רע"פ 4380/12 מנשה אביב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 49024-02-11, כבוד השופט י' נועם מיום 9.4.2012).

המבקשים הורשעו בבית משפט השלום בבית שמש (חע"מ 20453-07, כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ ), בעקבות הודאתם, בעבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, שימוש במקרקעין ללא היתר, שימוש חורג במקרקעין ועיסוק בעסק הטעון רישיון ללא רישיון. המבקש הורשע בנוסף בעבירות של אי קיום צו בית משפט ובשימוש במקרקעין ללא היתר. לפי המתואר בגזר הדין, המבקשים הפעילו עסק של אולם אירועים במושב שואבה בשטח שייעודו חקלאי. ביום 9.1.2011 הטיל בית המשפט על המבקשים את העונשים הבאים: על המבקש, שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וקנס בסך 90,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו. על המבקשת 2 הוטל קנס בסך של 30,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שבהן הורשעו המבקשים וכן לכך שהמבקש הורשע גם בעבירה של אי ציות לפסק דין קודם בעניינו. לקולה, ציין בית המשפט כי המבקש הוכיח כי ניהל הליכים ממושכים ורציניים על מנת לעמוד בדרישות החוק וכי הוא היה קרוב לקבלת ההיתרים. עוד התייחס בית המשפט להליך אזרחי שהתנהל בין המבקש לבין מנהל מקרקעי ישראל שכתוצאה ממנו איבד המבקש את זכותו כבר רשות בקרקע וחויב בתשלום דמי שימוש בסך של מיליון ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום, ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור. בית המשפט התייחס לתכלית הענישה בעבירות מתחום התכנון והבנייה וכן לכך שמדובר בעבירות שהפכו למכת מדינה של ממש. עוד התייחס בית המשפט לחומרתן של עבירות אלה, שפוגעות במרקם התכנוני, בשלטון החוק ובאמון הציבור בכל הנוגע לאכיפת דיני התכנון והבנייה. עוד התייחס בית המשפט למדיניות הענישה המחמירה בעבירות אלה, הכוללת הטלת עונש של מאסר בפועל וקנסות כבדים. כמו כן, קבע בית המשפט כי כאשר מדובר בעבירות שנעשו תוך הפרת צווים שיפוטיים נדרשת החמרה נוספת בענישה. חומרה יתרה ראה בית המשפט גם בכך שמדובר בעבירות הקשורות לפעילות עסקית שרווח כלכלי בצידה ובפרט בכך שמדובר בהקמת גן אירועים על קרקע חקלאית. לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי הקנס שהוטל על המבקשים חורג לקולה ממדיניות הענישה. מבחינת נסיבות לחומרה במקרה זה ציין בית המשפט כי מדובר בביצוע עבודות בנייה ללא היתר בהיקף נרחב, לכך שמדובר בעבירות שנמשכו במשך תקופה ארוכה וכן לכך שמדובר בביצוע עבירות למען פעילות עסקית שרווח כלכלי בצדה. בעניינו של המבקש קבע בית המשפט כי הוא ביצע את העבירות תוך הפרת צו שיפוטי ולכן יש להחמיר בענישתו מתוך שיקולים של גמול והרתעה. עוד ציין בית המשפט כי היה מקום להטיל על המבקש עונש של מאסר בפועל, אך לנוכח נסיבות המקרה, העובדה שהוא הרס את המבנים ונדרש לשלם סכומים ניכרים למינהל מקרקעי ישראל, לא עתרה המשיבה לרכיב עונשי זה. בית המשפט הוסיף וקבע כי נסיבותיו האישיות של המבקש ובכללן מצבו הכלכלי, אינן מצדיקות הטלת קנס נמוך מהנהוג. בדומה, לא ראה בית המשפט בכך שהמבקש פעל למען שינוי ייעוד הקרקע כנסיבה שיש בה כדי להצדיק הקלה בעונשו. לפיכך, קבע בית המשפט, בשים לב לכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם, כי המבקש ישלם קנס בסך של 220,000 ש"ח או שבעה חודשי מאסר תמורתו וכי המבקשת 2 תשלם קנס בסך של 100,000 ש"ח, וזאת חלף הסכומים שנקבעו על ידי בית משפט השלום.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחמיר בעונשם והטיל עליהם קנס גבוה יותר מזה שקבע בית משפט השלום. המבקש טוען כי לא פלש למקרקעין וכי ניסה במשך שנים ארוכות להסדיר את מעמדו בשטח מול המינהל. עוד טוען המבקש כי אמנם טעה בכך שפתח את גן האירועים בטרם הסתיימו ההליכים החוקיים להכשרתו, אך הוא כן קיבל אישורי בטיחות למבנה ואישורים נדרשים נוספים. עוד טוען המבקש כי הוא הרס את המבנים שבנה, השיב את הקרקע למצבה הקודם ושילם את חובו ולפיכך לא היה מקום להתעלם במסגרת ההליך הפלילי מהתשלום ששילם במסגרת ההליך האזרחי. עוד טוען המבקש, כי אם לא יעמוד בתשלום הקנסות הכבדים הוא עשוי להישלח לכלא וזאת לנוכח מצבו הכלכלי הקשה. לאור כל זאת טוענים המבקשים כי יש לקבל את בקשתם מכוח שיקולי צדק המצדיקים דיון בפני ערכאה שלישית במקרים יוצאי דופן.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה מעלה טענה כאמור. בנוסף, על אף טענות המבקשים, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור מטעמים של צדק ועיוות דין. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). )). יתר על כן, עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, ככלל, אינו מצדיק מתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)), "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (ראו: רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006)). המקרה שלפניי אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכות אלה.

בענייננו, צדק בית המשפט המחוזי בהחמירו ברכיב הקנס שהוטל על המבקשים. אף לטעמי העונש שהוטל עליהם בבית משפט השלום היה עונש מקל במיוחד, החורג ממדיניות הענישה וזאת ללא הצדקה. העבירות שבהן הורשעו המבקשים הן עבירות חמורות. אך לאחרונה קבעתי בהקשר דומה, שאף עניינו בהרשעה

בעבירות הקשורות להקמתו של גן אירועים על שטח חקלאי ללא היתר, כי אין להתערב בגובה הקנס שהוטל על הנאשמים, על אף שדובר על קנסות גבוהים שהגיעו עד ל-2,000,000 ש"ח (רע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.6.2012) (להלן: עניין אחוזת הברון )). בהשוואה לאותו מקרה, הקנסות שהוטלו על המבקשים על ידי בית משפט השלום הם קנסות נמוכים אשר אין בהם כדי להלום את חומרת המעשה ואת תכליות הענישה בעבירות מסוג זה. אכן, יש להתחשב במקרה זה בכך שהמבנים נהרסו וכן בכך שהמבקש שילם סכום ניכר במסגרת ההליך האזרחי. יחד עם זאת, מבחינת שיקולים לחומרה, יש להתחשב בכך שהמבקש הפר צו שיפוטי והמשיך להפעיל את גן האירועים לצורך הפקת רווח כלכלי. בנוסף, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן להתחשב כשיקול לקולה בכך שהמבקשים פעלו על מנת לקבל היתר, שכן כפי שקבעתי בעניין אחוזת הברון : "המבקשים לא יכולים להיבנות מכך שהחל הליך תכנוני באשר לשטח, הליך אשר עשוי להימשך זמן רב, ולא ניתן לאפשר להם לקצור פירות מהנכס במשך זמן זה, כפי שעשו עד כה, באופן לא חוקי." לפיכך, לטעמי, אף העונש שהוטל על המבקשים בבית המשפט המחוזי הוא עונש מקל בנסיבות העניין וזאת בהתאם להלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.