בש"א 1827/12 גזי אברהם נ. כונס הנכסים הרשמי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.10.2011 (כבוד הרשמת י' קראי-גירון). בהחלטתו דחה בית המשפט את בקשתו של המבקש להכריז עליו פושט רגל, בקבעו כי הלה לא התנהל בהליך בתום-לב וכי לא נסתרה טענתו של המשיב כי חובותיו של המבקש נוצרו בחוסר תום-לב.

אציין בפתח הדברים כי יחד עם הבקשה להארכת המועד הגיש המבקש גם את הערעור עצמו וכן בקשה לסעד זמני, לאמור: עיכוב כל הליכי ההוצאה לפועל נגדו, ומתן צו זמני לתשלום חודשי בסך של 300 ₪. הבקשה לסעד זמני נדחתה על-ידי כבוד השופט ע' פוגלמן ביום 4.3.2012, משיקולים הנוגעים למאזן הנוחות ולסיכויי הערעור גופו.

כאמור, הבקשה שלפניי היא להארכת המועד להגשת הערעור. המבקש מעלה בבקשה טענות רבות לגוף הדברים, אולם מן הראוי למקד את המבט לטעמים שבגינם לא הוגש הליך במועד. המבקש מציין כי בשל מצבו הכלכלי מונה לו בהליך פשיטת הרגל עורך-דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי. לאחר שניתנה ההחלטה מיום 30.10.2011, פנה המבקש – ביום 6.11.2011 – ללשכה לסיוע משפטי, לשם קבלת ייצוג בערעור. הבקשה התקבלה והודעה נמסרה למשרד בא-כוח המבקש בחודש דצמבר 2011. דא עקא, נטען כי בשל מצבו הכלכלי של המבקש ותנאי חייו, התקשה בא-כוחו ליצור עמו קשר. בהקשר זה צוין בבקשה גם מצבו הנפשי של המבקש. לאור זאת, לאחר שהושלמו ההכנות להגשת ההליך, הוגשה ביום 13.2.2012 בקשה להארכת מועד, אך זו לא נתקבלה לרישום מחמת היעדר תגובת המשיבים. המבקש פנה למשיבים לקבלת תגובתם, והבקשה הוגשה בשנית לבית המשפט ביום 4.3.2012. לטענת המבקש, מדובר במצב שבו יש צידוק סביר לאיחור, ועל כן, בשים לב גם לסיכויי הערעור, יש להיעתר לבקשת הארכה. עוד צוין בבקשה כי הוגשה במקביל בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, וכי לפיכך מבוקש, לחלופין, ליתן ארכה עד לאחר שתינתן החלטה בבקשה לעיון חוזר.

המשיב – כונס הנכסים הרשמי – מתנגד למתן הארכה. הוא מדגיש כי מדובר באיחור ממושך ביותר בהגשת ההליך. לאיחור זה, כך סבור המשיב, לא הוצגה הצדקה מספקת, והתנהלותו הדיונית של המבקש בכל הנוגע להגשת הליך ערעורי משתלבת בהתנהלותו הכללית המתאפיינת בחוסר תום-לב. המשיב מוסיף ומציין כי סיכויי הערעור גופו נמוכים, וכי לנוכח הבקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, מדובר בכפל הליכים.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת ערעור על פסק-דין קבוע בחיקוק. בענייננו, המועד להגשת הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 30.10.2011 היה תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד להגשת ערעור בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לאור השיקולים שנזכרו לעיל, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". עמד על כך כבוד השופט ס' ג'ובראן בציינו כי "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

אמת מידה מרכזית בכל הנוגע לבחינת קיומו או היעדרו של "טעם מיוחד" היא השאלה אם האיחור בהגשת ההליך נעוץ בנסיבות של אילוץ או כורח. לאמור: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל).

עוד נקבע בפסיקה, כי כאשר אדם נזקק לייצוג משפטי של הלשכה לסיוע משפטי, והוא נתקל במצוקת-מועדים בשל חלוף הזמן בין הפנייה ללשכה לבין מינוי עורך-דין מטעמה, יבחן בית המשפט את בקשתו להארכת מועד באהדה. "אכן, כאשר מדובר במבקש דל אמצעים, אשר נזקק לארכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, האינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות עשוי לגבור על האינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון, ובכך לבסס את אותו 'טעם מיוחד' הנדרש לצורך הארכת מועד" (בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי (לא פורסם, 1.6.2009); בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון , פ"ד נד(4) 702 (2000)).

עם זאת, עצם הפנייה ללשכה לסיוע משפטי אינה מהווה מניה וביה "טעם מיוחד" למתן הארכת מועד. בכל מקרה ומקרה יש להפעיל שיקול דעת בהתחשב בכלל הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים (ראו עניין טיסו הנ"ל). כך, בעל-דין החפץ לבקש סיוע מאת הלשכה לסיוע משפטי אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים משך תקופה ארוכה, אלא עליו לפעול בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת; הדרישה לשקידה סבירה מתבטאת הן בהיבט של מועד הפנייה ללשכה לסיוע משפטי, הן בהיבט של פנייה מבעוד מועד בבקשה להארכת מועד באופן שיצמצם את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. אכן, לא הרי בעל-דין שהינו דל-אמצעים ונזקק לארכת מועד לשם הסדרת ייצוגו המשפטי , כהרי בעל-דין המשתהה בעצם הפנייה ללשכה לסיוע משפטי ונזקק אחר-כך להארכת מועד נוכח העיכוב שנוצר. זאת ועוד, ברור הדבר כי לאחר שהוסדר הייצוג המשפטי, הדרישה לשקידה סבירה ולהתנהלות מהירה מקבלת משנה תוקף.

בענייננו, לא ניתן הסבר סביר להתנהלות המבקש – בפרט לאחר שהוסדר ייצוגו מטעם הלשכה לסיוע משפטי. כאמור, החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 30.10.2011, והמבקש, לפי הנטען, פנה בסמוך לאחר מכן ללשכה לסיוע משפטי לשם הסדרת המשך הייצוג. אלא שהמועד להגשת ערעור חל במחצית חודש דצמבר 2011, ועל אף שהייצוג הוסדר במהלך אותו חודש, חלפו-עברו להם כחודשיים עד שפנה בא-כוח המבקש, לראשונה, לבית משפט זה. הטענות המועלות בסעיפים 10-8 לבקשה – טענות כלליות בדבר קשיי תקשורת ומצב נפשי – אינן יכולות להצדיק עיכוב כה ממושך בפנייה לבית המשפט, מצד בעל-דין מיוצג, ויודגש כי לאורך כל אותה תקופה אף לא הוגשה בקשה להארכת מועד, הגם שעל פניו לא הייתה מניעה לכך. זאת ועוד, אף לאחר שהפנייה הראשונית לא התקבלה לרישום, חלף פרק-זמן לא מבוטל – עד ליום 4.3.2012 – עד שהוגשה הבקשה הנוספת.

המבקש משתית את בקשתו גם על טענה בדבר סיכויים טובים להליך, אולם גם טענה זו לא אוכל לקבל, ודי שאפנה להחלטתו של כבוד השופט פוגלמן בבקשה לסעד זמני. אזכיר גם כי המבקש פנה, בין לבין, לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 30.10.2011.

לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בנסיבות העניין אמנע ממתן צו להוצאות.