רע"פ 7809/15 אליעזר וילצנסקי נ. מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת הבכירה נ' אהד ) בעפ"א 39536-07-15 מיום 2.11.2015, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (סגן הנשיאה ש' שטיין ) בתו"ב 14816-08-13 מיום 1.7.2015.

2.

ביום 5.8.2013, הוגש נגד המבקש כתב אישום, ובו יוחסו לו עבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר, לפי סעיף 145(א)(2) בצירוף סעיפים 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). על פי עובדות כתב האישום, המבקש הקים, תוך סטייה מהיתר בניה, גדר מתכת בצדם המערבי של המקרקעין עליהם עומד בית מגוריו, והתקין עליהם מערכת מיזוג אוויר. בדיון שנערך ביום 1.7.2015 בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ציין המבקש כי הוא פעל להכשרת העבודות, כאשר העיכוב במתן אישור סופי נובע מעיכוב בחתימת מנהל מקרקעי ישראל. על כן, המבקש ביקש דחייה במועד הדיון. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את בקשת הדחייה נוכח העובדה שהתיק החל להתנהל בשנת 2013, והרשיע את המבקש במיוחס לו בכתב האישום, על סמך הודאתו בביצוע העבודות ללא היתר – תוך קביעה כי טענותיו בדבר פעולות להכשרת החריגה אינה מבססות טענת הגנה מפני אחריות פלילית. בגזר דינו מאותו יום, בית המשפט לעניינים מקומיים הטיל על המבקש עונש של קנס בסך 750 ש"ח; וכן הוציא צו הריסה, אשר מימושו נדחה בשישה חודשים, כדי לאפשר למבקש לקבל אישור לעבודות שבוצעו.

1.

המבקש ערער על הכרעת הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם בכך שהמבקש לא היה מיוצג בבית המשפט לעניינים מקומיים, שכן הוא הבין במטריה הרלבנטית, וידע מה הוא טוען בפני בית המשפט. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי כתב האישום הוגש נגד האדם הלא נכון, שכן הוא אינו בעל המקרקעין ואינו בעל ההיתר – אלא הגב' צביה וילצ'נסקי. בית המשפט המחוזי הפנה בעניין זה לסעיפים 208(א)(6) ו-(7) לחוק התכנון והבניה, המאפשרים להאשים בעבודות ללא היתר את המבצע בפועל של העבודות או את מי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר מכוח החוק, ועל כן, מצא כי ניתן לייחס למבקש אחריות בגין ביצוע העבודות ללא היתר.

2.

בבקשה שלפניי, עותר המבקש מבית משפט זה ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבטל את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ולהורות על זיכויו מהעבירות המיוחסות לו. לטענתו, הוא לא הודה בעובדות כתב האישום בבית המשפט לעניינים מקומיים, וכי בהיותו לא מיוצג באותו שלב, הגיע לדיון אשר סבר לתומו כי הוא דיון בבקשת הדחייה בלבד. כמו כן, לגישתו לא היה מקום להרשיע אותו לפי סעיפים 208(א)(6) ו-(7) לחוק התכנון והבניה, באשר הוא אינו בעל ההיתר, אינו בעל המקרקעין ואינו זה שביצע את העבודות בפועל – וכי כל חלקו בעבירות מושא כתב האישום היה הטיפול בעניינים טכניים של קידומו של ההיתר. לבסוף, המבקש גורס כי הרשעתו נוגעת לזוטי דברים, כגון מיקומו של מזגן והחומר ממנו עשויה גדר, ואף בשל כך יש לזכותו.

3.

אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123

(1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). עיינתי בבקשה למתן רשות ערעור, ובפסקי הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ובית המשפט המחוזי, ואני סבור כי אין מקום להתערב בהם. במקרה שלפניי, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה עקרונית כאמור, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בערכאת ערעור שנייה. כל עניינה של הבקשה הוא בתקיפת ממצאים עובדתיים אשר נקבעו בשתי הערכאות הקודמות ובחזרה על טענות אשר נדחו בפסקי דינן. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת, ככלל, בממצאים מסוג זה, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (רע"פ 6037/15 צדקה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (7.9.2015); רע"פ 7214/14 שמאי נ' עיריית תל אביב , פסקה 6 (5.11.2014)). המקרה שלפניי אינו מצדיק חריגה מכלל זה. באשר לטענה כי מדובר בזוטי דברים, הרי שהמועד הנכון להעלאתה היה בתחילת ההליכים, ולא בשלב של בקשה לרשות ערעור. על יסוד כל האמור, דין הבקשה להידחות.

4.

סוף דבר, הבקשה נדחית.