רע"פ 9908/08 גומנה גלאגל נ. מדינת ישראל (עירית ירושלים)

כנגד המבקשים הגישה המשיבה בקשה ל בית המשפט

לעניינים מקומיים בירושלים (1436/05) למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). הבקשה התייחסה למבנה חד קומתי, ששטחו כ- 132 מטרים מרובעים, אשר נבנה ללא היתר בשכונת סילוואן בירושלים, בניגוד לתוכנית המתאר לירושלים מספר עמ'/9.

ביום 30.4.2006 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת י' ייטב ) את הבקשה. המשיבה ערערה על כך לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 30353/06). ביום 13.7.2006 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צבן ) את הערעור והחזיר את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לשם בחינת התקיימות התנאים למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה.

ביום 23.12.2007 נעתר בית המשפט לעניינים מקומיים לבקשת המשיבה והורה על צו הריסה של המבנה.

על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ערערו המבקשים ל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2103/08). בערעורם טענו המבקשים, כי לא נתקיימו התנאים להוצאת צו הריסה ללא הרשעה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, וזאת משום שניתן להרשיעם בגין שימוש במקרקעין בלא היתר, לפי סעיף 204(א) לאותו החוק, ועל כן לא ניתן לומר שהם אינם בגדר "ברי עונשין". עוד נטען כי תצלומי האוויר של חברת "אופק" שהציגה המשיבה לצורך הוכחת הבניה אינם קבילים, היות ולא הוצגו על ידי מי שצילם אותם. בהקשר זה טענו גם כי בעדותו של מפענח התצלומים נפלו פגמים מהותיים. המבקשים הוסיפו וטענו כי לא הוכח אינטרס ציבורי כמתחייב לצורך הוצאת צו הריסה ללא הרשעה. לפיכך ממשיכים המבקשים וגורסים כי ביסוד ההחלטה להרוס את ביתם עומדים שיקולים זרים. לבסוף נטען כי תוכנית המתאר קיימת מאז 1977 ועל כן הבקשה שהגישה המשיבה נגועה בשיהוי. בדיון שנערך ביום 25.5.2008 טענו המבקשים כי לוועדת התכנון המקומית ולוועדת התכנון המחוזית הוגשה זה מכבר תוכנית מתאר אשר מטרתה לשנות את ייעוד השטח בו נמצא המבנה לשטח מגורים. בנוסף, המבקשים הגישו את מכתבה של לשכת התכנון המחוזית מיום 24.2.2008 לפיה נמצא שהתוכנית המוצעת עומדת בתנאי הסף.

ביום 16.10.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם ) את ערעורם של המבקשים. בית המשפט לא מצא פגם כלשהו בקביעתו של בית המשפט קמא לעניין מועד בניית המבנה, בהסתמך על עדותו של מפענח התצלומים. עוד קבע בית המשפט כי אין נפקא מינה לכך כי התצלומים שצולמו על ידי חברת "אופק" הוגשו כראיות באמצעות אדם אחר מזה שצילם אותם, שכן בהינתן הפרטים הרבים אשר אוששו את מהימנות הצילומים. עוד נקבע כי העובדה כי ניתן להגיש נגד פלוני כתב אישום בגין שימוש במקרקעין ללא היתר, אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לתת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, בהינתן כי לא ניתן להגיש כתב אישום כנגד אותו פלוני בגין בנייה ללא היתר, בשל התיישנות. בנוסף, בית המשפט קבע כי הוכח אינטרס ציבורי בהריסת המבנה, לנוכח מיקומו באזור בעל ייחוד היסטורי וארכיאולוגי, ובהיותו מצוי באזור המיועד לשמש כשטח ציבורי פתוח. עם זאת, לאור קיומה של תוכנית מתאר מוצעת, העשויה להכשיר את המבנה הנתון, עליה טרם נתן אגף התכנון בעירייה את עמדתו, החליט בית המשפט לעכב את ביצוע צו ההריסה בעשרה חודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור בפניי, אשר בגדרה שבים ומעלים המבקשים את אותן הטענות אשר העלו לפני בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, בהחלטות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. אשר לטענות המבקשים כנגד הראיות והעדויות עליהן התבססה הכרעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, הלכה היא, כי בית משפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקשים לא הראו טעם לכך שיש לסטות מהלכה זו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לעניינים מקומיים, ואשר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי.

אשר לטענה כי לא ניתן לומר כי המבקשים אינם "ברי עונשין" כלשון סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, מקובלת עליי פרשנותו של בית משפט השלום, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, שבנסיבות העניין לא היתה כל מניעה להוציא צו הריסה נגד המבנה אף ללא הרשעת המבקשים. לפי לשון הסעיף, ניתן להוציא צו הריסה נגד מבנה שנבנה ללא היתר, כאשר לא ניתן להרשיע את הבונה בעבירה זו מחמת התיישנות, ואין תימא לעובדה כי ניתן היה להרשיעו בגין עבירה אחרת לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה. פרשנות זו משרתת נאמנה גם את תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (ראו ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא , פ"ד נב(1) 136, 141 (1998), להלן: פרשת יצחק ).

אשר לקיומו של אינטרס ציבורי המצדיק את הריסת המבנה, יפים דבריו של כבוד השופט קדמי בנוגע לשיקולים הרלוונטיים לעניין:

"יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר; ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק". ( פרשת

יצחק , בעמוד 142 לפסק הדין).

במקרה הנוכחי החליטו שתי הערכאות הקודמות כי קיומו של המבנה הבלתי חוקי מהווה פגיעה באינטרס ציבורי המצדיק את מתן הצו. קביעה זו התבססה על היות המבנה מצוי בשטח המיועד לשמש שטח נוף פתוח, מתוקף קרבתו לעיר העתיקה בירושלים, ובשל החשיבות הארכיאולוגית וההיסטורית של האזור המדובר, כמפורט במכתבו של מהנדס העיר מיום 11.11.2004. בנסיבות אלו, לא מצאתי פגם בקביעת בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר אושרה על ידי בית המשפט

המחוזי, כי השארת המבנה על כנו נוגדת את האינטרס הציבורי ומהווה מטרד לציבור. אין בידי אף לקבל את טענת השיהוי שהעלו המבקשים אשר נדחתה על ידי הערכאות שקדמו לי, אשר נטענה בעלמא ולא הוכחה כלל, ומכל מקום ספק בעיני אם יש לה מקום בענייננו. בהקשר זה אציין כי המשיבה טענה בתגובתה כי היא פועלת להריסת מבנים שנבנו באזור המדובר לאחר שנת 1992 ואילך, צעד אשר נובע לטענתה, בין היתר, מתוך התחשבות בבעלי המבנים באזור.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.