בש"א 8313/12 אבנר סזיר נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע''מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.9.2012. בפסק הדין התקבל ערעורו של המשיב 1 על פסק-דין של בית משפט השלום, והמבקש – שמאי מקרקעין – חויב בתשלום סכום-כסף למשיב 1 מחמת רשלנות מקצועית.

תחילה הגיש המבקש, בכוחות עצמו, בקשה לאקונית לדחיית מועד הגשת ההליך לתקופה של 60 ימים, זאת לצורך הסדרת ייצוגו באמצעות הלשכה לסיוע משפטי (הבקשה מיום 18.11.2012). בהחלטתי מיום 19.11.2012 דחיתי את הבקשה במתכונת שבה הוגשה – לא אחזור על הנימוקים – וציינתי כי אם הלשכה לסיוע משפטי תמצא לנכון לייצג את המבקש היא תוכל להגיש בקשה מנומקת להארכת מועד. הבקשה המונחת לפניי עתה הוגשה על-ידי עורכת-דין שלא מטעם הלשכה לסיוע משפטי; מסתבר כי הלשכה לא ראתה לנכון לייצג את המבקש (בנימוק של "חוסר זכאות כלכלית").

לטענת המבקש, פסק הדין של בית משפט קמא הגיע לידיו לראשונה רק ביום 1.11.2012. המבקש מבהיר כי משלוח פסק-הדין בתאריך מוקדם יותר לעורך-דינו (רון אביב) אינו מהווה המצאה כדין, שכן המבקש הודיע לבית המשפט המחוזי כי עורך-הדין אביב חדל לייצגו. בנסיבות אלה טוען המבקש כי העיכוב במסירת פסק-הדין לידיו לא היה בשליטתו, וכי הוא מצדו פנה ביום 4.11.2012 – בסמוך לאחר קבלת פסק-הדין – ללשכה לסיוע משפטי, אך זו הודיעה רק ביום 13.12.2012 כי החליטה לדחות את בקשתו לסיוע. או-אז פנה המבקש לעורכת דינו הנוכחית, אשר נטלה על עצמה את הייצוג "בעלות נמוכה מזו המקובלת בשוק", והגישה את הבקשה להארכת מועד יחד עם בקשת רשות הערעור גופה ביום 27.12.2012.

המשיבים בתגובותיהם מסרו כי מתנגדים הם למתן הארכה המבוקשת. לשיטתם, לא הוצג "טעם מיוחד" למתן הארכה המבוקשת. בין היתר טוענים המשיבים כי המבקש לא מסר לבית המשפט המחוזי הודעה מסודרת, כנדרש, בדבר הפסקת הייצוג ובדבר קיומו של מען חדש להמצאה, ודבריו בעניין זה הובלעו בתוך כתב טענות לגופו של ההליך. עוד מציינים המשיבים כי מדובר בהליך ב"גלגול שלישי", וכי לא מתעוררת במקרה זה סוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות באתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה – גם אם במשקל-קל – לטובת קבלת הבקשה תוך חיובו של המבקש בתשלום הוצאות.

נקודה ראשונה שיש ליתן עליה את הדעת היא מועד המצאת פסק-הדין למבקש. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 19.11.2012, פסק-הדין הומצא לעורך-הדין שייצג בזמנו את המבקש ביום 10.10.2012. המבקש אינו חולק על כך, אך הוא סבור כי אין נפקות להמצאה זו נוכח הודעתו לבית המשפט המחוזי כי עורך-הדין אינו מייצג אותו.

אכן, בהודעתו של המבקש לבית המשפט המחוזי, מיום 6.2.2012, הוא ציין כי הודיע לעורך-דינו על חדילת הייצוג. בכותרת המסמך אף רשם המבקש מען להמצאה ישירה. עם זאת, יש צדק בטענתם של המשיבים כי קשה לראות בהכללת הודעה זו בדבר הפסקת הייצוג, בתוך כתב הטענות מיום 6.2.2012, משום הודעה מסודרת כנדרש בתקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לכך מתווספת טענתו של המשיב 1 כי המבקש אף לא המציא העתק מן ההודעה לכל שאר בעלי-הדין, כנדרש בתקנה 473 לתקנות. עוד יצוין כי החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה בפתקית על-גבי המסמך אינה מתייחסת לעניין הייצוג.

כל אלה מלמדים כי המבקש לא עמד בדרישה למסירת הודעה ברורה ומפורשת בכתב אודות הפסקת הייצוג ושינוי המען, וכי מבחינה פורמאלית אין לאיין את משמעות ההמצאה לעורך-הדין אביב (ראו והשוו בש"א 9228/10 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל (27.4.2011)). עם זאת, כאשר בוחנים את השתלשלות העניינים בעין סובייקטיבית, נראה כי המבקש מבחינתו לא ראה את עצמו מיוצג על-ידי עורך-הדין אביב, והוא אף ביקש ליידע את בית המשפט על כך – גם אם לא עשה זאת בהודעה מסודרת כנדרש. בפועל, כפי הנראה המבקש קיבל לידיו את פסק-הדין ביום 1.11.2012, ואז החל לפעול בכיוון של הגשת ערעור, תוך שלא המתין זמן רב עד שביקש הארכת מועד. עניין זה פועל לזכותו.

עניין נוסף נוגע לפנייה ללשכה לסיוע משפטי. כבר נפסק כי בנסיבות מתאימות היזקקותו של בעל-דין לעזרת הלשכה לסיוע משפטי עשויה להוות "טעם מיוחד" למתן ארכה, זאת במקום שבו דחיית המועד דרושה בשל עיכוב בהסדרת נושא הייצוג (ראו בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 1.6.2009)). עוד הובהר כי בכגון דא כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, וכי גם בעל-דין החפץ לבקש סיוע מאת הלשכה לסיוע משפטי אינו פטוּר מסדרי הדין ומן החובה לנקוט שקידה סבירה (ראו בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית (טרם פורסם, 25.12.2011)). כאן המקום להבהיר, כי הנימוק שעניינו הצורך בעזרת הלשכה לסיוע משפטי מתחזק כאשר הלשכה אכן מסכימה ליטול על עצמה את הייצוג, ונחלש כאשר הבקשה לייצוג נענית בשלילה. ודוק: איני קובע כי בכל מקרה שבו נדחית הבקשה לא תהא כל משמעות לפנייה ללשכה לסיוע משפטי, אך עם זאת, אין בעצם הפנייה – וודאי כשזו נדחתה – כדי להצדיק מניה וביה מתן ארכה ויש לבחון בין היתר אם הפנייה נעשתה בזריזות נאותה ובתום לב. בענייננו, מעבר לעובדה שהבקשה לייצוג נדחתה (בשל "חוסר זכאות כלכלית"), מסתבר כי עלה בידי המבקש ליטול לעצמו ייצוג פרטי זמן קצר לאחר הודעת הלשכה.

בהביאי בחשבון את כל האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת כלל השיקולים הרלוונטיים, החלטתי בנסיבות העניין ליתן ארכה עד למועד הגשת ההליך בפועל. עם זאת ראוי לחייב את המבקש בתשלום שכר-טרחת עורך-דין למשיבים, שנדרשו למסור תגובה, כדלקמן: 1,200 ₪ למשיב 1, 1,200 ₪ למשיבה 4, ו- 300 ₪ למשיב 3.

המזכירות מתבקשת לתייק החלטה זו בתיק בקשת רשות הערעור.