רע"פ 9652/11 אורן לוי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן יוסף) מיום 1.12.11 בתיק עפ"ת 34914-10-11, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב (השופט נהרי) מיום 26.9.11 בתיק תת"ע 32387-08. עניינו של התיק נהיגה בקלות ראש ואי ציות להוראות שוטר.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע לאחר ניהול הוכחות בכך שבתאריך 26.10.07 נהג במהירות מופרזת, חרק צמיגים וביצע עקיפה בצורה מסוכנת, וכן לא ציית להוראת שוטר לעצור. השוטר שנכח בזירת האירוע העיד, כי רשם את מספר הרכב, וכשנמצא אותו רכב בהמשך, הבחינו השוטרים בשלט "למכירה" על הרכב, ובו הופיע מספר הטלפון של המבקש. כעולה מהכרעת הדין, המבקש טען שאמנם החזיק באותה תקופה ברכב, שהיה בידי חברה מסחרית בבעלותו ובניהולו. אולם לא יתכן כי נהג ברכב בעת ביצוע העבירה, שכן שהה אצל חברתו בחיפה; החברה לא הובאה למתן עדות. עוד טען, כי האדם שנהג ברכב הוא פלוני ושמו ציון שעבד אצלו; ציון לא הובא למתן עדות. לאחר מכן הוסיף המבקש, כי אינו משוכנע מי נהג ברכב באותה העת, ויתכן כי אביו יודע; דא עקא, שאף אביו לא הובא למתן עדות. בית המשפט לא מצא את עדות המבקש מהימנה, שכן התחמק ממתן תשובות ישירות לאשר אירע באותו ערב, וניסה להרחיק עצמו ככל הניתן. בית המשפט קבע כי די במכלול הפרטים שהובאו מעלה כדי להרשיע את המבקש במיוחס לו.

ג.

בית המשפט לא הסתפק בכך, וקבע כי יש לבסס את הרשעת המבקש גם על חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), אשר מורה כך:

"נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".

בענייננו, הבעלים הרשומים של הרכב היתה החברה שהייתה בבעלות המבקש ובניהולו בתקופה הרלבנטית (ע' 7 להכרעת הדין), ועל כן נדרש בית המשפט להגדרת המושג "בעל" לפי סעיף 1(3) לפקודה:

"'בעל' – אחד מאלה: ... לענין רכב הרשום על שם חבר בני אדם – מנהל פעיל, שותף או עובד מינהלי בכיר בחבר, האחראים לאותו רכב".

מכאן נקבע, כי הן מלשונו המפורשת של המחוקק לעניית הגדרת "בעל", והן מהודאת המבקש כי החזיק ברכב בתקופה הרלבנטית, יש להחיל על ענייננו את סעיף 27ב לפקודה, והמשמעות היא כי רואים את המבקש כמי שנהג ברכב בזמן התאונה, אלא אם יוכיח אחרת; המבקש כאמור לא הביא ראשית ראיה כי אחר נהג ברכב, ולכן הורשע, גם מכוח סעיף 27ב במיוחס לו. אשר לגזר הדין - בשים לב לחומרת העבירות, ובמיוחד נוכח עברו התעבורתי של המבקש הכולל 55 הרשעות קודמות, לרבות גרימת תאונת דרכים ונהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים; ומנגד, בשים לב לנסיבותיו האישיות ולזמן שחלף מביצוע העבירה, השית בית המשפט על המבקש עונש של שנתיים פסילה בפועל, הפעלת פסילה מותנית של 8 חודשים בחופף לעונש, קנס בגובה 4,000 ₪ ופסילה מותנית למשך שנה.

ד.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה; בית המשפט הבהיר, כי הרשעתו נסמכת הן על מכלול הראיות, והן על החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה, וניכר כי כל אחת מהחלופות להרשעה מבוססת דיה. אשר לעונש נקבע, כי אמנם אין מדובר בעונש קל, אולם נוכח חומרת העבירה, ובעיקר נוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש, אין מדובר בעונש בלתי סביר המצריך התערבותה של ערכאת הערעור.

הבקשה

ה.

אשר לתחולת סעיף 27ב נטען, כי המבקש אמנם הודה בהחזקה ברכב, ואמנם היה הבעלים והמנהל של החברה אשר על שמה רשום הרכב, אולם לא היה מקום להפעיל את החזקה בעניינו; זאת - כיון שהדבר לא נרשם במפורש בכתב האישום. עוד נטען, כי כתב האישום צריך היה להיות מופנה כלפי החברה ולא כלפי המבקש, ולמעשה הגשת כתב האישום נגד המבקש נוגדת את תורת האורגנים ויש בה משום "הרמת מסך " ללא הסמכה חוקית; המונח "חבר בני אדם" המופיע בסעיף 1(3) לפקודה, כך נטען, אין משמעו חברה או תאגיד, אלא שותפות, התאחדות, קבוצת רכישה ועוד, ולכן אין לקבוע כי המבקש היה הבעלים של הרכב, ואין להפעיל עליו את החזקה. עוד נטען, כי כיון שאין להחיל את סעיף 27ב בעניינו, אין די בחומר הראיות כדי לבסס את הרשעת המבקש, הנסמכת למעשה על עדותו שלו בלבד.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, בקשת רשות ערעור תישקל אך במקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123, 128 ; רע"פ 3104/11 פדילה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) ). ענייננו אינו בא בגדרם של מקרים תחומים אלה.

ז.

אף לגופם של דברים סבורני, כי אין להתערב בהכרעת שתי הערכאות הקודמות. בית המשפט לתעבורה קבע, אף מבלי להידרש לתחולתה של חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 27ב, כי מכלול הראיות מצביע על אשמת המבקש, וזאת בהסתמך על העדים שהעידו בפניו – השוטרים שנכחו באירוע והמבקש עצמו. אין ערכאת הערעור מתערבת ככלל בממצאי עובדה ומהימנות כדבר שבשגרה, קל וחומר בערעור שני (רע"פ

5399/10

סלאמה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)) . בנוסף, המבקש בחר שלא להעיד עדים אשר יכלו, לפי גרסתו, לתמוך בדבריו, והם חברתו, עוזרו ואביו, ומכאן ניתן להניח - בשכל הישר אם גם בזהירות הראויה - כי אילו היו מעידים, היו דבריהם תומכים בגרסת המשיבה ((ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 85, 98-97).

ח.

בנוסף סבורני, כי אין להלום גם את טענת המבקש לעניין אי-חלותה של חזקת הבעלות – סעיף 1 לפקודת התעבורה קובע כאמור מפורשות, כי מנהל פעיל בחברה, כפי שהיה המבקש בשעת ביצוע העבירה, הוא הבעלים של הרכב. טענתו של המבקש, לפיה המונח "חבר בני אדם" בפקודה מוציא מתוכו תאגידים אינה מבוססת, ואינני מוצא בה - בכל הכבוד – ממש; תמהני כי מועלית טענה אשר כזאת. למשל, בפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), מוגדר "חבר בני אדם" בסעיף 1 כך:

"כל גוף ציבורי, מואגד או מאוחד, וכל חברה, אגודת אחים, חברותה או התאחדות , בין שהן מואגדות ובין שאינן מואגדות"

(כך במקור; הדגשות הוספו - א"ר) .

ועוד, בסעיף 1 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח – 1988, מוגדר למשל איגוד עסקי כחבר בני אדם, "בין מאוגד ובין שאינו מאוגד", וגם מכאן אנו למדים כי חבר בני אדם יכול שיהא מאוגד ויכול שלא. דבר זה מתיישב עם כל היגיון; אכן, המונח "חבר בני אדם" רחב מ"חברה", למשל, ואף אם נלך לשיטת המבקש כי כוון להכיל גם גופים שאינם מאוגדים, אין היגיון בטענה כי הוא בא להוציא

גופים מאוגדים. אדרבה, דומה כי עיקרו גופים מאוגדים, וביטויים כמו "עובד מינהלי בכיר" אשר בהגדרה שבסעיף 1(3) לפקודה, אך מחזקים זאת.

אין בידי גם לקבל את טענת המבקש, לפיה כתב האישום צריך היה להיות מופנה כלפי התאגיד ולא כלפי המבקש - ברי, כי מטרת חוקי התעבורה היא להתחקות, במידת האפשר, אחר הנהג בפועל, ולא אחר החברה שאחריותה המהותית לביצוע העבירות פחותה לכאורה. ומכל מקום, כפי שקבע בית המשפט לתעבורה, מכלול הראיות מצביע על כך כי המבקש נהג ברכב בפועל, ועל כן הגשת כתב האישום כלפי התאגיד שעל שמו נרשם הרכב היא חלופה שהולמת במידה פחותה את ענייננו.

ט.

מעבר לצורך אעיר, כי שעה שהמבקש הודה בכך שהוא המחזיק ברכב, סבורני כי די בכך להחלת סעיף 27ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש). כך אמר מכבר השופט (כתארו אז) ברק, לעניין סעיף זה:

"ביסוד אחריות זו מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב" (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(4) 364, 390; ראו גם ע"פ 2218/06 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקאות 15-10 לפסק דינו של השופט, כתארו אז, ד' חשין; רע"פ 1185/11 ממדוח נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקאות ט'-י"א).

לטעמי, הדברים האמורים לעניין הבעלים הרשומים נכונים מקל וחומר גם כלפי מי שהחזיק בפועל ברכב במועד הרלבנטי לאישומים; והדברים עולים גם מסעיף 27ב(ב), הקובע: " הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן(א)" . בענייננו, משמעות הדברים היא שניתן להפעיל את חזקת הבעלות על המבקש, אף מבלי להידרש להיותו מנהל ובעליה של החברה, אלא על סמך עדותו לפיה הרכב היה בחזקתו באותה תקופה. אולם, כאמור, הדברים אינם טעונים הכרעה בנידון דידן.

י.

הסניגור המלומד נדרש לפרשת ממדוח הנזכרת ולנאמר שם – ולפני כן מפי השופט (כתארו אז) ד' חשין בע"פ 2218/08 הייב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), שם נדרש השופט ד' חשין לצורך לבחון את תחולת החזקה גם לאור חוקי היסוד. אזכיר מדבריי בעניין ממדוח , כי:

"הכרעת המחוקק היא, שלא להותיר עבירה הנעברת ברכב בעולם ערטילאי מן הטעם שלא הוברר מי בדיוק נהג ברכב בעת העבירה, ועל כן נקבעה החזקה... וברי כי עיקר הטיפול בשינוי, נוכח לשונו הברורה של המחוקק, מונח לפתחו של המחוקק. אכן, הסניגור המלומד סבור כי יש מקום לקבוע עבירה מיוחדת הקשורה באי מסירת פרטיו של הנוהג תחת החזקה, ואולם – כאמור – זו מלאכת המחוקק. מנגד , ברי כי אין מקום להותיר חלל שבו לא יינתן הדין על עבירות תעבורה חמורות".

כך גם בענייננו.

יא.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.