעור מטעמם לא צורפה בקשה לעיכוב ביצוע.

טענות הצדדים

7.

לטענת בביוף, העברת הזכויות בנכס שבבעלותה תייתר את הערעור שהוגש על ידה וככל שערעורה יתקבל לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. מנגד, טוענת בביוף, עיכוב ביצוע פסק הדין לא יסב נזק כלשהו ל"דירות עם" וזאת מאחר שהיא מחזיקה בנכס מאז שנת 2008 ונוהגת בו מנהג בעלים. במסגרת הבקשה, שעומדת על ארבע פסקאות בלבד, אין כל התייחסות לסיכוייו של הערעור להתקבל; עם זאת, מהודעת הערעור ניתן ללמוד כי עיקר טענותיה של בביוף מופנות כלפי קביעתו של בית המשפט כי דינה זהה לדינם של יתר בעלי הנכסים. לשיטת בביוף, משלא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד ציגלר ולא קיבלה הצעה למכירת הנכס טרם שהוגשה התביעה לאכיפת הסכמי הפשרה – אין לחייבה למכור את הנכס לפי השומה שהציעה "דירות עם". ככל שטענתה זו לא תתקבל, טוענת בביוף כי לא היה מקום להחיל את ההתחייבות שנקבעה בהסכמי הפשרה על המכירה ל"דירות עם"; וכי מנגנון החישוב שאושר לרכישת הנכסים שגוי ואינו עולה בקנה אחד עם מכירות בפועל שנעשו באותו מתחם.

8.

לטענת המשיבים, בביוף לא הוכיחה כי אמות המידה לעיכוב ביצוע פסק דין מתקיימות בעניינה ועל כן יש לדחות את הבקשה. לדברי המשיבים, "דירות עם" הסתמכה על התחייבות בעלי הנכסים למכור את נכסיהם לפי הסכמי הפשרה כאשר הגישה את הצעתה לרכישת שטחי היזמים; ומשכך, התנגדות בעלי הנכסים לשתף עמה פעולה הסבה לה הפסדים כספיים משמעותיים ומנעה ממנה ליהנות מהנכס שרכשה, להתקשר בחוזים ארוכי טווח ולהוציא לפועל תכניות תכנוניות. משאלה פני הדברים, טוענים המשיבים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם באופן מובהק שכן כל עיכוב נוסף במימוש הנכסים יסב ל"דירות עם" נזקים כבדים, מעבר לאלה שספגה עד כה. עוד טוענים המשיבים כי בעלי הנכסים, ובכללם בביוף, אינם מתנגדים לעצם מכירת הנכסים ועיקר טענותיהם מופנות כלפי כדאיות התמורה עבורם. משהמחלוקת נסובה רק על שווים הכספי של הנכסים, טוענים המשיבים כי ביצוע פסק הדין לא יפגע בבעלי הנכסים – על אחת כמה וכמה מקום שבו הנכסים מצויים זה מכבר בידי "דירות עם". לעניין סיכויי הערעור טוענים המשיבים כי סיכוייו להתקבל קלושים, וזאת מאחר שעסקינן בהפרה בוטה של הסכמי הפשרה שעליהם חתמו בעלי הנכסים, ובביוף ביניהם; ובדין דחה בית המשפט המחוזי את ניסיונם הכושל להתנער מהסכמים אלה.

על יסוד האמור, מתנגדים המשיבים לעיכוב ביצוע פסק הדין, ועומדים על כך שאם הבקשה תתקבל חרף התנגדותם אזי יש להתנותה ב"השלמת כלל ההליכים הקודמים לביצוע העברת הבעלות ביחידות, ובכלל זה השלמת המשא ומתן החוזי" או לחלופין בהפקדת ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות . כלל הוא שאין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב ביצוע פסק דין. בעל דין שזכה במשפטו זכאי לממש את פירות זכייתו מבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול , פסקה 4 (20.2.2018)). על מנת להצדיק סטייה מן הכלל האמור, על מבקש העיכוב להראות כי מתקיימים בענייננו שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו (ע"א 2558/17 מיכאל נ' עו"ד אלמוג המנהלת המיוחדת , פסקה 15 (25.10.2017); ע"א 3799/17 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' עיריית ירושלים , פסקה 9 (3.10.2017)). היחס בין שני התנאים הוא כשל "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך. עם זאת, מקובל לראות ב"מאזן הנוחות" כאבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה מעין זו ( ע"א 4130/16 אבנרי נ' זליג ושות' חברה קבלנית בע"מ , פסקה 17 (22.1.2017)).

10.

בענייננו, בביוף לא הניחה בבקשתה תשתית, ולו לכאורית, לכך שהעברת הזכויות בנכס תסב לה נזק, לא כל שכן נזק בלתי הפיך. אדרבא, ככל שניתן להבין מהערעור טענותיה של בביוף אינן נוגעות לעצם העברת הזכויות בנכס, אלא אך לתמורה שהוצעה לה עבורו, ובפרט לכך שלא נתאפשר לה לבחור את החלופה המועדפת עליה לחישוב התמורה. ברי כי במצב דברים זה, ביצוע פסק הדין עלול לכל היותר להסב לבביוף נזק כספי גרידא , שניתן יהיה לפיצוי ככל שערעורה יתקבל (ע"א 3926/16 אוסטרוביצקי נ' מקובר 24 (1995) בע"מ , פסקה 7 (10.8.2016); ע"א 7769/15 אנקורי נ' גל-ער , פסקה 7 (3.12.2015)).

אמנם עסקינן בהעברת זכויות בנכס מקרקעין, אולם כפי שנפסק זה מכבר החשש לנזק בלתי הפיך בענייני מקרקעין אינו קם באופן "אוטומטי", והכרעה בבקשה תלויה בנסיבות המקרה (ע"א 7341/17 וולס נ' מידן , פסקה 6 (8.10.2017); ע"א 2938/12 פארס נ' פארס , פסקאות 10–11 (10.6.2012)). משמדובר בהעברת זכויות בנכס שאינו משמש לדירת מגורים, ובמיוחד בנסיבות המקרה שבהן הנכס מוחזק זה קרוב לעשור על ידי "דירות עם" ואף לא עלתה טענה מצד בביוף כי יש להשיב את החזקה בנכס לידיה – אין כל הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין.

11.

אשר לסיכויי הערעור, לא מצאתי כי יש בהם כדי להטות את הכף למתן הסעד המבוקש. במסגרת הערעור נתלית בביוף בטענה כי יש לבחון את עניינה בשונה מעניינם של יתר המערערים – טענה שנדונה על ידי בית המשפט המחוזי ונדחתה לגופה. על כן, ומבלי לקבוע מסמרות, סבורתני כי ניצבת בפני בביוף משוכה של ממש על מנת שערעורה יתקבל. מכל מקום, המבחן העיקרי בענייננו הוא כאמור מאזן הנוחות, ומשלא הורם הנטל בעניין זה, אין מקום לקבל את הבקשה.

12.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בביוף תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.