רע"פ 1223/07 סח עלי מורשד נ. מדינת ישראל-המשרד לאיכות הסביבה

1.

המבקשים הורשעו, על-פי הודאתם, בבית-משפט השלום בנצרת (ת.פ. 2941/05) בביצוע העבירות הבאות: זיהום מים, עבירה לפי סעיפים 20ב(א)ו-(ב) וסעיף 20כא לחוק המים, תשי"ט-1959; לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים, 2, 13(א)(1) ו-(5), 13(ב)(1) ו-13(ג)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון); אי ביצוע צו ניקוי לפי סעיף 13ב. לחוק שמירת הניקיון; עיסוק ללא רישיון או היתר זמני בעסק הטעון רישוי, עבירה לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968; גרימת ריח חזק או בלתי סביר, עבירה לפי סעיפים 3, 4 ו-11(ב) לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961; והיעדר שילוט וגידור אתר לסילוק פסולת, עבירה לפי סעיפים 9 ו-12, לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), תש"ן-1990. מכתב האישום, אשר על פיו הורשעו המבקשים, עולה כי האחרונים הפעילו במשך חודשים, במהלך שנת 2003, אתר בלתי חוקי לסילוק פסולת. במשך אותה תקופה הושלכה לבור אותו חפרו המבקשים פסולת שהכילה חומרים אורגניים, מינראליים ובקטריאליים, וכן מגוון מתכות שונות. זאת, מבלי שנעשו סידורים מתאימים כדי למנוע חלחול מזהמים לקרקע ולמי תהום, וכן ללא שננקטו פעולות מתאימים לאיסוף התשטיפים המזהמים, ללא גידור וללא שילוט כנדרש. עוד יצוין, כי המבקשים אף לא פעלו לפי צו ניקוי שהוצא להם ולא עשו דבר כדי למנוע את הזיהום.

ביום 9.1.07, גזר בית-משפט השלום על המבקשים 1 ו-2 קנסות בסך 40,000 ש"ח ו-80,000 ש"ח (בהתאמה). כן, הוטל על המבקש 1 מאסר על תנאי בן שישה חודשים למשך תקופה של 3 שנים, והתנאי הוא שהמבקש 1 לא יעבור במהלך אותה תקופה עבירה על זיהום מים או עבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת ברבים.

2.

ערעור המכוון כנגד גזר הדין, שהגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים ז' הווארי, ג' לוי וא' הלמן), נדחה ביום 9.1.07 תוך שנפסק כי הפגיעה באיכות הסביבה, ובמשאב המים בפרט, מחייבת היא ענישה מחמירה ומרתיעה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שבים ומשיגים המבקשים על העונש שהוטל עליהם. לטענת המבקש 1, מצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו לעמוד בתשלום הקנסות שהוטלו עליו ועל המבקשת 2. כן טוענים המבקשים, כי הם הוטעו על-ידי חברת "אמניר", אשר העבירה לידיהם כמות משמעותית של פסולת, אותה הם נאלצו לטמון באדמה. בנוסף נטען, כי לא קיימת עדות כלשהי לכך שנגרמו נזקים למי תהום או למי המוביל הארצי.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי שתתבקש תשובה.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת ר"ע 103/83

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 .

לא זו אף זו: הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בהתחשב בכלל נסיבות העניין לא שוכנעתי, כי שתי הערכאות שקדמו לי החמירו יתר על המידה עם המבקשים ועל כן איני רואה מקום להתערב בפסקי הדין שיצאו תחת ידן.

4.

אף לגופו של עניין, איני מוצא ממש בבקשה. בית-משפט זה עמד בעבר על הנזק הרב העלול להיגרם לכלל החברה בשל ביצוע עבירות הנוגעות לפגיעה באיכות הסביבה, בציינו: "שמירת הפסולת או פיזורה וניקוזה בדרך בלתי מבוקרת תביא לפגיעה - לעיתים פגיעה אנושה - באיכות החיים, בצחות האוויר, בזיהום מי-תהום, בהשמדת החי" (רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון (טרם פורסם)). הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית-המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפיי אותם עבריינים (ראו, רע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 529). בנסיבות אלו ושעה שהמבקשים הפעילו במשך חודשים, ובאופן שיטתי, אתר פסולת בלתי חוקי, אין אני רואה מקום להתערב בעונש שהוטל עליהם. ודאי וודאי אם מביאים אנו בחשבון את העובדה שהם אף נמנעו מלפעול בהתאם לצו ניקוי שהוצא להם.

אשר על כן, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.