רע"פ 1185/11 מוצטפא ממדוח נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט בן-יוסף) בתיק עפ"ת 17948-12-10 מיום 20.1.11, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (השופט צימרמן) מיום 26.10.10 (הכרעת דין מיום 11.8.10). עניינה של הבקשה חזקת הבעלות לעניין עבירות תעבורה ברכב.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בנהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 בצירוף סעיפים 38(2) ו- 27ב לפקודה; עזיבת רכב, אי הגשת עזרה ואי מסירת פרטים לאחר מעורבות בתאונה, עבירות לפי תקנות 144(א)(1), (2) ו-(3) לתקנות התעבורה, וכולן בצירוף סעיפים 38(2) ו-27(ב) לפקודה.

ג.

כעולה מכתב האישום, בליל ה-1.4.05 היה רכבו של המבקש מעורב בתאונת דרכים. נטען, כי התאונה נגרמה בעקבות עקיפה מסוכנת שנעשתה ברכבו של המבקש, וכתוצאה נפצעו נהגי שתי מכוניות וניזוקו שלושה כלי רכב. המבקש - כך נטען -

נמלט ממקום התאונה ברכבו מיד לאחריה, בהשאירו מאחוריו את לוחית הזיהוי של הרכב ופגושו הקדמי. רכבו של המבקש נמצא נטוש מאוחר יותר.

ד.

בית המשפט לתעבורה דחה את טענת המבקש, לפיה אין להחיל בעניינו את החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודה, המייחסת אחריות לעבירת תעבורה ברכב לבעליו זולת אם הוכח אחרת (להלן חזקת הבעלות ). נקבע, כי חרף טענות המבקש, שרכבו נגנב לאחר שהוחזר לביתו על ידי אחיו - לא עלה בידו להוכיח, כי אדם אחר נהג ברכב בקרות התאונה. בין היתר, צוין כי המבקש דיוח על הגניבה מספר שעות לאחר התאונה; הוזכרה סתירה בין אמירתו בחקירת המשטרה, לפיה לא עלה בידו ליצור קשר עם אחיו לאחר שחשד בגניבת הרכב, לבין עדותו, בה טען כי שוחח עם אחיו לפני שדיוח על הגניבה. לבסוף צוין, כי במתנע הרכב נמצא מפתח הרכב, אף שבחקירתו ציין המבקש, כי לא נגנב מביתו מפתח ומפתח נוסף נמצא ברשות אחיו; גם לא נתגלו סימני פריצה ברכב.

ה.

ביום 26.10.11 נגזר דינו של המבקש. בית המשפט שקל לחומרה את עברו התעבורתי המכביד של המבקש (לחובתו מאה ואחת (!) הרשעות שנצברו בחמש עשרה שנות נהיגה) ואת חומרת העבירות בהן הורשע. לקולה נשקלו הימשכות ההליכים המשפטיים בעניינו של המבקש (כתב האישום הוגש בשנת 2006), אשר נגרמו הן בשל דחיות של ההגנה והן בשל דחיות בגלל אי התיצבות עדי התביעה; גזר הדין ניתן כתום חמש וחצי שנים. לפיכך הושתו על המבקש פסילה מקבלת רשיון נהיגה או מהחזקתו לתקופה של 20 חודשים; מאסר מותנה בן 4 חודשים למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא ינהג ללא רשיון או בזמן פסילה; פסילה מותנית בת 3 חודשים למשך 3 שנים; וקנס בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו.

ו.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 20.1.11. בית המשפט קבע, כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום ובאופן פרשנותו לסעיף 27ב, ועל כן יש להותיר את ההרשעה על כנה. עוד נקבע, כי גזר דינו של המבקש מאזן נכונה בין הימשכות ההליכים לבין חומרת מעשיו ועברו התעבורתי.

הבקשה

ז.

בבקשה (מיום 13.2.10) חוזר המבקש בעיקר על ביקורתו לעניין חזקת הבעלות, פרשנותה, היקפה וחוקתיותה. נטען, כי הרשעת המבקש מבוססת, באופן כמעט מוחלט על חזקת הבעלות, ולא הועלו טענות נוספות הקושרות את המבקש לתאונה. לבסוף נטען, כי העונש שהושת על המבקש חמור בהתחשב בחלוף הזמן בין ביצוע העבירה להכרעת הדין ובהתחשב בנסיבותיו האישיות.

דיון והכרעה

ח.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. חרף מאמציו של המבקש, אין הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר בגינה תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 3511/06 מגדלנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5429/09 שובל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ט.

אחריות בעל הרכב לפי סעיף 27 ב(1) לפקודה היא, כלשון המחוקק, כלהלן: "נעשתה עבירת תעבורה הרכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה... זולת אם הוכיח מי נוהג ברכב... או אם הוכיח שמסר את החזקה ברכב ... או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו", שאז עוברת החזקה לאדם הרלבנטי האחר. תכליתה והגיונה של חזקת הבעלות נדונו בעבר בפסיקה; כך למשל הסביר זאת השופט (כתארו אז) ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(4) 364, 390:

" ביסוד אחריות זו מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב (ראה ע"א 20/64 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ. מדינת ישראל , פ"ד יח(3) 426, 435; ע"א 259/63 חיים נ. קלקשטיין , פ"ד יח(3)662, 666)."

הדברים אמנם נאמרו על החוק בנוסחו הקודם, קרי, בטרם חוקק החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), תשנ"א-1990 אשר איחד שלוש הוראות שונות בפקודת התעבורה שיצרו חזקת אחריות לבעליו של רכב; אך הגיונם חל על הסעיף גם בצורתו הנוכחית (ראו ע"פ 1160/99 הכהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 205, 212).

י.

ניתן להוסיף לכך, כי הכרעת המחוקק היא, שלא להותיר עבירה הנעברת ברכב בעולם ערטילאי מן הטעם שלא הוברר מי בדיוק נהג ברכב בעת העבירה, ועל כן נקבעה החזקה; לתולדות הסעיף ולעניין זה ראו ע"פ 2218/08 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקאות 13-11 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) ד' חשין. בפרשת הייב

פסקה 14 אותה הזכיר המבקש, נדרש השופט ד' חשין לצורך לבחון את היקפה ותחולתה של החזקה גם לאור חוקי היסוד שבאו לאחר קביעתה; ואולם, לעת הזאת שב בית משפט זה ואישר את תקפותה של החזקה (ראו למשל ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וברי כי עיקר הטיפול בשינוי, נוכח לשונו הברורה של המחוקק, מונח לפתחו של המחוקק. אכן, הסניגור המלומד סבור כי יש מקום לקבוע עבירה מיוחדת הקשורה באי מסירת פרטיו של הנוהג תחת החזקה, ואולם – כאמור – זו מלאכת המחוקק. מנגד , ברי כי אין מקום להותיר חלל שבו לא יינתן הדין על עבירות תעבורה חמורות; ויתר על כן, בתיק דנא מדברת בעדה הכרעת הדין בבית המשפט לתעבורה בקביעותיה העובדתיות.

יא.

המבקש מנסה להיבנות גם מאמירת בית המשפט המחוזי, כי להשקפתו יש להחיל את חזקת הבעלות בעבירות אחריות קפידה בלבד. עם זאת, מיד לאחר מכן ציין בית המשפט, כי "לא אוכל לשנות הדין הקיים ובוודאי לא בתיק הנוכחי שבו לבד מחזקת הבעלות מצא בית המשפט קמא ראיות נסיבתיות לכך שהמערער הוא זה שנהג במכונית". סוף דבר,

בית המשפט לתעבורה אשר נחשף לראיות והתרשם ממהימנות המבקש והעדים הנוספים, קבע כי מעבר לחזקת הבעלות קיימות בתיק ראיות נסיבתיות אשר אינן תומכות בגירסת המבקש. הדברים היו מקובלים על בית המשפט המחוזי. משכך, אין זה המקרה המצדיק דיון מחודש בפרשנות חוקתית של הסעיף 27ב'.

יב.

הוא הדין באשר לעונשו של המבקש. בידוע, חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור אלא בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 9714/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6338/10 דייטש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) אשר המקרה דנא אינו בא כל עיקר בקהלן. נוכח חומרת התיק ועברו של המבקש על 101 ההרשעות התעבורתיות מזה, ונוכח הימשכות ההליכים מזה, איזן בית המשפט לתעבורה נכונה את הדברים, ואפשר גם לומר (כפי שסבר בית המשפט המחוזי) כי נטה חסד עם המבקש.

יג.

סוף דבר, נוכח כל אלה אין בידי להיעתר לבקשה.