רע"פ 8478/10 יוסף אליאס נ. מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי) בע"ח 4773-10-10 מיום 21.10.10, בגדרו התקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בעכו (סגן הנשיא מ' אלטר) בה"ת 22862-09-10 מיום 22.9.10. עסקינן בהשלכת פסולת בניין, והשאלה האם נעשה הדבר ברשות הרבים כהגדרתה בחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 (להלן החוק ).

רקע והליכים

ב.

ביום 13.9.10 הבחין מפקח מטעם המשרד לאיכות הסביבה במבקש משליך פסולת בנין בשטח, שלגביו נטען, כי הוא נמצא ברשות הרבים (כהגדרתה בסעיף 1 לחוק) וזאת בניגוד להוראת סעיפים 2 ו-13(ב)(1)(א) לחוק. מתוקף סמכותו לפי סעיף 12א(א) לחוק, מסר המפקח למבקש הודעה על איסור מינהלי לשימוש במשאית לתקופה של 30 יום, החל מיום 13.9.10, והורה על מסירתה לידי המשיבה.

ג.

בקשה שהוגשה לבית משפט השלום לביטול החלטת המפקח - התקבלה ביום 21.10.10. נקבע, כי השטח עליו הושלכה פסולת הבנין נמצא בבעלות פרטית, והמשיבה לא הציגה תשתית עובדתית להתקיימות התנאי "או שהציבור... משתמש בו למעשה", ולא חקרה את המצהירים מטעם המבקש בעניין. כתוצאה, הורה בית המשפט על ביטול החלטת המפקח.

ד.

ערר שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי - התקבל ביום 21.10.10. נקבע, כי פסולת הבנין הושלכה בשטח, שאמנם נמצא בבעלות פרטית, אך הוא פתוח, נגיש והכניסה אליו אינה מוגבלת או חסומה. כך למשל, התאפשרה כניסת המפקח עצמו לשטח. צוין גם, כי צילומים שנערכו במקום ביום 16.9.10 תיעדו ילדים משחקים באזור בו הושלכה הפסולת, ויש בכך להעיד על השימוש הציבורי בשטח. נוכח האמור נפסק, כי יש לראות בפעולת המבקש משום השלכת פסולת ברשות הרבים. הוזכר, כי בשטחים המוגדרים "רשות הרבים", בניגוד לאתרי פסולת מוסדרים, אין נהלים ברורים המסדירים את גידור השטח והצבת שלטי אזהרה, ולכן עלול הציבור להיפגע מקיומה של הפסולת ומכאן, בין היתר, האיסור המעוגן בסעיף 2 לחוק . נוכח האמור, קיבל בית המשפט את עררה של המשיבה, והורה על השבת משאית המבקש לידי המשיבה עד לתום תקופת ההשבתה. עוד נקבע, כי במניין ימי התפיסה יבואו גם הימים,שבהם הושבה המשאית למבקש בעוד הרשיונות נותרו בידי המשיבה.

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, ביום 18.11.10. נטען, בין היתר ,

כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מקביעת בית משפט השלום, לפיה לא עלה בידי בא כוח המשיבה לסתור את האמור בתצהירים, ובעיקר את האמור בתצהירו של מר זבידי, בעל המקום, כי המבקש השליך בשטחו חומרי מילוי לצרכי בניה בהזמנתו. נטען, כי נוכח הצהרה זו אין לראות במעשי המבקש השלכת פסולת ברשות הרבים, כנדרש ביסודות העבירה. עוד צוין, כי בנסיבות דומות, הסתפק אותו מפקח בהטלת קנס על משליך הפסולת. לבסוף נטען, כי בית המשפט קמא לא העניק את המשקל הראוי לכך שאכן נעשה שימוש בתוך זמן קצר בחומרים שהושלכו בשטחו של זבידי, ואין מדובר בהשלכת פסולת כדי שתישאר במקום. אל הבקשה נתלוותה בקשה לעיכוב ביצוע, כך שהמבקש יוכל לקבל את רשיונו לאחר שנותרו לו 5 ימים בלבד להשבתה.

הכרעה

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. בידוע, כדי שתישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, יש צורך להצביע על שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, ואין המקרה דנא בא כל עיקר בגדרים אלה (ראו למשל רע"פ 9058/09 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כשלעצמי תהיתי מדוע הוגשה הבקשה רק ביום 18.11.10 לאחר שהכרעת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 21.10.10 (ונתקבלה אצל בא כוח המבקש ביום 26.10.10), והאם לא חלפו חמשת הימים (לא ראיתי החלטה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי).

ז.

טענות בדבר חומרת העונש אינן מצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית, אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן שאינן מתקיימות במקרה דנן (רע"פ 3697/ 99 שמעון כהן חברה לעבודות עפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מעבר לכך, בית משפט זה עמד לא פעם על הסכנה הנשקפת לציבור ולסביבה מעבירות סביבתיות, ועל הענישה המרתיעה שיש לאמץ כדי להתמודד עמן:

"הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית-המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפיי אותם עבריינים" (רע"פ 1223/07 מורשד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופט ג'ובראן)

ובמקרה אחר נפסק:

"בצדק הדגיש בית-המשפט קמא את הצורך בענישה משמעותית לאלה המזהמים את הטבע בניגוד לחוק וממניעים של כדאיות כלכלית." (רע"פ 9934/08 ג'באלי נ' משרד להגנת הסביבה (לא פורסם), מפי השופט לוי).

ראו גם רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ו.

אף לגופם של דברים, אין בידי להלום את טענות המבקש. בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון נאמר, כי משמעות הדיבור "רשות הרבים" היא "כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה " (ההדגשה הוספה - א"ר). כלומר, המחוקק אימץ הגדרה רחבה, לפיה גם אם נמצא שטח בבעלות פרטית, כפי שנטען בענייננו, ניתן לראות בו רשות הרבים לעניין החוק, וההוכחה היא אמפירית, לא פורמליסטית. הדעת נותנת כי התכלית שביסוד הדברים היתה, שלא לאפשר היוצרות של "חורים ברשת" על ידי ויכוחים אם המדובר במקרה פלוני בשטח פרטי או שטח ציבורי, ולצמצמם לשאלה אם אכן משתמש הציבור בפועל בשטח המדובר. לשלמות התמונה אציין, כי ההגדרה שבסעיף 1 ל"רשות הרבים" שונתה ככל הנראה במהלך החקיקה, שכן בהצעת חוק רשות הרבים (שמירה על הניקיון), תשל"ו-1976 (השם שונה במהלך החקיקה ל"חוק שמירת הניקיון") הופיעה הגדרת רשות הרבים כ"כל מקום שהציבור זכאי או רשאי להשתמש בו או לעבור בו". ואולם, בחוק כפי שהתקבל, כנראה מטעמי צרכי החיים, הוספו המלים "או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה". בית המשפט המחוזי קבע, מתוך הראיות בתמונות שהיו גם בפני בית משפט השלום, שהשטח האמור נגיש לציבור. בית המשפט הצביע על כך שבסמוך למועד השלכת הפסולת תועדו במקום ילדים בשעת משחק, וכי גם המפקח נכנס לשטח באין מפריע. עצם בעלותו

של זבידי בשטח, שעליה אין חולק, אינה רלבנטית איפוא לפליליות מעשהו של המבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מעבר לסכנת הזיהום הסביבתי הנובעת מן הפסולת, קיימת סכנה נוספת, שבהיעדר פיקוח ושילוט מתאימים - הציבור העושה שימוש בשטח עלול להיפגע מן הפסולת, וניתן להניח שמכאן הזהירות היתרה שנקט המחוקק. הפרשנות הפורמליסטית שמציע המבקש למונח "רשות הרבים" אינה עולה איפוא בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו. אכן במשפט פלילי עסקינן, אך הוראתו הברורה של המחוקק

מדברת בעדה.

ז.

לטענת המבקש, משנעשה שימוש בפסולת שהשליך, שכן זו נגרסה על מנת לשמש חומר להגבהת פני המקרקעין, כפי שגם מצהיר בעל השטח, אין לראות בה "פסולת בנין". חוששני כי אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, המבקש הודה בחקירתו, כי הוביל לשטחו של מר זבידי פסולת בנין (עמוד 1, שורות 29-28). פסולת בנין מוגדרת בחוק כ"חמרים ושיירי חמרים המשמשים לבניה, או שמשתמשים בהם בקשר לעבודות בניה, לרבות ערימות אדמה וחלקי הריסות של מבנים" בכגון דא עסקינן. שנית, המבחן שקבע המחוקק לקיומה של "פסולת בנין" אינו אינסטרומנטלִי, קרי, לא נקבע כי חומרים שלא ניתן לעשות בהם שימוש או שאין מניעה לעשות בהם שימוש יוגדרו כפסולת ואילו כאלה שניתן למחזרם בצורה זו או אחרת לא יוגדרו כפסולת. המבחן הוא מהותי, כלומר חומרי בנין מסוגים שונים המושלכים בו ומהוים מפגע סביבתי ואסתטי, יראו בהם פסולת בנין על פי החוק. נראה, כי זהו המקרה בענייננו - נטעים כי מעבר להודאת המבקש, תיאורי החומר שהושלך בתצהיריהם של המבקש ושל זבידי מעידים אף הם, שמבחינה מהותית מדובר בפסולת בנין כהגדרתה בחוק.

ח.

ועוד, גם אם בסופו של יום נועדה הפסולת להגבהת המקרקעין בחצר ביתו של מר זבידי, הפן העונשי במעשהו של המבקש נובע מכך שהפסולת הושלכה בשטח שהציבור עושה בו שימוש בפועל, ללא אזהרה והנחיה לענין הסכנות הנובעות הימנה. הפתרון הראוי במקרים אלה הוא הוצאת השטח מגדר "רשות הרבים" כהגדרתה בחוק על ידי גידור והצבת שילוט או פתרון אחר שבאמצעותו יודגש ויופגן, כי מדובר בשטח פרטי שאין הציבור מורשה לעשות בו שימוש.

ט.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.