רע"פ 8992/15 מוחמד אלסייד נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה אבו בסמה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון ) בעפ"א 30805-12-15 מיום 24.12.2015, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופט י' דנינו ) בבב"נ 30477-07-15 מיום 4.11.2015.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 15.7.2015 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בבאר בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה במעמד צו אחד, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). הבקשה כוונה כלפי מבנה מסוג אוהל העשוי בדים ועץ וכלפי שני מבנים מסוג גדרות אבן, המצויים בשטח הישוב אלסייד ואשר נבנו ללא היתר בניה (להלן: המבנים ). בבקשה ציינה המבקשת כי לא הצליחה לברר את זהות מקים המבנים או המשתמש בהם, חרף ניסיונותיה. עוד צוין בבקשה כי על המקרקעין עליהם נבנו המבנים חלה תוכנית מאושרת, על פיה ייעודם הוא בחלקו לכביש ובחלקו למרכז מסחרי. המבקש התייצב לדיון בבקשה בבית משפט השלום, וטען כי הוא זה אשר בנה את המבנים ללא היתר בניה, כ-7 או 8 שנים לפני הגשת הבקשה.

3.

בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבה ביום 4.11.2015. בהחלטתו, בית המשפט מצא כי נוכח הטענה כי המבנים נבנו לפני כ-7 שנים ומעלה, לא ניתן היה לנהל הליך משפטי כנגד המבקש מחמת התיישנות העבירה, ובכך התקיים התנאי הקבוע בסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה. כמו כן, בית משפט השלום מצא כי קיים אינטרס ציבורי בהוצאת צו הריסה ללא הרשעה למבנים, והוא האינטרס במניעת מצב של כאוס תכנוני בשטח, בו ייצא חוטא נשכר. בית משפט השלום הוסיף ומצא כי על פי תצהירו של מנהל מרחב ברשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, מבוצעות עבודות פיתוח מואצות במקרקעין מושא הבקשה, וכי הבנייה הבלתי חוקית במקום מעכבת את העבודות הללו. על יסוד האמור, בית משפט השלום הורה למבקש להרוס את המבנים (להלן: צו ההריסה ).

4.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה ביום 24.12.2015. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש – לפיהן הבקשה למתן צו ההריסה הוגשה בחוסר תום לב של המשיבה, אשר לשיטתו לא השכילה להגיש כתב אישום במועד, חרף ידיעתה על כך שהמבנים נבנו על ידו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי התיישנות עבירת בניה מקיימת את תנאי העילה הקבועה בסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, ומאפשרת להוציא צו הריסה ללא הרשעה כאשר קיים אינטרס ציבורי בכך. בעניין הנדון, בית המשפט המחוזי מצא כי הצורך לסלול דרכים בישוב אלסייד נועד להביא להסדרתו כישוב מוכר, וקבע כי זהו אינטרס ציבורי מובהק המצדיק את הוצאת צו ההריסה. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי הטעים כי המבנים אינם משמשים למגורים אלא לאירוח, וכי לא תיגרם פגיעה הומניטרית במבקש ומשפחתו מהריסתם. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור

5.

בבקשה שלפניי, עותר המבקש מבית משפט זה ליתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולבטל את צו ההריסה. המבקש חוזר על טענתו כי הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה הוגשה על ידי המשיבה בחוסר תום לב, שכן המשיבה ידעה היטב כי הוא בעלי המבנים ובחרה להסתיר זאת מטעמיה. לעמדתו, משידעה המשיבה כי הוא מקים המבנים, היה עליה לנהל הליך פלילי נגדו חלף הגשת בקשה במעמד צד אחד. בנוסף, המבקש מציין כי הוא קיים מגעים רבים עם הרשויות על מנת לקבל היתר למבנים וכי הובטח לו שלא תהיה בעיה עמם. לעמדתו, טענה זו לא זכתה להתייחסות בהחלטת בית משפט השלום. לבסוף, המערער סבור כי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן כי קיים אינטרס ציבורי בהריסת המבנים – וזאת, לטעמו, משום שהאינטרס הציבורי הוא באישור המבנים במסגרת בהכשרת הישוב אלסייד.

דיון והכרעה

6.

אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) (13.7.1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). עיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובפסקי דינן של הערכאות הקודמות, ואני סבור כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית או שיקולי צדק כאמור. שתי הערכאות הקודמות בחנו את טענות הצדדים, ומצאו כי מתקיימים כל התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. הבקשה שלפניי נטועה כולה בעניינו הפרטני של המבקש, ומועלות בה טענות עובדתיות אשר נדחו בשתי הערכאות הקודמות וטענות נגד ממצאים עובדתיים אשר נקבעו בהן. כידוע, אין ערכאת הערער מתערבת, ככלל, בממצאים מסוג זה, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ( ראו: רע"פ 7809/15 וילצ'נסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (26.11.2015); רע"פ 7214/14 שמאי נ' עיריית תל אביב , פסקה 6 (5.11.2014)). אינני רואה מקום לחרוג מהלכה זו במקרה שלפניי, ו כבר מטעם זה דין הבקשה להידחות.

7.

למעלה מן הצורך, יודגש כי טענתו של המבקש בדבר חוסר תום לבה של המבקשת בהגשת הבקשה למתן צו הריסה כלל אינה רלבנטית למקרה שלפניי, וזאת משתי סיבות. ראשית, משום שהערכאות הקודמות לא התייחסו למקרה שלפניי כאל מקרה בו לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבירה, לפי סעיף 212(1) לחוק התכנון והבניה – הואיל והמבקש הופיע בפניהן וטען את טענותיו. הנימוק שעמד ביסוד החלטות הערכאות הקודמות הוא שהמבקש אינו בר-עונשין מחמת התיישנות העבירה, בהתאם לסעיף 212(5) לחוק. המונח "שאיננו בר-עונשין" זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה, הכוללת כל מקרה בו לא ניתן להעמיד את עובר העבירה לדין פלילי – אף אם ניתן היה לעשות זאת בעבר – מסיבה שאינה שוללת את אי-חוקיות הבנייה (ראו: רע"פ 4021/14 פארק המים קריות (2008) בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה , פסקה 10 (19.8.2014) (להלן: עניין פארק המים ); רע"פ 9908/08 גלאגל נ' מדינת ישראל – עיריית ירושלים (23.2.2009)). תנאי זה אכן מתקיים במקרה שלפניי. שנית, משום שצו הריסה ללא הרשעה איננו בגדר עונש, אלא אמצעי לשמירה על הסדר הציבורי ועל האינטרס הציבורי בכך שלא יתקיים מבנה בלתי חוקי. ההסדר הקבוע בסעיף 212 נועד להבטיח כי ניתן יהיה להגשים את האינטרס הציבורי האמור גם כאשר הרשויות שגו ולא נקטו בהליכים משפטיים במועד. משכך, הסעד הראוי להתנהלות לא ראויה של הרשות, המביאה אותה להיזקק לסעיף 212, אינה בהותרת הבניה הבלתי חוקית על כנה אלא באמצעים אחרים (ראו והשוו: עניין פארק המים , שם; רע"פ 2411/12 בוסקילה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אילת (26.3.2012)). אף בשל כך, נחה דעתי כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור.

8.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, ממילא הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה מתייתרת. צו ההריסה ייכנס לתוקפו במועד שנקבע בהחלטת בית משפט השלום מיום 4.11.2015.