רע"פ 9058/09 יהודה יהודה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים כתב אישום (ת 13552/09), המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות של 116 קמ"ש בכביש 443 בין ירושלים לבין מודיעין ליד עטרות, וזאת כאשר המהירות המותרת היא 80 קמ"ש .

המבקש לא התייצב לדיון ובית-משפט השלום לתעבורה הרשיע אותו וגזר את דינו בהיעדרו. בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד סגן-הנשיא י' ריבלין) דן את המבקש לתשלום קנס בסך 1,500 ש"ח; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך שלוש שנים.

כאשר ביקש המבקש לבטל את גזר-הדין, בקשתו נדחתה ובית-משפט השלום לתעבורה קבע בהחלטתו מיום 14.7.09, בין היתר, כי העונש שהוטל עליו לקח בחשבון הרשעות רבות שנזקפו לטובתו. עוד נקבע, כי הגם שהמבקש זומן כדין לדיון, הוא לא התייצב ולא טרח להגיש בקשת דחייה, גם אם היה חולה. לבסוף, הבקשה לביטול פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה נדחתה.

על חומרת העונש ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. טענותיו בערעור היו בעיקרן, כי נהג במהירות מופרזת בשל הפחד מזריקת אבנים באותו מקום, שכן בעבר נזרקה עליו אבן בכביש אחר באזור יהודה ושומרון, שניפצה את השמשה שלו ובאורח נס ניצל. עוד טוען הוא, כי אחרים נסעו במהירות רבה יותר כאשר הוא נסע במסלול הימני והם עקפו אותו. כמו-כן, התייחס המבקש בערעורו למצבו הכלכלי, המשפחתי והבריאותי ואף הגיש מסמכים ותיעוד על כך.

במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, עובר למתן פסק-הדין בערעור, עיכב בית-המשפט המחוזי את פסילת הרישיון של המבקש עד לפסק-הדין. בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, בהחלטתו כי אין הוא מזלזל בעבירות מהירות, אולם עדיין מדובר בטווח מהירות שהוא כמעט המותר בכביש בין-עירוני "מקביל" לכביש 443, כלומר הכביש מירושלים לתל-אביב, שבו המהירות המותרת היא 100 קמ"ש . עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי אין כל טענה כאילו המהירות גרמה לנזק כלשהו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' דרורי) דחה, ביום 18.10.09, את הערעור בקובעו, כי אומנם מצבו הכלכלי והאישי של המבקש קשה, אולם "במקרה זה יש להעדיף את השיקול של אינטרס הציבור אשר דורש להגן עליו מפני נהיגתו המסוכנת של המערער [המבקש] אשר מספר העבירות הרב שצבר מצביע על זלזול חמור בחוקי התעבורה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא רק שהעונש שהוטל על המבקש אינו חמור, אלא שיש להניח שאם היה מוגש ערעור מטעם המדינה, ערכאת הערעור הייתה מאריכה את תקופת הפסילה בפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסילת הרישיון עד להחלטה סופית בבקשת רשות הערעור.

בבקשת רשות הערעור טוען בא-כוח המבקש, כי לטעמו קיים פער בין עמדות שני השופטים בבית-המשפט המחוזי: שכן, אומנם היה זה כב' השופט רביד אשר דחה את הערעור, אך עובר למתן פסק-הדין בערעור, קבע כב' השופט מ' דרורי, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע: "אני סבור כי עם כל הרצון להילחם בתאונות הדרכים, עבירה של מהירות קרובה מאוד למהירות הנהוגה בכבישים בינעירוניים, אינה מצדיקה פסילת רישיון נהיגה לשישה חודשים, ולבטח לא לאדם שכל עבודתו היה נהג של חברת שליחויות, כמו המבקש שבפניי".

לטענת בא-כוח המבקש, כב' השופט מ' דרורי הצביע על סטייה ממשית ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של נהיגה מעל למהירות המותרת. סטייה זו מהווה טעם נוסף להתערבותו של בית-משפט זה באשר מדובר בשאלה החורגת מעניינו הפרטי ולהכרעה בה תהיה בוודאי השלכה על תיקים דומים, בעיקר משום שמדובר בעבירה נפוצה.

עוד טוען בא-כוח המבקש, כי הבקשה למתן רשות ערעור היא גלגול שני ולא גלגול שלישי, שכן בית-משפט השלום לתעבורה שגה כאשר החליט לדחות את בקשתו לביטול פסק-הדין. המבקש טוען, כי אומנם הגיש תעודה רפואית נושאת תאריך 12.7.09, אך התעודה עצמה התייחסה מפורשות לתקופת המחלה מיום 3.7.09 ועד ליום 7.7.09. מכאן, שהמבקש אכן לא יכול היה להתייצב בבית-המשפט ומכל מקום יש לו טענה מבוררת. עוד טוען הוא, כי דברים שכתב בית-משפט השלום לתעבורה אודות הצורך לשלוח בקשות דחייה נכונים הם, אולם מתעלמים מהמציאות בה אזרחים אינם מודעים לאופן בו מתנהלים בתי המשפט ולא יהיה זה מן הדין לסגור את שערי בית המשפט רק מחמת אי עמידה בתנאים פרוצדוראליים טכניים, כאשר אין פגיעה באינטרס סופיות הדיון או כאשר פגיעה כאמור אינה משמעותית.

לבסוף טוען בא-כוח המבקש, כי קיים טעם אנושי מצפוני להיעתר לבקשת רשות הערעור, שכן המבקש בן 55, מתקיים מקצבת שארים עקב מותה של חברתו לחיים, מתגורר עם אחותו ואחיו החולה במחלת הנפילה, מתקיים בדוחק רב ועל שכמו משא כבד של חובות. לטענתו, פרנסתו תלויה ברישיון הנהיגה שלו, בהיותו עובד בחברת שליחויות כ- 15 שנה. שלילת הרישיון לתקופה של חצי שנה משמעותה מכה קשה וכואבת עבור המבקש, שהרי אין עבודה אחרת ממנה הוא יוכל להתפרנס.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש חוזר וטוען, כי נהג במהירות מופרזת בשל החשש של יידוי אבנים או יותר גרוע יריות מצד גורמים עוינים, לאחר שעבר טראומה עקב אירוע של זריקת אבנים לרכבו ובשל הנזק שנגרם לו באותו אירוע. ברם, האירוע נשוא בקשת רשות הערעור התרחש בכלל במקום אחר ובזמן אחר ואין לו נגיעה למקום ולזמן בו בוצעה העבירה. יתרה מכך, המבקש לא התייצב לדיון בבית-משפט השלום לתעבורה וניתן נגדו פסק-דין בהיעדרו. הגם שהמבקש טען, כי היה חולה במועד הדיון, הוא לא טרח לנסות ולדחות את מועד הדיון. בנסיבות אלה נראה, כי העונש שהושת על המבקש הינו סביר, זאת במיוחד בהתחשב במספר הרב של העבירות העומדות לחובתו. מגיליון ההרשעות של המבקש עולה, כי נכון לחודש יולי 2009 יש לו 151 הרשעות בעבירות תעבורה, מתוכן 7 הרשעות במהירות מופרזת ו- 6 הרשעות של עקיפה שלא כחוק. גם אם נקבל את טענתו לפיה נהג במהירות מופרזת בשל חששו שיזרקו עליו אבנים, נראה כי נהיגתו מסכנת את הציבור.

המבקש הינו עובד בחברת שליחויות במקצועו והיה עליו לדעת את החומרה הקיימת בנהיגה במהירות מופרזת, זאת במיוחד כשלחובתו 151 הרשעות בעבירות תעבורה, בין היתר בעבירות של מהירות מופרזת ועקיפה שלא כחוק. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי העונש שהוטל על המבקש ראוי למעשה ולעבירה בה הורשע.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסילת הרישיון.