פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
362/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
עלי חסן גמיל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מתאריך 10.12.2012 ב-ע"פ 58905-07-12, שניתן על ידי
כב' השופטת ר' פרידמן-פדרמן
בשם המבקש:
עו"ד ג'ורג' שוכרי
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פדרמן ) ב-ע"פ 58905-07-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' נמרודי ) ב-ת"פ 8353/09.
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2.
נגד המבקש הוגש כתב אישום, ובו שני אישומים:
על פי הנטען ב אישום הראשון , בתאריך 01.08.2009 הועמסה משאית שבבעלות המבקש (להלן: המשאית ) 17 פעמים בעפר חפירה, אשר הושלך באתר מסוים בשכונת בית חנינה בירושלים. על פי הנטען, שלושה מקרים של השלכה כאמור התבצעו בין השעות 12:00-09:00, ואילו יתר המקרים התרחשו בין השעות 20:30-16:00.
נוכח הנטען באישום הראשון, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיפים 2 ו-13(ב)(1) ל חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הנקיון ).
על פי הנטען ב אישום השני , בתאריכים 05.04.2009 ו-01.08.2009 עסק המבקש בעסק של הובלת פסולת, הטעון רשיון לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ), וכן לפי סעיף 5.1ב לתוספת ל צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 , בעוד למבקש לא ניתן רשיון לעסוק בעסק הנ"ל.
נוכח הנטען באישום השני, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיפים 4 ו-14 ל חוק רישוי עסקים .
1.
בתאריך 16.01.2012 הורשע המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר ניהול הוכחות, במרבית העבירות המיוחסות לו, כמפורט להלן:
ביחס ל אישום הראשון , קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים כי אין מחלוקת באשר לכך שהמבקש הוא בעליה של המשאית, וכן באשר לכך שהוא עצמו לא נהג במשאית במועדים הנטענים. עם זאת, בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים נסמך על החזקה הקבועה בסעיף 4 ל חוק שמירת הנקיון , וקבע כי נוכח העובדה שהמבקש לא הוכיח את זהות האדם שהמשאית היתה ברשותו באותם מועדים – יש לראות את המבקש כמי שעבר את העבירה בעצמו. בהמשך מצא בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים כי כל רכיבי העבירה הקבועים בסעיף 2 ל חוק שמירת הנקיון התקיימו בעניינו של המבקש. עם זאת, בית המשפט לעניינים מקומיים הוסיף וקבע כי אין די ראיות להוכחת אשמתו של המבקש ביחס למקרים, אשר התרחשו בשעות הבוקר, אלא רק ביחס למקרים שהתרחשו בשעות הערב, ועל כן זוכה המבקש משלושה מקרים של השלכת פסולת.
ביחס ל אישום השני , קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים כי התרשם שמדובר ב-"עסק לכל דבר", ודחה את טענת המבקש לפיה מדובר באירוע חד-פעמי. כמו כן נדחתה טענת המבקש לפיה לא ניתן להאשימו גם בעיסוק בהובלת פסולת וגם בהשלכת פסולת בנין, שכן הגדרת "פסולת" בסעיף 1 ל חוק שמירת הנקיון ממעטת מתוכה "פסולת בנין". בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים קבע בהקשר זה כי לצורך חוק רישוי עסקים ניתן לכלול "פסולת בנין" בתוך הגדרת "פסולת", וזאת על אף האמור ב חוק שמירת הנקיון .
בהתאם, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקש ב-14 מקרים של השלכת פסולת, כפי שיוחס לו באישום הראשון (וזיכה את המבקש, כאמור, משלושה מקרים אחרים), וכן בעבירה שיוחסה לו באישום השני.
2.
בעקבות הרשעתו, השית בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים על המבקש קנס בסך 75,000 ש"ח (לתשלום ב-30 תשלומים חודשיים שווים), או 200 ימי מאסר תמורתו. למען שלמות התמונה אציין, כי בית המשפט לעניינים מקומיים הורה גם על חתימת התחייבות שלא לבצע עבירות מהסוג בו הורשע המבקש, על הפסקת עיסוק בהובלת פסולת והשלכתה, על פסילת רשיון המשאית לתקופה של חודשיים וכן על תפיסתה על ידי המשיבה במהלך תקופת הפסילה, אך המבקש איננו טוען דבר ביחס לרכיבים אלה, ולכן לא אפרטם מעבר לכך.
3.
על פסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בערעורו, חזר המבקש על טענותיו בפני הערכאה הדיונית, וכן טען כי גובה הקנס שהושת עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות.
4.
בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור.
בנוגע לערעור על ההרשעה באישום הראשון, קבע בית המשפט כי: "הכרעת הדין לעניין זה [לעניין האישום הראשון – ח"מ ] מבוססת היטב ואין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט". בית המשפט המחוזי הנכבד אף אימץ את מסקנתו של בית המשפט לעניינים מקומיים ביחס לשימוש בחזקה הקבועה בסעיף 4 ל חוק שמירת הנקיון , לפיה יש לראות את המבקש כמי שהשליך בעצמו את הפסולת, אף על פי שאין מחלוקת שלא הוא שנהג במשאית במועדים המפורטים בכתב האישום.
ביחס לערעור על ההרשעה באישום השני, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את טענת המבקש ביחס לחוסר ההלימה שבין הגדרת "פסולת" בסעיף 1 ל חוק שמירת הנקיון , לבין האשמתו בהובלת פסולת לפי חוק רישוי עסקים . בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בהתאם כי אין מניעה להרשיע את המבקש בשתי העבירות גם יחד.
ביחס לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "הקנס שנגזר על המערער [המבקש כאן – ח"מ ] הולם את חומרת המעשים, את העובדה שמדובר בעבירות על רקע כלכלי, את הנזק שגורמת שפיכת פסולת בנין בשטח ציבורי, ואת הצורך בהרתעה מפני עבירות כאלה, שביצוען מפתה וקל ביותר ותפיסת העבריינים בהן איננה פשוטה. בנסיבות העניין אין מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט על המערער".
מכאן הבקשה שבפני.
טענות המבקש
5.
בבקשתו, חוזר המבקש, בפעם השלישית, על מכלול הטענות שהעלה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ובפני בית המשפט המחוזי. כדי שלא להאריך שלא לצורך, אציין כאן רק את תמציתן:
טענתו הראשונה של המבקש היא כי לא ניתן להאשימו, קל וחומר שלא ניתן להרשיעו, הן בעבירת של השלכת פסולת לפי חוק שמירת הנקיון , והן בעיסוק בעסק של הובלת פסולת ללא רישיון לפי חוק רישוי עסקים . זאת, משום ש חוק שמירת הנקיון ק ובע כי "פסולת בנין" איננה בגדר "פסולת", ולכן אם נקבע שהשליך "פסולת בנין" לפי חוק שמירת הנקיון , הרי שלא הוביל "פסולת" לפי
חוק רישוי עסקים .
טענתו השנייה של המבקש היא כי החזקה הקבועה בסעיף 4 ל חוק שמירת הנקיון איננה מתייחסת רק ל בעל הרכב, אלא גם ל אחראי על הרכב. בהתאם, המבקש טוען כי הוכיח שהוא לא היה האחראי על הרכב במועדים המפורטים בכתב האישום, ולכן אין מקום להאשימו בהשלכת הפסולת. עוד מוסיף המבקש בהקשר זה כי לא ניתן, על סמך שימוש בחזקה הנ"ל, להוכיח קיומו של יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית, או מסוג רשלנות (להבדיל מקיומו של יסוד עובדתי). בהתאם, כך לגירסת המבקש, לא הוכחה בעניינו מחשבה פלילית, או רשלנות. מאחר והעבירה של השלכת פסולת היא עבירה, אשר העונש המירבי בגינה הוא עונש של מאסר בפועל, הרי שלשיטתו: "לא ניתן להרשיע אדם בפלילים בעבירה שלצידה עונש של מאסר בפועל, כאשר היסוד הנפשי הוא באחריות קפידה", ולכן יש לזכותו מן האישום הראשון.
לצד אלה, טוען המבקש, באריכות ופירוט, כנגד רוב הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לעניינים מקומיים. למעשה, בכך פורס המבקש מחדש את מלוא יריעת המחלוקת – ומבקש כי בית משפט זה יתערב בקביעות עובדתיות שונות, וביניהן: כי המשאית, אשר תועדה משליכה את הפסולת – איננה המשאית שבבעלותו, כי החומר שנשפך מן המשאית כלל לא היה פסולת בנין, אלא "אדמה טהורה" בלבד, ועוד. נוסף לכך, המבקש עותר כנגד קביעות וממצאי המהימנות ביחס לעדים שהעידו מטעם המשיבה בפני בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים.
דיון והכרעה
6.
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה
להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.
7.
אפתח בטענתו הראשונה של המבקש, המתייחסת, כאמור, להגדרת "פסולת" בסעיף 1 ל חוק שמירת הנקיון , שם נקבע כדלקמן:
"'פסולת' – לרבות שיירי מזון, קליפות, ניירות, בקבוקים, תיבות, קופסאות, קרטונים, אריזות למיניהן, גרוטאות, פסדים, צמיגים, גזם, גזרי עץ, קרשים, סמרטוטים, בדלי סיגריות, אשפה מכל סוג וכן כל דבר אחר העלול לגרום אי נקיון או אי סדר,
למעט פסולת בנין
וגרוטות רכב" [ההדגשה הוספה –
ח"מ ].
מיום 9.6.1997
תיקון מס' 4
ס"ח תשנ"ז מס' 1622
מיום 10.4.1997 עמ' 132 ( ה"ח 2537 )
"פסולת" – לרבות שיירי מזון, קליפות, ניירות, בקבוקים, תיבות, קופסאות, קרטונים, אריזות למיניהן, גרוטאות, פסדים, צמיגים, גזם, גזרי עץ, קרשים, סמרטוטים, בדלי סיגריות, אשפה מכל סוג וכן כל דבר אחר העלול לגרום אי נקיון או אי סדר, למעט פסולת בנין וגרוטות רכב;
סעיף 2 ל חוק שמירת הנקיון , המגדיר את העבירה שבה הורשע המבקש, קובע כך:
" לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים".
8.
מצירופן של שתי הוראות אלה עולה, ועל כך אין כמובן מחלוקת, כי אין כל מניעה להרשיע אדם, אשר משליך פסולת בנין ברשות הרבים, בעבירה לפי סעיף 2 ל חוק שמירת הנקיון . השאלה המתחדדת בענייננו היא, למעשה, האם ניתן להרשיע את המבקש גם בעיסוק ללא רשיון בעסק של "הובלת פסולת", כלומר בעבירה לפי חוק רישוי עסקים , וזאת לנוכח הגדרת "פסולת" ב חוק שמירת הנקיון .
סבורני, כי אין ממש בטענות המבקש בהקשר זה. אכן חוק שמירת הנקיון עושה הפרדה מסוימת בין "פסולת" בכלל לבין "פסולת בנין" בפרט, מטעמים שאין זה המקום להדרש להם. אך הפרדה זו שב חוק שמירת הנקיון לחוד – ופרשנותו של חוק רישוי עסקים לחוד. לצורך בחינת אשמתו של המבקש בעבירה שיוחסה לו לפי חוק רישוי עסקים – אין כל מניעה לפרש את המונח "פסולת" כאופן הכולל גם "פסולת בנין", כפי שקבע בדין בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים (בעמוד 6 להכרעת הדין), זאת גם במקרים בהם כתב האישום מתייחס הן ל חוק שמירת הנקיון והן ל חוק רישוי עסקים , כפי שהתרחש בעניינו של המבקש. לכן, לא מצאתי כי יש להתערב במסקנותיהן של הערכאות הנכבדות קמא בסוגיה זו.
9.
אפנה עתה לטענתו השנייה של המבקש, המתמקדת בחזקה הקבועה בסעיף 4(א) ל חוק שמירת הנקיון , שם נקבע כדלקמן:
"הוכח כי פסולת או פסולת בנין הושלכו מתוך רכב, רואים, לענין סעיף 2, את בעל הרכב או את האדם האחראי לרכב, כאילו הוא השליך את הפסולת או את פסולת הבנין, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן ואת זהותו של האדם שהרכב היה ברשותו בעת ההשלכה, או שהרכב נלקח ללא הסכמתו".
10.
לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה הוא הוכיח מי היה האחראי על הרכב במועדים המתוארים בכתב האישום. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי המבקש לא נהג במשאית בעת אירועי שפיכת פסולת הבנין, ואף אין מחלוקת על כך שהמשאית היתה בבעלותו. הן בבית המשפט לעניינים מקומיים והן בבית המשפט המחוזי טען המבקש כי מי שנהג במשאית במועדים הנטענים הוא אדם בשם חוסאם זנאדה (להלן: חוסאם ), אך בתי המשפט הנכבדים קמא קבעו כי המבקש לא הצליח להוכיח את טענתו זו (ודוק: לשונו של סעיף 4(א) ל חוק שמירת הנקיון
הינה ברורה וחדה, ועל פיה נטל ההוכחה רובץ על הנאשם, ולא על המדינה).
למעשה, טענת המבקש מנסה "לעקוף" את הקביעה הנ"ל של הערכאות הנכבדות קמא, לפיה לא עלה בידו להוכיח את זהותו של האדם שהמשאית היתה ברשותו באותם זמנים. זאת חפץ המבקש לעשות על דרך של החלפת מושגים – אמנם, הוא לא הצליח להוכיח מי נהג במשאית, אך לכאורה הצליח להוכיח מי היה האחראי על המשאית (שאיננו אלא אותו חוסאם, שהמבקש טוען למעשה שהוא שנהג במשאית).
11.
הטיעון הנ"ל – דינו להדחות. מעבר לכך שעל פי הממצאים שקבע בית המשפט לעניינים מקומיים יש לראות את המבקש הן כבעל המשאית והן כאחראי עליה, ברי כי המבקש, כבעל המשאית – איננו יכול להתחמק מהחזקה הקבועה בסעיף 4(א) ל חוק שמירת הנקיון בדרך זו. המבקש איננו טוען, לדוגמה, כי חוסאם היה המשתמש הבלעדי במשאית (בדומה למקובל בחברות מסחריות, אשר מקצות רכבים שהחברה רשומה כבעליהם – לעובדים שונים), או שהמשאית הועברה לחזקתו למשך תקופה ממושכת, אלא טוען בפשטות כי חוסאם היה האחראי על המשאית במועדים שבהם התבצעה השלכת הפסולת . מבחינה מהותית, טענה זו זהה לטענה לפיה חוסאם היה הנהג במשאית – וטענה זו נדחתה כבר בשתי הערכאות הנכבדות קמא, ולא מצאתי טעם להדרש אליה בפעם השלישית.
12.
נותר לי איפוא לדון בחלקה השני של טענת המבקש ביחס לחזקה הקבועה בסעיף 4(א) ל חוק שמירת הנקיון . בחלק זה, המבקש טוען כי לא ניתן להרשיעו, תוך שימוש בחזקה הנ"ל, בעבירה הכוללת דרישה ליסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית, או מסוג רשלנות. לפיכך, ממשיך המבקש בטענתו – לא ניתן להרשיעו, על סמך חזקה זו, בעבירה שנקבע לה עונש מאסר בפועל, זאת, כנראה, בהתבסס על פרשנות שהוא נותן להוראות סעיף 22 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).
13.
מבלי שאביע כל עמדה ביחס לשאלה האם ראוי להרשיע נאשם בעבירת מחשבה פלילית, או בעבירת רשלנות, על סמך שימוש בחזקה מהסוג הנ"ל – גם טענה זו של המבקש דינה להידחות, משלושה טעמים:
ראשית , העבירה שבה הורשע המבקש הינה מסוג אחריות קפידה, כקבוע בסעיף 13(ו) ל חוק שמירת הנקיון , ולכן ממילא כל טענותיו העיוניות של המבקש ביחס להרשעה בעבירות המחייבות יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית, או מסוג רשלנות – כלל אינן מתעוררות בענייננו.
שנית , דומני כי המבקש לא דייק בטענתו ביחס להרשעה, מבלי הוכחת יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית או רשלנות, בעבירה שנקבע לה עונש מאסר בפועל. נראה, כי בטענתו זו נסמך המבקש על האמור בסעיף 22(ג) ל חוק העונשין , שם נקבע כדלקמן:
"(א)
אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ...
[...]
(ג)
לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות".
עיננו הרואות, כי המחוקק לא קבע שלא ניתן להרשיע אדם, שלא הוכח בעניינו יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית או רשלנות, בעבירה שנקבע לה עונש מאסר בפועל. כל שנקבע בסעיף 22(ג) הנ"ל הוא כי לא יושת על נאשם עונש מאסר בפועל, כל עוד לא הוכח יסוד נפשי מעבר לאחריות קפידה. היות שעל המבקש לא הושת עונש מאסר בפועל, אלא קנס בלבד (ורק אם לא ישולם – מאסר תחת הקנס), הרי שטענתו בנושא זה איננה מבוססת (ודוק: ניתן להשית מאסר חלף קנס גם בעבירות של אחריות קפידה; ראו: סעיף 71(א) סייפא ל חוק העונשין ).
שלישית , בית משפט זה נדרש לא אחת לסוגיה שאותה העלה המבקש – והכריע בה (ראו: רע"פ 9652/11 לוי נ' מדינת ישראל (24.01.2012) (להלן: עניין לוי ); ע"פ 2218/08 הייב נ' מדינת ישראל (22.01.2007)). לכן, לא מתעוררת פה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בנקודה זו.
14.
מן האמור עד כה עולה, כי לא עלה בידי המבקש להצביע על טעם המצדיק מתן רשות ערעור על פי המבחנים, אשר נקבעו ב-ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) – ולכן דין בקשתו להידחות (ראו גם: עניין לוי הנ"ל).
15.
למעלה מן הצורך אציין כי יש לדחות גם טענותיו הפרטניות של המבקש, המתייחסות, כאמור, לחלק נכבד מן הקביעות העובדתיות של בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים. כידוע, בית משפט זה איננו נוהג לשעות לטענות ביחס לקביעות שבעובדה, ודאי שלא ב-"גלגול שלישי". רוב טענותיו של המבקש בהקשר זה התבררו כבר – הן בפני בית המשפט לעניינים מקומיים והן בפני בית המשפט המחוזי, ונדחו בשניהם. לא מצאתי הצדקה לשוב ולהדרש לטענות אלה במסגרת הבקשה שבפני. עם זאת, אתייחס פה לטענתו של המבקש לפיה החומר, אשר הושלך מן המשאית היה "אדמה טהורה" בלבד, ולכן אין להאשימו בכך שהשליך "פסולת בנין". המענה לטענה זו נמצא בהגדרת "פסולת בנין" אשר בסעיף 1 ל חוק שמירת הנקיון , שם נקבע כדלקמן:
"'פסולת בנין', 'פסולת גושית' – חמרים ושיירי חמרים המשמשים לבניה, או שמשתמשים בהם בקשר לעבודות בניה,
לרבות ערימות אדמה
וחלקי הריסות של מבנים" [ההדגשה הוספה –
ח"מ ].
נוכח האמור בחלק המודגש בהגדרה של "פסולת בנין" – ברי כי אין לטענת המבקש אף בנושא זה על מה שתסמוך.
16.
לסיום אעיר כי אף שבגדרי הבקשה שבפני לא נטען במישרין ובמפורש כנגד גובה הקנס – לשיטתי אין מדובר בעונש שהחמיר עם המבקש יתר על המידה. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה הרבה שיש בעבירות הגורמות לנזק לסביבה, ועל חובתנו, כחברה וכבני-תרבות, להקפיד ולשמור על נקיונה, חוסנה ושלמותה של הסביבה בה אנו חיים (ראו: רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה (24.11.2010), וההפניות שם). נוכח הנסיבות המתוארות באישום הראשון, סבורני כי הקנס שהושת על המבקש איננו קשה ביחס למדיניות הענישה המקובלת, או הראויה.
17.
סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית .
ניתנה
היום, כ"א באלול התשע"ג (27.08.2013).
ש ו פ ט