ע"פ 8338/09דן כדר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אוהד), לפיה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגשת הערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון-לציון ( כב' השופטת ד"ר א' סורוקר), אשר הורה על הוצאת צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). בהתאם לצו ההריסה, הצטווה המערער להרוס ולפרק עבודות בניה ללא היתר.

2.

מההחלטות המצוינות לעיל עולה שבית המשפט לעניינים מקומיים הוציא צו הריסה ללא הרשעה על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, המצווה על המערער להרוס ולפרק עבודות בניה הטעונות היתר במקרקעין שבבעלותו, שנבנו ללא היתר. בהחלטתו עמד בית המשפט לעניינים מקומיים על כך כי הבנייה נעשתה ללא היתר ואין מחלוקת שהמערער משתמש בבנייה הבלתי חוקית. כמו כן נקבע כי מדובר בהליך שאינו פלילי במהותו, הואיל שהוראת בית המשפט על צו ההריסה אינה גוררת אחריה הרשעה. בית המשפט קבע כי ביצועו של הצו ידחה בשנה, על מנת ליתן למערער שהות להסדיר את ההיתרים הנדרשים, וכי המערער יוכל לעתור להארכת מועד אם יצביע על התקדמות. יש לציין, כי המשיב היה בלתי מיוצג במסגרת הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים.

3.

המערער הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, באיחור של שנה וחמישה חודשים. בבקשתו נטען שהוא היה בלתי מיוצג בדיון שנערך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ולכן לא היה מודע לעוול שנגרם לו. כמו כן נטען כי החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים להורות על צו הריסה לאחר עריכת דיון אחד בלבד, במהלכו התנגד המערער להוצאת הצו, נגועה בעיוות דין חמור. בנוסף, לא נשמעו ראיות ולא הוכח כי קיימת חשיבות ציבורית להריסת המבנים, כנדרש על-פי ההלכה הפסוקה ביחס להוצאת צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. מעבר לכך, לטענת בא-כוח המערער, המשיבה לא הוכיחה שאין לבניה הנידונה היתר. לבסוף, עמד בא-כוחו של המערער על הפגיעה בזכויותיו של המערער עקב הוצאת הצו.

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי במהלך התקופה של שנה וחמישה חודשים בה השתהה המערער בהגשת ערעור, נוהלו הליכים שונים בעניינו. בין היתר, הוגש נגדו כתב אישום בגין אי קיום צו בית משפט בשל הפרת צו ההריסה שהוצא נגדו ונכנס לתוקף כעבור שנה מהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים. צוין כי לאור השיהוי והעובדה שהוגש נגד המערער כתב אישום, מוטל על המערער נטל כבד לבסס טעם מספיק להארכת המועד המבוקש, אך המערער לא עמד בנטל זה. כמו כן, נקבע כי אין לראות באי הייצוג כשלעצמו עילה להארכת המועד. לפיכך, דחה בית המשפט את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

5.

בערעור דנן טוען בא-כוח המערער שיישום ההלכות ביחס להארכת מועדים מלמד שיש ליתן למערער הארכת מועד לשם הגשת הערעור. ראשית, צו ההריסה שהוצא בסופו של הליך בלתי-תקין ובלתי-הוגן, ופוגע קשות בזכות הקניין של המערער, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדבריו, בית המשפט לעניינים מקומיים ערך דיון תמציתי, בו לא נפרשו מלוא הטיעונים ולא הוכח כי המבנים והעבודות בוצעו ללא ההיתר המתאים. שנית, המערער לא היה מיוצג במסגרת הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים וגם לאחריו, עד אשר מונו סנגוריו בעקבות הגשת כתב האישום נגדו בגין הפרת צו ההריסה. לפיכך לא היה המערער מודע לליקויים בהליך שהתנהל נגדו. שלישית, טוען בא-כוח המערער כי בהתאם להלכה ביחס לצו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, על המשיבה להוכיח שיש חשיבות ציבורית בהריסת המבנה, דבר שלא הוכח במסגרת הדיון שנערך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים. כמו כן, לא ניתנה הזדמנות למערער להביע את התנגדותו לעניין זה. לפיכך, סבור הוא כי סיכויי הערעור גבוהים.

טענה נוספת בפי בא-כוח המערער היא כי למקרה דנן חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, היות שעל אף שהליך הוצאת הצווים שבנידון הינו שגרתי, לא היה בית המשפט לעניינים מקומיים מודע לחובתו לנהל הליך ראוי והוגן, שיתאם את ההלכות שנקבעו בבית משפט זה. הוא סבור כי גם נסיבות חברתיות וציבוריות מצדיקות הארכת מועד להגשת הערעור: לדבריו, המערער רכש את ביתו לאחר שהעבודות הנידונות כבר בוצעו ונוהל בעניינו הליך בלתי תקין שאת ליקוייו הבין, כנטען, רק לאחר שהופנה לסנגוריה הציבורית. לבסוף, מדגיש בא-כוח המערער כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה מבלי שקוים דיון במעמד הצדדים, ומבלי שניתנה למערער רשות להגיב על תשובת המשיבה.

6.

המשיבה טוענת מנגד כי המערער היה ער לקיומן של חריגות הבניה, שכן נשלחו לו התראה והזמנה לגביית עדות כחצי שנה טרם הוגשה הבקשה לצו הריסה. בעקבות התראה זו טען המערער כי הנושא מטופל. רק בחלוף כחצי שנה ממתן ההתראה, לאחר שהתחוור למשיבה כי המערער לא עשה מאומה על מנת להשיג היתר, הוגשה הבקשה לצו הריסה. גם לאחר מתן הצו לא הגיש המערער בקשה להארכת מועד כניסתו של הצו לתוקף, אלא הפר אותו. בנוסף, המשיבה מצביעה על כך שלא מדובר בהליך המביא להרשעה פלילית ואין חובת ייצוג בהליכים מסוג זה. עוד טוענת המשיבה כי סוגיית החשיבות הציבורית הועלתה בפני בית המשפט קמא בגדרה של הבקשה למתן צו הריסה. לבסוף עומדת המשיבה על השלכות הרוחב בעקבות היענות לבקשה להארכת המועד, אשר עלולה לגרור בקשות דומות רבות נוספות. לפיכך, היא גורסת, יש להעדיף את עקרון סופיות הדיון ולדחות את הבקשה.

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון, לא בלי התלבטות, להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ולקבל את הערעור. נגד המערער ניתן צו מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. ערעור על צו כגון דא נידון בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). זאת, בהתבסס על סעיף 250 לחוק התכנון והבניה, הקובע בין השאר, כי ערעור על צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ידון בדרך ובמועד שמערערים על פסק-דין של בית המשפט בפלילים. לפיכך, יש לבחון את סוגיית הארכת מועד הערעור על-פי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע את סמכות בית המשפט להאריך את המועד להגשת הערעור.

חוק סדר הדין הפלילי אינו קובע מהם השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בבואו להכריע בבקשה כגון דא, וסמכות זו פורשה בפסיקה כמקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט בבואו לדון בהארכת מועדים מכוחו. נקבע כי אין לדרוש מהמערער להעלות טעם מיוחד לשם כך, עם זאת, הובהר, אין בכך כדי לייתר את הדרישה למתן טעם לאיחור ( ע"פ 2112/03

ברזילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.8.03)).

8.

במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על בית המשפט לבצע איזון בין שיקולי מדיניות כלליים, כמו גם בין שיקולים ואינטרסים המשתנים על פי נסיבותיו של כל מקרה. במסגרת השיקולים הכלליים יש ליתן את הדעת, בין היתר, לתכליתו של ההליך הפלילי להביא לחקר האמת, ולמנוע מתן פסק-דין שתוצאתו נובעת רק מכשלים פרוצדוראליים. מנגד, יש ליתן משקל לצורך להציב גבול להימשכותם של הליכים; לאינטרס בדבר סופיות הדיון; לאינטרס בדבר יציבות המשפט; ולאינטרס בדבר ניהול אפקטיבי של המערכת השיפוטית באופן שתימנענה אנדרלמוסיה ופגיעה בשירות הניתן לציבור בבתי המשפט שלערעור ( ב"ש 230/86

עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (2) 353 (1986) (להלן: עניין עצמון ); בש"פ 3239/99 זבורוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.6.99); בש"פ 6742/01

בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.9.01); ע"פ 4946/07 מקלדה נ'

מדינת ישראל (לא פורסם, 19.02.09) (להלן: פרשת מקלדה )). במסגרת השיקולים הפרטניים על בית המשפט לקחת בחשבון, בין היתר, את משך האיחור ואת הנימוקים המועלים על ידי המערער לעניין זה. כך, ככל שהאיחור ממושך יותר, יהא על המבקש להעלות טיעונים משכנעים יותר. כמו כן, יש לקחת בחשבון את טיב ההליך, את סיכויי הערעור ואת שאלת ייצוגו של המערער במסגרת ההליך (ראו: פרשת עצמון ; פרשת מקלדה ).

9.

טיעוניו העיקריים של המערער הינם כי לא הוכחה החשיבות הציבורית המחייבת מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, וכי ההליך שהתנהל בפני בית המשפט לעניינים מקומיים לא היה תקין. לפיכך סבור הוא כי היה מקום להאריך את המועד כבקשתו. אדרש לסוגיות אלו אחת לאחת.

עניינו של סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה הינו מתן סמכות בידי בית המשפט לעניינים מקומיים ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה, אם נעברה עבירה לפי הפרק העשירי לחוק זה שעניינו עבירות ועונשין, ובית המשפט היה רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק אילו הורשע בגינה אדם. זאת, בהתקיים

אחת מהנסיבות המפורטות בגדרו:

הריסה ללא הרשעה

212.

נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:

(1)

אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;

(2)

אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;

(3)

מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד;

(4)

אין להוכיח מי ביצע את העבירה;

(5)

מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית.

תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון ובניה היא אפוא אכיפת דיני התכנון והבניה, במובן הרחב, במטרה לשמור על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי (ראו: ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא , פ"ד נב(1) 136 (1998) (להלן: פרשת יצחקי )). עינינו הרואות שסעיף 212 לחוק התכנון והבניה מעניק לבית המשפט סמכות ליתן צו הריסה, ללא הרשעה, אשר עלול להביא לפגיעה בזכויותיו של אדם שעל המקרקעין שברשותו קיים מבנה שנבנה ללא היתר בניה כדין ובפרט בזכות הקניין שלו. כל זאת, שעה שאותו אדם לא נמצא חייב בפלילים בגין הבניה נשואת הצו. הפגיעה הקשה בזכויות יסוד, שעלולה להיגרם במתן צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הביאה להבחנה שהתבססה בפסיקה בין השיקולים שיש להפעיל לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף 212, לשיקולים שיילקחו בחשבון בהחלטה על הוצאת צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק זה, המופעל בעקבות הרשעתו של אדם לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה. הלכה פסוקה היא כי על הרשות להוכיח, לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, שבנסיבות המקרה מתעורר עניין ציבורי חשוב בהריסת המבנה שנבנה ללא היתר ואילו למתנגד לצו תינתן הזדמנות לשטוח את השיקולים להתנגדותו. נטל הוכחה זה נקבע מתוך ההבחנה בין צו הריסה מכוח סעיף 205 שעניינו השבת המצב לקדמותו והריסת המבנה לבל ייצא חוטא נשכר, לסעיף 212 שעניינו הסכנה או המטרד הטמונים במבנה עצמו, הואיל שהוא אינו גורר בעקבות הפעלתו הרשעה פלילית. היינו, ככלל השיקול העומד לנגד בית המשפט במתן צו הריסה מכוח סעיף 212, יהיה הסכנה או המטרד הטמונים במבנה עצמו, במנותק משאלת אחריותו הפלילית של המתנגד להריסה.

לפיכך, על הרשות להוכיח כי מתקיימים התנאים המקימים סמכות להריסה ובנוסף שהריסת המבנה אכן מעוררת עניין ציבורי חשוב, ותינתן לבעל המבנה אפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. במידה והאינטרס הציבורי גובר על השיקולים שהוצגו על-ידי זה האחרון יינתן צו ההריסה. עם זאת כאשר השיקולים התומכים בנסיבות המקרה בהריסת המבנה עולים בעליל מאותן נסיבות, הנטל המוטל על המשיבה הוא נטל קל עד מאוד. יש לציין, כי תימוכין לעמדת המשיבה יכול שיימצאו אף בשיקולים החורגים מהמטרד הנובע מהמבנה הספציפי. כך, לדוגמה, שיקול רלבנטי יכול שימצא במידה שהותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו זועקת לאינטרס הציבורי שחוטא לא ייצא נשכר, אולם גם במקרה כגון דא יש לערוך איזון בין השיקול הציבורי, לשיקולים האישיים של המתנגד להריסה (ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 151 (2002); פרשת יצחקי ). נובע מכך, כי על כתפי המשיבה מוטל הנטל, במסגרת בקשה המוגשת למתן צו הריסה מכוח סעיף 212, להוכיח כי אכן נעברה עבירה שאילו היה מורשע בגינה אדם, היה בית המשפט רשאי להורות על צו הריסה מכוח סעיף 205, בכפוף לנסיבות המפורטות בסעיף 212. כמו כן, על הרשות לפרוש את נימוקיה ולגבותם בראיות, מדוע במקרה הקונקרטי מתעורר עניין ציבורי חשוב המחייב את הריסת המבנה. בית המשפט יאפשר למתנגד להריסת המבנה לשטוח את השגותיו ויורה על הוצאת צו ההריסה אם מצא כי האינטרס הציבורי גובר.

10.

מבקשת המשיבה למתן צו הריסה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים, עולה כי ההתייחסות לחשיבות הציבורית שבהריסת העבודות שבנידון, על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, הינה תמציתית עד מאוד ואינה מגובה בראיות. המשיבה טענה טענות כלליות הנוגעות לבניה ללא היתר ולא פירטה מדוע במקרה הקונקרטי קיימת חשיבות ציבורית למתן צו הריסה. בדיון שנערך בפניי הסביר בא-כוח המשיבה כי ביצוע עבודות שיצרו פתחים בקומת המרתף בביתו של המערער, מעלה חשש בדבר בניית יחידות דיור נוספות העלולות להביא לצפיפות ולבעיות חנייה. ברם, לא הוצג בסיס של ממש לטענות אלה והן לא גובו בראיות. בנוסף, טענותיה אלה של המשיבה נגעו לעבודות שנערכו בקומת המרתף ואין בהן התייחסות לצורך הריסת העבודות הנוספות הנכללות בגדר בקשתה. משאלה הם פני הדברים, לא ניתן לומר כי סוגיית הצורך הציבורי בצו ההריסה לובנה טרם הוחל סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. יודגש כי על פניו, לא עולה מטיעוני המשיבה כי מדובר בנסיבות שמהן עולה באופן ברור ומובהק חשיבותו הציבורית של מתן צו הריסה ללא הרשעה, באופן שהנטל הרובץ על כתפי המשיבה להוכחת עניין זה הינו קל עד מאוד. יצוין כי גם מפרוטוקול הדיון ומהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים עולה כי לא הייתה כל התייחסות לסוגיית העניין הציבורי שבהריסת המבנה. בית המשפט לא דרש מהמשיבה להציג ראיות לעניין זה, וכן לא העמיד את המערער על זכותו להתנגד למתן הצו ולהציג את טיעוניו כנגד השיקולים שהעלתה המשיבה במסגרת בקשתה, כפי שראוי היה שיעשה נוכח היעדר הייצוג.

11.

אכן, מדובר באיחור משמעותי ביותר בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, איחור של שנה וחמישה חודשים. זאת, לאחר שבית המשפט השהה את כניסת הצו לתוקף במשך שנה בכדי ליתן אפשרות למערער להסדיר את העבודות הנידונות. יתר על כן, גם לאחר שהוגש כתב האישום בגין אי ביצוע הצו, התמהמה המערער בהגשת ערעורו במשך מספר חודשים נוספים ולא ביצע את צו ההריסה. המערער מנמק את איחורו בכך שעקב היעדר ייצוג הוא לא היה מודע לעיוות הדין בהחלטת

בית המשפט לעניינים מקומיים. איני רואה בנימוק זה לכשעצמו כדי להצדיק את האיחור הרב, שכן גם בתקופה שלאחר מתן ההחלטה לא טרח המערער לפנות לייעוץ משפטי לצורך הסדרת העניין. טענותיו בדבר קשיים שמנעו זאת ממנו לא בוססו. עם זאת, נוכח מחדליה של המשיבה בביסוס בקשתה ואי ניהול ההליך כמתחייב, וכן העובדה שמדובר בהחלטה בעלת השלכות כבדות משקל כלפי המערער, ובשים לב שלא המערער הוא שביצע את העבודות והבניה נשואי הדיון, הגעתי לכלל מסקנה שיש להעדיף את השיקולים התומכים בהארכת מועד הערעור.

12.

לפני סיום, ברצוני להתייחס לטענת המשיבה בדבר השלכות הרוחב הצפויות אם יתקבל הערעור. אכן, לא ניתן לשלול הגשתן של בקשות נוספות להארכת מועד במקרים דומים. יחד עם זאת, ככל שבקשות אלה יסודן בהחלטות שהתקבלו על בסיס תשתית ראייתית חסרה, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהסמכות הנתונה מכוח סעיף 212 טומנת בחובה השלכות מרחיקות כלפי בעל הנכס. עמדתי לעיל כי עניינו של סעיף 212 אינו בענישת המתנגד להריסה, אלא הוא נובע מתוך החשיבות הציבורית בהריסת המבנה, חרף הפגיעה בזכויות בעל הנכס. משכך, נדרשת המשיבה לשקול הגשת בקשה להפעלת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה במשנה זהירות ולבססה כנדרש. זהירות דומה נדרשת מבית המשפט המורה על הוצאת צו. הדרישה לזהירות, לשיקול דעת מוקפד ולפעולה בהתאם למתווה שהוצג בפסיקה, אין בה כדי לגרוע כהוא זה מחשיבות האכיפה הנחושה והנחרצת של דיני התכנון והבניה. יפים לעניין זה דבריו של חברי

כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 5986/06 אהרן מלכיאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.06):

"דברים אלו ודאי נכונים, נוכח העובדה שהתופעה של בנייה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעקורה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה ובפיקוח הדוק על בנייה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעבר על-ידי בית-המשפט באשר לחשיבות אכיפתם של צווי הריסה:

"הפיקוח על הבנייה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בנינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם" (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 404; ראו גם, רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נח(4) 385 (להלן: פרשת נימר); רע"פ 2618/05 מקום בים בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). "

אם כן, האכיפה חיונית היא, אך עליה להיעשות תוך הקפדה על הנחיות המחוקק ובית המשפט.

13.

לפיכך, הערעור מתקבל. המערער רשאי להגיש את ערעורו לבית המשפט המחוזי מרכז תוך 45 יום מהמצאת החלטה זו לידיו.