רע"פ 9934/08עבדו ג'באלי נ. משרד להגנת הסביבה

1.

המבקשים ניהלו, החל משנת 1993, עסק אשר נועד, בין היתר, לאסוף ולמיין אשפה ופסולת בניין, וכן לאחסון ומכירה של חומרי גלם לבניין. נטען, כי המבקשים או אחרים מטעמם, קיימו תחנת מעבר לא מוסדרת לאיסוף חומרי בנין, וכן נמצא שהם פינו פסולת מאותה תחנה לרשות הרבים.

המבקשים הורשעו, על פי הודאתם, במספר עבירות - לכלוך רשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984; ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; אחזקת פסולת של חומרים מסוכנים ואי-ניקוי יומי, לפי תקנה 4(א)(1) ותקנה 6(1) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998 יחד עם סעיפים 10א ו-14 לחוק רישוי עסקים. כמו כן, הורשע מבקש 1, בתיקים נוספים אותם ביקש לצרף, בעבירות של לכלוך רשות הרבים, ניהול עסק ללא רישיון, ומטרד לציבור, לפי סעיף 215(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בית-משפט השלום בחיפה, לאחר ששקל את טענות הצדדים, קבע כי יש להבחין בין המבקשים לשותפיהם, נוכח מספר העבירות שבוצעו וחומרתן. כן נקבע, כי אין מקום להפעיל את המאסר על-תנאי שעמד נגד מבקש 1, הואיל והמשיב נמנע מהגשת העתקו של כתב האישום אליו התייחס אותו עונש, ולפיכך לא ניתן לדעת מהן העבירות המפעילות את התנאי. לאחר כל אלה גזר בית-המשפט למבקש 1 קנס בסך 45,000 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 50,000 ש"ח להימנע מעבירות לפי חוק שמירת הניקיון או חוק רישוי עסקים. מבקש 2 נדון לקנס בסך 35,000 ש"ח וחויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה בסכום של 50,000 ש"ח. כמו כן, ניתן צו לסגירת העסק וסילוק הפסולת מהאתרים השונים.

3.

המשיב

ערער על קולת העונש בפני בית המשפט המחוזי, שם טען כי הערכאה הדיונית לא נתנה משקל הולם לעובדות מהותיות, וביניהן, כמות העבירות בהן הודו המבקשים וחומרתן; המאסר והקנס שניתן להטיל בגין העבירות על פי החוק; התקופה הארוכה בהן נמשך ביצוע העבירות; ההתראות הרבות מהן התעלמו המבקשים ושותפיהם; הצורך בהרתעה אפקטיבית מפני השלכת פסולת ברשות הרבים ועברם המכביד של המבקשים בתחום זה. עוד נטען, כי הטלת קנס בשיעור נמוך בגין עבירות כלכליות, עלול להוות תמריץ שלילי לבצען.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו, תוך שהוא קובע כי שיעור הקנס אינו תואם את מגמת הפסיקה הנוטה להחמיר עם אלה הפוגעים באיכות הסביבה. עוד הדגישה ערכאת הערעור, כי מדובר במספר רב של עבירות שנמשכו לאורך זמן ובאופן שיטתי. בית-משפט המחוזי קיבל את טענת המשיב בדבר הצורך בענישה שלא תיצור תמריץ שלילי, ועל כן הועמד הקנס בו חויב מבקש 1 על סך של 250,000 ש"ח, בעוד שהקנס בו חויב מבקש 2 הועמד על סך של 150,000 ש"ח. כמו כן הוגדל סכום ההתחייבות.

5.

בבקשה שבפני, בה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-משפט המחוזי, נטען כי ערעורו של המשיב, בו ביקש להחמיר את העונש, כמוהו כאכיפה בררנית ומפלה. המבקש הפנה למספר פסקי-דין מערכאות שונות בהם נגזרו עונשים קלים יותר והמשיב נמנע מלערער עליהם. עוד ציינו המבקשים, כי רף הענישה המקובל, כפי שזה עולה מהפסיקה, נמוך באופן ניכר מרמת הענישה שיושמה בעניינם.

6.

אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, הלכה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), והדבר נכון גם במקרים בהם מתגלה פער בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 24.2.2005)). יתר על כן, בצדק הדגיש בית-המשפט קמא את הצורך בענישה משמעותית לאלה המזהמים את הטבע בניגוד לחוק וממניעים של כדאיות כלכלית, ומאידך לא מצאתי ממש בטענה בדבר אכיפה סלקטיבית, הואיל וכל מקרה נדון על פי נסיבותיו.

הבקשה נדחית , ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.