ע"א 232/21 דוד אלמקייס נ. עו"ד אהד בתרון

1.

בעניינו של המערער התקיים הליך פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ( פש"ר 36955-08-18). בפסק-דינו מיום 19.11.2020 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' כהן ) על ביטול הליכי פשיטת הרגל, לרבות ביטולם של צו כינוס הנכסים, צו עיכוב ההליכים וצו עיכוב היציאה מן הארץ , וזאת, בגין שורת מחדלים מצדו של המערער, המצביעה על דפוס התנהלות המהווה ניצול לרעה של ההליכים (להלן: פסק הדין ). המערער הגיש בקשה לעיון חוזר בפסק הדין, ובהחלטתו מיום 23.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. המערער הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר הן בפסק הדין הן בהחלטה מיום 23.11.2020, אשר נדחתה אף היא בהחלטה מיום 2.12.2020 (ההחלטות מיום 23.11.2020 ומיום 2.12.2020 יכונו יחדיו: ההחלטות ).

2.

הערעור שבכותרת, אשר הוגש ביום 12.1.2021, מופנה הן נגד פסק הדין והן נגד ההחלטות. בצד הערעור, הגיש המערער, שאינו מיוצג בהליך דנן, בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון. המשיב 1 (להלן: המנהל המיוחד ) התנגד לבקשה ובבד בבד טען כי בהתחשב במועד בו נצפה פסק הדין במערכת "נט המשפט" על-ידי באת-כוחו של המערער, אשר ייצגה אותו בהליך קמא, הרי שהמועד האחרון להגשת ערעור חלף ביום 6.1.2021. באשר להחלטות, טוען המנהל המיוחד כי הערעור עליהן טעון רשות, וממילא המועדים להגשת בקשת רשות ערעור עליהן חלפו. המערער מצדו טען כי סבר שהמועד האחרון להגשת הערעור על פסק הדין חל ביום 17.1.2021 ועל כן כלל לא ידע כי חל איחור בהגשתו.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא חל איחור בהגשת הערעור, המופנה נגד פסק הדין. תקנה 180(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ) היא הוראת מעבר הקובעת, כי אם ההחלטה שעליה מבקשים לערער ניתנה לפני יום תחילתן של התקנות, והמועד האחרון לנקיטת הליך ערעורי לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא ביום התחילה או לאחריו, ניתן להגיש את ההליך הערעורי לפי המועד הקבוע בתקנות, היינו, בענייננו, בתוך 60 ימים (תקנה 137(א) לתקנות). מאחר שפסק הדין ניתן ביום 19.11.2020 ונצפה ביום 22.11.2020, הרי שהמועד להגשת ערעור עליו חל אחרי יום התחילה של התקנות, ומכאן כי עמדו לרשות המערער 60 ימים להגשת ערעור על פסק הדין, והוא לא איחר את המועד.

4.

אשר להחלטות מהימים 23.11.2020 ו-2.12.2020, שבגדרן דחה בית המשפט המחוזי את בקשותיו של המערער לעיון חוזר בפסק הדין – כפי שנפסק, החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר מהווה "החלטה אחרת" שאופן ההשגה עליה הוא ברשות (ראו: 2970/11 בן עמי נ' כהן (26.5.2011); ע"א 1579/12 גמזו נ' ישעיהו (29.2.2012); ע"א 5730/16 סופר נ' עו"ד ארז – נאמן לנכסי החייבת , פיסקה 6 (12.1.2017)). זאת ועוד, הכלל הוא כי כאשר מדובר בהחלטה מאוחרת לפסק הדין, הטעונה רשות ערעור, על בעל הדין להגיש בקשת רשות ערעור עצמאית המופנית כלפי אותה החלטה (ע"א 1894/19 הורוביץ נ' קרן אינטגרל-שותפות מוגבלת (22.1.2020)). משום כך, אין מנוס מלקבוע כי ככל שהערעור מופנה נגד ההחלטות, דינו להימחק. יובהר, כי ככל שהמערער מעוניין להגיש הליך ערעורי מתאים המופנה נגד ההחלטות, עליו לפנות בבקשה מתאימה להארכת מועד (בלי להביע עמדה לעניין סיכוייה של בקשה כזאת, ככל שתוגש).

5.

נותר אפוא להכריע בבקשתו של המערער למתן פטור מאגרה ומערובה. כידוע, קבלת פטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים : האחד, הוכחת חוסר יכולת כלכלית, באמצעות תשתית עובדתית וראייתית מלאה ועדכנית; והשני, סיכויים מספקים להצלחת ההליך – קיומה של עילה לצורך פטור מאגרה וסיכויים ממשיים לצורך פטור מערובה (בשג"ץ 4934/14

גורנשטיין נ' כנסת ישראל (21.7.2014); רע"א 5841/20 סימון נ' פרקליטות מחוז תל אביב (14.9.2020)). כמו כן, יוזם ההליך נדרש לשכנע כי אין באפשרותו לגייס את הערובה באמצעות הסתייעות בסביבתו הקרובה.

6.

המערער טוען כי הוא נמצא בחל"ת ומשתכר מקצבת הביטוח הלאומי בסך כ-4,000 ש"ח לחודש. אין בבעלותו נכסים או חסכונות, ולעומת זאת חובותיו לנושים מסתכמים בסך של כ-700,000 ש"ח. אף שהבקשה דלה באסמכתאות, הרי שעצם העובדה שהמערער היה בהליכי פשיטת רגל שהסתיימו עקב מחדליו מהווה אינדיקציה למצבו הכלכלי. המנהל המיוחד לא חלק על מצבו הכלכלי של המערער, והתמקד בסיכויי הערעור. אשר על כן, בנסיבות העניין, ראיתי לפטור את המערער מתשלום האגרה ולהעמיד את הערובה על סכום מינימאלי של 3,000 ש"ח.

7.

המערער יגיש, אפוא, הודעת ערעור מתוקנת המופנית רק נגד פסק הדין, וזאת עד ליום 17.3.2021. עד לאותו מועד, יפקיד את הערובה, כמפורט בסעיף 6 לעיל, אחרת יימחק ההליך ללא צורך בהודעה נוספת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.