רע"א 2384/14 אוניברסיטת בן גוריון בנגב נ. איגוד ערים אזור באר שבע

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי

א' ואגו ) מיום 4.3.14 בע"א 32672-10-13, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת ע' קויפמן ) מיום 14.8.13 בת"א 3060/08. המבקשת חויבה בפסקי הדין בתשלום חוב בסך 465,304 ש"ח בגין ביקורות שנתיות שביצעה המשיבה – מדינת ישראל שירותי הכבאות (איגוד ערים באר שבע) – בחצריה בין השנים 2008-2004.

הליכים קודמים

ב.

המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר בסך 465,304 ש"ח בגין הביקורות השנתיות כאמור. ביום 2.2.09 נדחתה בקשת הרשות להתגונן (הרשם (כתארו אז) ע' כפכפי ). על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור; בהמלצת בית המשפט בוטל פסק הדין, ולמבקשת ניתנה הרשות להתגונן.

ג.

ביום 14.8.13 התקבלה התביעה, תוך חיוב המבקשת במלוא סכום החוב (ת"א 3060/08, השופטת ע' קויפמן ). נקבע, כי סעיף 2 לחוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959 (להלן חוק שירותי כבאות ) מטיל על הרשות חובת-על "להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש", ומחובה זו נגזרת חובת ביקורת שנתית של ציוד הכיבוי ומניעת הדליקות. נקבע, כי הרשות עורכת בדיקות ציוד בשטח ואינה מסתפקת בבדיקת אישורי התקינות, ולפיכך זכאית היא לתשלום בגין "ביקורת ציוד כיבוי" מכוח תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה-1975. נקבע, כי השירות הניתן סווג בצדק כ"אגרה" וזאת נוכח הקשר הסיבתי בין החיוב בתשלום לבין הפעולה בגינו שולם, וכי חובת תשלום האגרה אינה תלויה בהזמנה וולונטרית של השירות.

טענת המבקשת כי יש לחייבה בתשלום רק ביחס למבנים המשמשים להוראה נדחתה, תוך שנקבע כי "ההיגיון והשכל הישר אינם סובלים טענה כי אין להטיל תשלום בגין עריכות ביקורות במעבדות האוניברסיטה המכילות חומרים דליקים ומסוכנים, במעונות סטודנטים או במחסנים וזאת רק משום שלא הוגדרו כבניינים המשמשים להוראה" (בעמ' 8).

ד.

בפסק דינו מיום 4.3.14 החרה החזיק בית המשפט המחוזי אחרי קביעותיו של בית משפט השלום (ע"א 32672-10-13, סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי ו -א' ואגו ). נקבע, שאין לקבל את טענת המבקשת כי "שטח ההתייחסות" בגינו ניתן לגבות אגרה מוגבל לשטחים המשמשים להוראה, שכן "לשון התקנות, שם מאוזכרים גם שטחים שבעליל אינם משמשים להוראה (כמו מטבחים), והן התכלית החקיקתית של הוראות הדין שעניינן מזעור הסכנה לנפש ולרכוש כתוצאה מהתפרצות דליקות מצריכות

ראיה פרשנית רחבה , ולפיה

כלל השטחים המבונים באתרים ובמוסדרות הללו נתפסים ברשת החקיקתית וכפופים אליה , ככל שמותקן בהם ציוד כבוי " (עמ' 6, הדגשה הוספה – א"ר). עוד נקבע, כי אילו הוכחה טענת אי-קבלת השירות בגינו נגבית האגרה, היתה קמה למבקשת טענת הגנה טובה; אולם משטענות המבקשת עניינן היחס

שבין החיוב לבין השירות הניתן, דינן להידחות נוכח אי-התאמת האכסניה הדיונית לאופי הטענה המינהלית.

הבקשה

ה.

בבקשה נטען כי היא עומדת באמות המידה לדיון בגלגול שלישי וכי עניינה עצם החיוב בתשלום אגרה בגין ביקורת ציוד כיבוי, ולא אופן חישוב התשלום. ראשית , נטען כי ביקורת ציוד כיבוי מהוה "שירות" היכול להינתן רק לבקשת מזמין השירות, כלומר אין "חבות אופרטיבית עצמאית" לביצוע הביקורת מדי שנה, ולמבקשת לא ניתן כלל שירות של "ביקורת ציוד הכיבוי" המזכה את הרשות בתשלום. שנית נטען, כי התשלום הנדרש מקיים יחס בלתי-סביר בין ערך השירות לחיוב הנדרש בעבורו, ולפיכך אין בסיס לעצם דרישת התשלום. שלישית נטען, כי המשיבה לא הצביעה על קיומן של תקנות המחייבות התקנת ציוד כיבוי באוניברסיטה.

ו.

בתגובת המשיבה נטען, כי דרישת התשלום בעבור ביקורות שנתיות בחצרי האוניברסיטה בדין יסודה, וכי חרף הנטען הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה ערעור שבפועל הוא "גלגול רביעי". נטען, כי חובת הפיקוח מחייבת את המשיבה לבצע ביקורת ציוד שנתית, וכי אף ניתן לכפות תשלום אגרה על המשלם. עוד נטען, כי הדרישה להצגת אישורים שונים ביחס לתקינות אמצעי הכיבוי באה מכוח סמכות הפיקוח, ולפיכך אינה מהוה כפל תשלום כנטען. באשר לסיווג התשלום כ"אגרה" נטען, כי למחוקק עומדת "חזקת החוקיות", וכי על הטוען לבטלות תקנה מוטל הנטל לבסס טענותיו. עוד נטען, כי "דרך המלך" לתקיפת התקנות היא בהליך מינהלי, למעט במקרים חריגים, והחריג אינו מתקיים בנסיבות העניין. בנוסף נטען, כי החובה להתקין ציוד כיבוי בשטחי האוניברסיטה קבועה בחוק שירותי הכבאות, ובחיקוקים נוספים, ביניהם תקנות שירותי הכבאות (ציוד בבתי ספר), תשל"ב-1972.

הכרעה

ז.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לה. חרף האדרת העקרונית שמבקשת הבקשה לעטות, אין היא חורגת מן המחלוקת הפרטנית בין הצדדים, אשר עניינה מוגבל לגובה החיוב בגין ביקורות ציוד כיבוי שנערכו בין השנים 2008-2004. התשתית הנורמטיבית אשר נפרסה בבהירות בשתי הערכאות הדיוניות מלמדת, לדעתי, כי למשיבה חובה לערוך ביקורת שנתית של ציוד כיבוי המותקן בחצרי המבקשת, וכי היא זכאית איפוא לתשלום בגין הביקורת.

ח.

טענות המבקשת באשר לאופן חישוב "שטח ההתייחסות" שבגינו קמה החובה להתקין אמצעי כיבוי לא נתקבלו. סבורני כי בדין כך. המבקשת אחראית לשלומו של ציבור נרחב המצוי בחצריה השכם והערב, ועל כן ידו של בית משפט תרעד בבואו לקבל טענה שיש בה להפחית מחובת השמירה בפני דליקות. החובה "ונשמרתם מאֹד לנפשותיכם" ( דברים ב', ט"ו) המוטלת על יחידים ועל כלל, בודאי מוטלת על מי שרבים נזקקים לחצריו, ועסקינן בפוטנציאל של אש; "כי תצא אש" ( שמות כ"ב, ה'). לפוטנציאל הנזק לאדם ולרכוש הטמון באש ולקושי להתמודד עמו נדרשת הקביעה החקוקה בסעיף 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שלפיה משנגרם נזק אש, "על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה". גם על פי המשפט העברי חובת ההוכחה בנזקי אש מוטלת על המזיק. כדוגמה, אומר הרמב"ם (הלכות נזקי ממון , י"ד, ד') "נפלה דליקה בחצרו, ונפל גדר שלא מחמת הדליקה, ועברה הדליקה בחצר אחרת, אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו, חייב. למה הדבר דומה? לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו, ולא שמרו". להרחבה בנושא נזקי אש ראו הרב א' שינפלד, נזיקין (בסדרה חוק לישראל בעריכת נחום רקובר (תשנ"ב-1991), 191-179), הדן גם בחובת הקטנת הנזק וההבחנה בהלכה בין נזקי גוף לנזק ממון ( שם , בעמ' 184-181).

ט.

קשה איפוא להלום את רצונה של המבקשת לצמצם את חבותה בהתקנת אמצעי כיבוי כדי להקטין את שטח המקרקעין עליו תחול חובת הביקורת, מטעמים כספיים. "אין ציבור עני" (שו"ת מבי"ט

לר' משה טראני, קושטא, המאה הט"ז) לעניין זה, והיא בחינת מוסד ציבורי. החובה להתקנת אמצעי כיבוי נגזרת בצורה תכליתית מן הסיכון לדליקות ומהצורך באמצעים למניעתן ולכיבוין, ולא מסיווג דווקני של המקרקעין (ע"א (ת"א) מקורות חברת מים בע"מ נ' איגוד ערים לשירותי כבאות איילון (1999)).

י.

בבקשה אמנם נטען כי היא עוסקת בעצם החיוב באגרה בגין שירותי הביקורת, אולם המבקשת קיבלה על עצמה את הפיקוח בתקופה הקודמת לשנת 2004, ואינה חולקת על התשלום בו היא מחויבת החל משנת 2008 ואילך בגין ביקורת ציוד הכיבוי; בפועל יצא קצפה של המבקשת על היחס הבלתי סביר לטעמה בין החיוב ובין השירות הניתן בגינו. המבקשת אינה חולקת על הצורך בקיום פיקוח וביקורת על אמצעי הכיבוי המותקנים בחצריה, אלא מלינה על האופן בו מבוצעת הבדיקה. במוקד המחלוקת, עומדת גם דרישת הרשות להצגת מסמכים המאשרים את תקינות הציוד, דרישה המטילה עלות כספית נוספת על המבקשת מעבר לנדרש ממנה במסגרת התשלום על הביקורת.

יא.

טענה זו אשר עניינה דרך הפעלתה של הסמכות המינהלית, אמנם יכולה במקרים חריגים להתברר במסגרת תקיפה עקיפה, אולם ככלל "בתי המשפט לא יטו להעניק סעד במקרה של תקיפה עקיפה, מקום שבו נמנע הצד התוקף מהעמדת הפגם הנטען לביקורת בהליך של תקיפה ישירה" (ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה ל"א והאסמכתאות המובאות שם (2012)). לא למותר לציין, כי חזקת התקינות המינהלית העומדת למשיבה, בדרישתה להצגת מסמכים המאשרים תקינות הציוד כחלק מפעולת הביקורת מקבלת חיזוק מסעיף 48(א) לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, תשע"ב-2012 הקובע:

" לשם פיקוח על ביצוע הוראות לפי חוק זה, רשאי מפקח ...

(2)

לדרוש מכל אדם הנוגע בדבר למסור לו כל ידיעה או מסמך הדרושים לו לשם הפיקוח " (הדגשה הוספה – א"ר).

יב.

ועלינו לזכור, כי נושא התשלום בעבור בדיקות הוא ותיק ביותר (תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה-1975), עוד הרבה בטרם שודרג נושא הכבאות כולו מחוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, הנזכר.

יג.

כללם של דברים, הבדיקות נחוצות לרווחת הציבור, ועצם רעיון התשלום מצוי מכבר בדין. נותרת השאלה של גובה התשלום, שדומה בעיניי כי הוא לוז הטענה, ה"כופתאות" להבדיל מן ה"הגדה". בענין גובה התשלום סבר בית המשפט המחוזי וידי תיכון עמו, כי אין תיק זה האכסניה הדיונית המתאימה. אכן, לא הליך אזרחי זה הוא הכתובת לכך, אלא הליך מינהלי ראוי, וזאת בלא שאביע כאן דעה באשר לגובה התשלומים הנגבים.

יד.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשה.