בש"א 237/14 רוזה יחזקאל נ. אפרת שטראוס

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.10.2013. המדובר בהחלטת ביניים שניתנה במסגרת ערעור שהגישה המבקשת (וכן עיזבון) על פסק-דין של המפקחת על רישום המקרקעין בפתח-תקווה, בה הורה בית המשפט על הוצאת שני מוצגים מתיק בית המשפט.

הבקשה הוגשה ביום 9.1.2014, באיחור של כמעט חודשיים, והטעם שהועלה בגדרה הוא כי המבקשים מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי והעיכוב נגרם בשל המתנתם לקבלת אישור הלשכה להרחבת הייצוג לעניין בקשת רשות הערעור (אישור אשר נתקבל לפי הטענה ביום 2.1.2014).

בהשלמה אותה הגישה המבקשת בהתאם להחלטתי הוסיפה כי פנתה ללשכה לסיוע משפטי בבקשה להרחבת המינוי ביום 19.11.2013, ועוד ציינה כי הפניה נעשתה רק לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה שהגישה לעיון חוזר בהחלטתו (והחלטה בבקשה זו ניתנה ביום 6.11.2013). עוד ציינה המבקשת כי לא פנתה לבית משפט זה טרם קבלת אישור הלשכה שכן המתנה לאישור הלשכה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אכן, בפסיקה נקבע לא אחת כי כאשר אדם נזקק לייצוג משפטי של הלשכה לסיוע משפטי והוא נתקל ב"מצוקת מועדים" בשל חלוף הזמן בין הפניה ללשכה לבין מינוי עורך דין מטעמה, יבחן בית המשפט את בקשתו להארכת מועד באהדה וזאת נוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות (ראו: בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי , פסקה 2 (1.6.2009) (להלן: עניין טיסו )); בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון , פ"ד נד(4) 702 (2000)). עם זאת, ובשונה מטענת המבקשת, עצם הפניה ללשכה לסיוע משפטי אינה מהווה כשלעצמה "טעם מיוחד" להארכת מועד, ובכל מקרה נתון על בית המשפט להפעיל שיקול דעת בהתחשב בכלל הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים (ראו עניין טיסו , פסקה 2). בין היתר יש לבחון בהקשר זה האם בעל הדין פעל בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת, ובהקשר זה יש רלבנטיות הן למועד הפניה ללשכה לסיוע משפטי והן לשאלה האם הוגשה מבעוד מועד בקשה להארכת מועד באופן שיצמצם את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד (בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית (25.12.2011)). כמו כן, לאחר שהוסדר הייצוג המשפטי הדרישה לשקידה סבירה ולהתנהלות מהירה מקבלת משנה תוקף.

3.

במקרה שבפנינו הבהירה המבקשת בהשלמה שהגישה כי באת כוחה פנתה ללשכה לסיוע משפטי לראשונה ביום 19.11.2013, דהיינו יומיים

לאחר חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי. הטעם לעיכוב זה נבע לטענת המבקשת מכך שהגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 16.10.2013, ומהמתנתה למתן החלטה בבקשה זו. ואולם, כידוע הגשתה של בקשה לעיון חוזר אינה עוצרת את מירוץ הזמנים להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית, ועל כן בטעם זה שהוצג אין כדי להצדיק את האיחור בפניה ללשכה לסיוע משפטי או בבקשה לבית המשפט. יצוין בהקשר זה כי מצבה של המבקשת, כמי שמיוצגת על ידי עורכת דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אינו יכול להיות שונה ממצבו של בעל דין אחר אשר אינו יכול להיבנות לעניין מתן ארכה מהגשת בקשה לעיון חוזר אותה בוחר הוא להגיש (ראו רע"א 1268/08 לוי נ' קצין התגמולים (2.9.2008), פסקה 5 והאסמכתאות המובאות שם). עוד יצוין כי ההחלטה בבקשה לעיון חוזר (אשר הוגשה ביום 30.10.2013) ניתנה ביום 6.11.2013 ואין בפי המבקשת כל טענה כי חל עיכוב בהמצאתה לידיה, ולמרות זאת רק ביום 19.11.2013, כשבועיים לאחר מכן, נערכה הפניה ללשכה לסיוע משפטי. לעיכוב זה לא ניתן כל הסבר. גם עם מתן תשובת הלשכה לסיוע משפטי, אשר לטענת המבקשת ניתנה ביום 2.1.2013, המתינה המבקשת שבוע נוסף עד שפנתה לבית משפט זה.

אם לא די בכל אלו הרי שאין כל הסבר בבקשה לשאלה מדוע לכל הפחות לא הוגשה על ידי המבקשת עצמה בקשה להארכת מועד טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי, או למצער מיד עם הפניה ללשכה לסיוע משפטי עד אשר יתברר מה עלה בגורל פנייתה ללשכה, על מנת להעמיד את המשיבים על העובדה שטרם השלימה עם החלטת בית המשפט קמא (וראו האמור בבש"א 3794/11 פלוני נ' פלונית , פסקה 6 (25.10.2011) ; בש"א 2052/13 ארחה נ' עוד ארז חבר, בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 6 (9.4.2013)).

הנה כי כן ובפרט נוכח העובדה שמן העובדות שהוצגו עולה כי העיכוב הראשוני בהגשת ההליך לא נבע מן ההמתנה להחלטת הלשכה לסיוע משפטי כי אם מבחירתה של המבקשת להגיש בקשה לעיון חוזר ביום 30.10.2013 ולהמתין להחלטה בעניין; נוכח ההשתהות בפניה ללשכה לסיוע משפטי גם לאחר מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר; ומשלא ניתן כל הסבר לכך שהמבקשת לא הגישה בקשת ארכה מיד עם פנייתה ללשכה לסיוע משפטי אלא רק למעלה מחודש ומחצה לאחר מכן (ושבוע לאחר קבלת תשובת הלשכה), סבורני כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי התגבש בעניינה "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה המתבקשת.

אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.