ע"א 1579/12 פרופ' יוסף גמזו נ. נעמה ישעיהו

הערעור שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 26.1.2012, שבה נדחתה בקשתו של המערער "למתן פס"ד הצהרתי בעניין מעמדו של המבקש כפושט רגל". העובדות, כפי שהן עולות מן הערעור עצמו, הן בקצרה כדלקמן: כנגד המערער התנהל הליך פשיטת רגל, ובשנת 2008 התקבלה בקשתו של המערער למתן הפטר. לגבי חוב המזונות של המערער הוא הופנה לבית המשפט לענייני משפחה. התנהלו הליכים שונים עד אשר בשנת 2011 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אין ליתן למערער הפטר מחוב המזונות. לדעת המערער הוא נקלע למצב של שני פסקי-דין סותרים – האחד של בית המשפט המחוזי המעניק לו הפטר, והאחר של בית המשפט לענייני משפחה הממאן ליתן הפטר. על רקע זה פנה המערער לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריז כי הוא – המערער – נותר במעמד של פושט רגל. בית המשפט, לאחר ששמע את עמדת הנאמן ואת עמדת כונס הנכסים הרשמי, קבע כי הליך הפש"ר הסתיים ואינו קיים עוד. בית המשפט הבהיר כי כיום המערער אינו פושט רגל, וכי משנקבע שנושא המזונות יידון בבית המשפט לענייני משפחה, וערכאה זו האחרונה הכריעה בדבר, "לא ניתן לחזור ולבקש סעד מבית המשפט של פש"ר".

בהחלטתי מיום 22.2.2012 קבעתי כי על המערער להסביר מדוע לשיטתו עומדת לו זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וכן מדוע לא צורפו כמשיבים הנאמן וכונס הנכסים הרשמי.

המערער הסביר מדוע לגישתו עומדת לו זכות ערעור. הסברו אינו משכנע לדידי. לפי תיאור השתלשלות העניינים ברור כי הליך פשיטת הרגל בא לסיומו עת ניתן הפטר, והמערער הופנה לבית המשפט לענייני משפחה לבירור סוגיית חוב המזונות. ההליך בבית המשפט לענייני משפחה הסתיים – לא לשביעות רצונו של המערער. המערער ניסה להשיב על כנו את הליך פשיטת הרגל (שבא לסיומו לפני שנים), אך בית המשפט קבע כי הליך הפש"ר אינו קיים עוד והמבקש אינו עוד פושט רגל. למעשה, בית המשפט דחה בקשה שבמהותה היא בקשה "לעיון חוזר" או לביטול צו ההפטר שניתן בשנת 2008 (המערער עצמו, בתגובתו מיום 26.2.2012, טוען כי בקשתו הייתה "לעיון חוזר" מכוח הסמכות שבסעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980). משמעות החלטתו של בית המשפט מיום 26.1.2012 אינה אלא כי ההחלטה שסיימה את הליך פשיטת הרגל – עומדת בעינה. החלטה מסוג זה היא "החלטה אחרת"; לא ניתן לראות בה "צו בפשיטת רגל" לפי סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל, אף לא "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות (ראו והשוו ע"א 9501/11 סמדג'ה נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 2.1.2012); ע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (לא פורסם, 6.2.2005); רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א. פחם (לא פורסם, 15.2.2010); ע"א 9965/09 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 21.4.2010); ע"א 3312/06 סויסה נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 28.2.2007); ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר , פ"ד לז(4) 99, 104-103 (1983); ע"א 39/83 עיזבון אלראי נ' ליברמן , פ"ד לח(4) 428 (1984)).

הליך זה הוגש אפוא שלא כדין, שכן הערעור טעון רשות. אציין כי גם לאחר שהמערער התבקש להסביר את גישתו לעניין קיומה של זכות ערעור, לא הוגשה ולוּ בקשה חלופית למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור (אם תוגש בקשה כזו בעתיד, היא תתברר לפי הכללים הרגילים). עוד אציין כי בתגובתו מיום 26.12.2012 המערער מאשר כי היה עליו לצרף כמשיבים את הנאמן ואת כונס הנכסים הרשמי. לאור האמור לעיל אין צורך להיזקק לבקשה לצירוף משיבים, עם זאת אציין כי לא ברור מדוע לא צורפו משיבים אלה מלכתחילה, זאת לא רק לאור הוראת תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא לאור היותם של גורמים אלה בעלי-דין שהרלוונטיות שלהם, בנסיבות העניין, אינה יכולה להיות מוטלת בספק.

סוף דבר, הערעור נמחק. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.