בשג"ץ 1501/11 משה ניזרד נ. הממונה על עבודות שירות

בפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח מיום 13.2.2011 במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת מיום 3.11.2010 (להלן: פסק הדין ).

ביום 3.11.2010 קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי לא מצא מקום להתערב בהחלטתו של נציב שירות בתי הסוהר במסגרתה הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו על המערער וזאת לאחר שהוא התייצב לעבודתו במשך 14 ימים בלבד במשך חודשיים, מבלי להמציא אישורים ואף לא התייצב לשימוע שנקבע בעניינו.

ביום 29.12.2010 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין במסגרתה טען כי לא ידע על זכותו להגיש את הבקשה (בשג"ץ 9683/10). ביום 5.1.2011 הגישו הצדדים בקשה לתת תוקף של פסק דין להסכמה ביניהם לפיה עונש המאסר שהוטל על המבקש יעוכב עד ליום 20.2.2011. ביום 9.1.2011 נתן השופט ע' פוגלמן תוקף של פסק דין להסדר. לאחר מכן, ביום 24.1.2011 הגיש המערער בקשה לעיון חוזר בה טען, בין היתר, כי חסכים להסדר מתוך פחד. בעקבות זאת, ביום 30.1.2011 קבע השופט פוגלמן כי פסק הדין יבוטל וביום 16.2.2011 עיכב את ביצוע עונש המאסר עד ליום 27.2.2011.

ביום 13.2.2011 דחתה כבוד הרשמת את הבקשה להארכת מועד שהגיש המערער. בהחלטתה, קבעה הרשמת כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר של למעלה מחמישה שבועות וכי לא קיים טעם המניח את הדעת לאיחור. עוד נקבע, כי המערער לא ביסס את טענתו בדבר אי ידיעת הדין וכי מתגובת הסנגוריה הציבורית עולה כי הובהר לו על זכותו להגיש בקשת רשות ערעור בעצמו ונמסרו לו המועדים הרלבנטיים. עוד קבעה הרשמת כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור שהגיש המערער אינם גבוהים.

מכאן הערעור שבפניי, במסגרתו טוען המערער כי שגתה כבוד הרשמת בכך שלא נענתה לבקשתו להארכת מועד. לטענתו, לא ידע כי עליו להגיש בקשה להארכת מועד כיוון שלא היה מיוצג וכיוון שחשב שהמערכת לא עובדת עקב שביתת הפרקליטים. עוד טוען המערער, בין היתר, כי נסיבותיו האישיות מצדיקות את קבלת בקשתו להארכת מועד.

דין הערעור להדחות.

עיון בטענותיו של המערער בערעור שבפניי מעלה כי הן אינן מגלות עילה מספקת להתערבות בהחלטתה של כבוד הרשמת, אשר שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם באופן ראוי. כפי שעולה מתגובת הסנגוריה הציבורית, המערער, בניגוד לטענתו, היה מודע לזכותו להגיש את בקשת רשות הערעור וכן לפרק הזמן העומד לרשותו על מנת להגישה. בנוסף, אף לטעמי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור אינם גבוהים. לפיכך, מסקנתה, לפיה המערער לא הצביע על טעם המניח את הדעת אשר יש בו כדי להצדיק את האיחור הניכר בהגשת הבקשה להארכת מועד מקובלת עלי, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר, הערעור נדחה. לנוכח העובדה כי לא הוגשה תגובה בהליך לא ייפסקו הוצאות.

לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.