רע"פ 2411/12 פולט בוסקילה נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה אילת

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, עפ"א 34326-08-11 (כבוד השופטת ט' חיימוביץ ) מיום 22.2.2012, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית משפט השלום באילת (כבוד השופט י' עדן , צ"ה 7766-06-10, מיום 20.7.2011), אשר הורה על מתן צו הריסה ביחס למבנה בהחזקת המבקשת.

בתמצית, עניינו של ההליך בקיוסק אשר הוקם ברשות עיריית אילת בסמוך לשדה התעופה בעיר, וזאת במטרה לסייע לבעלה של המבקשת, שהלך לבית עולמו מאז. ניסיונות שונים להכשרת המבנה לא צלחו.

בהחלטתו, קבע בית משפט השלום כי מתקיימים בנסיבות העניין תנאי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). בהמשך לכך, התייחס בית המשפט לכלל טענותיה של המבקשת לעניין הצו ודחה אותן אחת לאחת.

ראשית, קבע בית המשפט כי לא ניתן לטעון טענת סיכון כפול בהליך על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. זאת, שכן תכליתו של הליך על פי סעיף 212

אינה ענישה כי אם שימור שלטון החוק. לצד זאת ציין בית המשפט כי מכל מקום, ישנה שונות רבה בין העבירה המנויה בסעיף 190 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), לבין יסודות סעיף 212, וכי ההליך שנפתח ונסגר מחוסר עניין לציבור ביחס לנכס על פי סעיף 190 לחוק העונשין עסק בבעלה המנוח של המבקש ולא בה. לבסוף, קבע בית המשפט בהקשר זה כי לא ניתן ללמוד מסגירת התיק הפלילי כנגד בעלה המנוח של המבקשת מטעמי חוסר עניין לציבור, כי אין עניין לציבור בהריסת המבנה מכוח סעיף 212.

שנית, דחה בית המשפט את הטענה כי ישנה במקרה זה הבטחה שלטונית של עיריית אילת להסדרת הבניה, שכן זו לא הוכחה. בהקשר זה דחה בית המשפט אף את טענת המבקשת בדבר נזק ראייתי שנגרם לה, הן מהטעם שכלל לא הובהר באילו מסמכים מדובר, הן מהטעם שבנסיבות המקרה, בהן לא ניתן לקבל היתר לבניה, לא יכולים להיות מסמכים המעידים על היתר שכזה מטעם עיריית אילת, שממילא אינה מוסמכת להעניקו. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי חיבור המבנה למים וחשמל מעיד על קיומה של הבטחה שלטונית.

שלישית, קבע בית המשפט כי לא הוצגה כל ראיה לכך שהקרקע הוקצתה למשיבה על ידי מנהל מקרקעי ישראל, וכי אין ללמוד מנכונות המנהל להסדרת הסוגיה את קיומה של זכות של המשיבה בקרקע.

רביעית, דחה בית המשפט את טענת השיהוי. בית המשפט קבע כי בהליכים על פי סעיף 212, ככלל, יגבר האינטרס הציבורי בסילוק הבניה הבלתי חוקית על מחדלי האכיפה של הרשות. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא הוכח שינוי מצב לרעה, המצדיק את קבלת הטענה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אין בהחלטתו משום כל קביעה שהיא באשר לסיכויי טענותיה של המבקשת כנגד העירייה במסגרת הליכים אזרחיים.

על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו, אישר בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום. לעניין טענת הסיכון הכפול, קבע בית המשפט, מאותם הנימוקים, כי אין מקום לטעון טענה זו בהליכים על פי סעיף 212. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערבות במימצאיו העובדתיים של בית משפט השלום באשר לאי הוכחת הבטחה מנהלית. בהמשך לכך קבע כי אף תחת ההנחה שנטל הראייה צריך להיות מוטל על כתפי המשיבה, הוכח במקרה זה כי לא ניתן היתר לבניה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרת בקשת רשות הערעור, שבה המבקשת על טענותיה שנטענו בפני הערכאות הקודמות, ובמוקדן טענת הסיכון הכפול וטענת ההבטחה השלטונית (לרבות הטענה לקיומו של נזק ראייתי). לצד זאת טוענת המבקשת שורה ארוכה של טענות עובדתיות שעניינן מידת הפגיעה באינטרס הציבורי הנוצרת בשל קיומו של המבנה. במסגרת זאת, טוענת המבקשת כי בפועל לא נוצרת שום הפרעה לסדר הציבורי.

לאחר שעניינתי בבקשה על צרופותיה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת בית משפט השלום, מצאתי כי דין הערעור להידחות, מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

כידוע, רשות ערעור תינתן רק באם ההליך מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית חדשה , החורגת מעניינם של הצדדים, שטרם נדונה ( ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

ברף זה לא עומדת הבקשה שלפניי.

אשר לטענת המבקשת לעניין קיומה של הבטחה שלטונית בעניינה, שהיא בעיקרה סוגיה שבעובדה, זו נדונה על ידי שתי ערכאות ונדחתה. נקבע כעניין שבעובדה כי אין בנסיבות המקרה כל הוכחה לקיומה של הבטחה שלטונית למבקשת, וכי לא נגרם נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל הראייה למשיבה, וכי אף לו היה מועבר נטל ראייה זה, הרי שהוא הורם על ידי המשיבה. כידוע, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. מקל וחומר שכך הדבר בערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, סוגיה זו אינה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואינה מצדיקה את קבלת הבקשה.

אשר לטענת המבקשת כי עומדת לה הגנת "סיכון כפול", הרי שזו עומדת בניגוד להלכה הפסוקה. בהקשר זה ציינה השופטת ע' ארבל כי: "הלכה נושנה היא כי צו הריסה נועד לריפוי אי-החוקיות שנפלה בנכס ואף אם הינו בעל מאפיינים עונשיים מסוימים – אינו עונש, אלא אמצעי נוסף לעונש" (רע"פ 10308/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' ספטון (טרם פורסם, 19.1.2012) ראו גם ע"פ 8338/09 כדר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 3.1.2010)). משכך, ספק אם כלל יכולה טענת הגנה מן הצדק להישמע במסגרת הליכים על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. בהמשך לכך, צדקו הערכאות הקודמות כי ישנו הבדל מהותי בין הליך פלילי מכוח סעיף 190 לחוק העונשין והליך מנהלי מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, הבדל החוסם אף הוא את הדרך בפניי המבקשת לטעון טענת "סיכון כפול".

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.