בש"א 3489/18 שי שלום בן עמי נ. דיינה קול

1.

המבקש עותר למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה, החלטות מיום 13.2.2018 ומיום 19.3.2018, אשר ניתנו במסגרת בקשת רשות ערעור המופנית כלפי החלטות של בית משפט השלום בקריות שלא לעכב פינוי נכס בהתאם לפסק דינו מיום 21.12.2017. בהחלטה מיום 13.2.2018 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע "במתכונת" בה הוגשה, ובהחלטה מיום 19.3.2018 נדחתה בקשה לעיון חוזר באותה החלטה, ובית המשפט שב ודחה את הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.

הבקשה, ולצידה הליך ערעורי, הוגשו ביום 2.5.2018. בבקשה צוין כי המבקש מיוצג בידי עורך דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, כי ביום 22.2.2018 הוגשה בקשה להרחבת המינוי לשם הגשת ההליך הערעורי וזו התקבלה ביום 25.3.2018, וכי נעשה נסיון להגיש את הבקשה כבר ביום 24.4.2018 אך היא לא התקבלה לרישום.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.

לאחר עיון בכל החומר שלפניי ואיזון בין כל השיקולים הרלבנטיים, סבורה אני כי בסופו של יום נוטה הכף להיעתרות לבקשה (תוך חיוב המבקש בהוצאות).

התנהלותו של המבקש אינה נקיה מספקות. המבקש פנה אמנם להרחבת ייצוג בידי הלשכה לסיוע משפטי סמוך לאחר שבקשתו לעיכוב ביצוע נדחתה, אולם כבר באותו שלב ראוי היה שהמבקש יגיש, בעצמו, בקשה למתן ארכה בבית משפט זה. בנוסף, גם לאחר שבקשתו של המבקש להרחבת ייצוג התקבלה לא הוגשה הבקשה הנוכחית באופן מיידי אלא הוגשה היא (ולצדה הליך ערעורי) רק כחודש לאחר מכן, ולאחר שהמועד להגשת ההליך הערעורי על שתי ההחלטות חלף. התנהלות זו, לה לא ניתן כל הסבר בבקשה, שוקלת לחובת המבקש.

יחד עם זאת, הרושם העולה מן החומר שלפניי הוא כי האיחור בהגשת ההליך עצמו אכן נבע מן ההמתנה להחלטת הלשכה לסיוע משפטי בבקשה להרחבת ייצוג. יוזכר כי בפסיקה נקבע לא אחת כי כאשר נגרמת "מצוקת מועדים" בשל חלוף הזמן בין הפניה ללשכה לסיוע משפטי לבין מינוי עורך דין מטעמה, נבחנת הבקשה להארכת מועד באהדה, נוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות (ראו והשוו: בש"א 8341/12 דרוזינסקי נ' שיכלמן (6.12.2012); בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי , פסקה 2 (1.6.2009); בש"א 6743/15 קיס נ' ק.צ. יחסי ציבור בע"מ (25.10.2015)).

כמו כן, המבקש אמנם לא הגיש בבית משפט זה בקשת ארכה טרם חלוף המועד, כפי שראוי היה שיעשה, אולם מן החומר שלפניי ועיון באתר "נט המשפט" עולה כי בבקשות אותן הגיש בבית המשפט המחוזי הודיע הוא כי אינו משלים עם ההחלטות בעניינו וכי הוא מבקש למצות את הליכי הערעור, וזאת אם ולאחר שיינתן אישור מטעם הלשכה לסיוע משפטי להרחבת הייצוג. כך הוגשה ביום 15.2.2018 בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 13.2.2018 "על מנת לאפשר למבקש למצות את הליכי הערעור"; ביום 20.3.2018 הוגשה בקשה לעכב את הליכי הפינוי "עד למתן החלטה סופית בבקשת רשות הערעור שעתיד להגיש המבקש לבית המשפט העליון עם קבלת אישור הלשכה לסיוע משפטי"; וביום 27.3.2018 הוגשה הודעה על הרחבת המינוי לשם הגשת בקשת רשות ערעור והמבקש שב וביקש עיכוב הליכים. להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטה מיום 27.3.2018 ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 20.4.2018 "על מנת לאפשר דיון בערעור", ובהחלטה מיום 7.5.2018 הוארך תוקף ההחלטה המעכבת את ביצוע פסק הדין עד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הנה כי כן, המבקש העמיד את המשיבה על כך שאינו משלים עם ההחלטות, כי הוא מעוניין למצות את הליכי הערעור וכי המתין להחלטת הלשכה לסיוע משפטי בעניינו. בהינתן האמור דומה בעיני כי לא ניתן לומר שהתגבשה הסתמכותה של המשיבה על סופיות ההחלטות, ונתון זה תומך בהיעתרות לבקשה. כן סבורה אני כי ראוי ליתן משקל גם לעניינו של ההליך - השגה על החלטה הדוחה בקשה לעיכוב ביצוע פינוי מדירה בה מתגוררים המבקש ומשפחתו (וזאת מבלי שיש בכך להביע עמדה לעניין סיכוייה של בקשת רשות הערעור להתקבל).

בסופו של יום סבורה אני כאמור כי איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים מוביל לקבלת הבקשה. עם זאת, נוכח הקושי המתואר בהתנהלות המבקש סבורה כי יש לחייבו בהוצאות המשיבה (וזאת מבלי שנעלם מעיני ייצוגו בידי הלשכה סיוע משפטי), והוא יישא אפוא בהוצאותיה בסך של 1,500 ש"ח.

המזכירות תפתח תיק מתאים.