רע"פ 6338/10 שמואל דייטש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 23974-04-10 (כבוד השופטים: צ' סגל- ס' נשיא, מ' דרורי ומ' יועד הכהן ), בו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (פ 15724/08 כבוד השופט: י' מילנוב ).

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של החזקת סם, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, ובעבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 28.2.2010 קבע בית המשפט כי המבקש לא יורשע בעבירות המיוחסות לו, ויבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות. כן, הורה בית המשפט על חילוט המוצגים לצורכי השמדה.

על גזר הדין ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי. ביום 16.6.2010 קיבל בית המשפט את הערעור וקבע כי המבקש יורשע בעבירות המיוחסות לו. כמו כן, בית המשפט הותיר על כנו את רכיב השירות לתועלת הציבור, והוסיף והטיל על המבקש שישה חודשי מאסר על תנאי, ועשרה חודשי פסילת רישיון נהיגה לרכב.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הביא בחשבון לעניין ההימנעות מהרשעתו, הן את המלצת שירות המבחן, והן את ההשלכות השונות של ההרשעה על חייו האישיים. בנוסף טוען המבקש, כי פסילת רישיון הנהיגה שלו, תביא לפגיעה בהליך השיקומי בו החל.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, לא מצאתי בבקשה כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. באשר לטענותיו של המבקש המכוונות כנגד חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות אלו כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)) אשר אינן מתקיימות בעניינו של המבקש.

כמו כן, בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמדת, כי הוא הביא בחשבון את הנזק העלול להיגרם למבקש מהרשעתו בעבירות האמורות, ובחן ואיזן זאת אל מול האינטרס הציבורי, וקבע כי לא מתקיימות בעניינו של המבקש אותן הנסיבות המאפשרות נקיטה באמצעי החריג של הימנעות מהרשעה. איני מוצא בטענותיו של המבקש עילה המצדיקה התערבות בקביעה זו.

סוף דבר הבקשה נדחית.