רע"פ 1278/11 עלי פרא נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית

המשפט המחוזי בירושלים (השופטים פרקש, כרמל וגרינברגר) בעפ"ת 46720-05-10 מיום 3.2.11, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים ) סגן הנשיאה פיינברג) בת"פ 8983-08 מיום 10.5.10.

ב.

המבקש הורשע על פי הודייתו יחד עם שתי חברות בעבירות של ניכוי מס תשומות שלא

כדין, בסכום כולל של יותר משלושה מיליון ₪.

ג.

בית משפט השלום עמד בפסק דינו על חומרת העבירות, על היקפן הכלכלי ועל הנזק שנגרם למדינה מזה ועל נסיבותיו האישיות של המבקש והודייתו מזה. על המבקש הוטלו 24 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי בן 12 חודשים וקנס כספי בסך 100,000 ₪ או 10 חודשי מאסר תמורתו.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על פסק הדין –שנסב גם על הכרעת הדין בגדרי בקשה לחזרה מהודיה, וציין, כי חרף טענותיו של המבקש שלא זומן לשימוע בטרם הוגש כתב אישום, הוכח שהומצאו לו שני מכתבים הנוגעים לשימוע. בית המשפט אף לא איפשר למבקש לחזור בו מהודייתו, וציין כי מתחילה כפר המבקש בעובדות כתב האישום והעלה טענות, וחזר בו מכפירתו אך ביום שנקבע לשמיעת הראיות בתיק, ולאחר הרשעה נתבקש תסקיר שירות המבחן. צוין כי המבקש היה מיוצג על-ידי הסניגור דובר שפתו. נאמר, כי לא נתקיימו הכללים לעניין חזרה מהודיה. כך גם נדחה הערעור לעניין חומרת העונש, והודגש, כי מדובר במעשים שהשתרעו על פני שנתיים ובסכומים גדולים, ועל כן העונש אף נוטה לקולה. לשם שלמות התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 3.8.10 הורה בית המשפט העליון (השופט גרוניס) על עיכוב ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי בכפוף לערבויות. ביום 3.2.11 נדחה כאמור הערעור, ובית המשפט הורה על התייצבות לריצוי מעצר ביום 17.2.11. מכאן הבקשה הנוכחית. לבקשה נלוותה

גם בקשה לעיכוב ביצוע.

ה.

בבקשה נטען כי נפל פגם בחקירתו של המבקש, שכן המבקש סובל מחרשות חלקית, ושפתו היא ערבית, אולם הוא נחקר ארוכות ללא מתורגמן. כן הודגש, כי לא התקיים שימוע בטרם הגשת כתב האישום כיוון שהמבקש לא זומן לשימוע. צוין בהקשר זה, כי בשליחת זימון אין די, שכן זה הונח יחד מכתבים עם רבים אחרים בנקודת דואר בכפרו של המבקש. כן התבקש בית המשפט לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו, שכן לא הבין במה הוא מודה, וסבר כי מדובר בסכום של חצי מיליון ₪ בלבד. הוסף, כי

אף הפגישה עם שירות המבחן התקיימה ללא מתורגמן, ולא עלה בידי המבקש להבין את בת שיחו. לבסוף נטען, כי לא נשקלו נסיבותיו האישיות של המבקש, וביניהן מצבו הרפואי ועברו הנורמטיבי.

ו.

לאחר העיון בתיק אין בידי להיעתר למבוקש. בידוע, כדי שתישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, יש צורך להצביע על בעיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123); רע"פ 9058/09

יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) בפרט, משעניינה של הבקשה ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית ובאלה, בידוע, נמנעת ערכאת ערעור מהתערבות למעט במקרים חריגים (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני , פ"ד מב(2) 142, 145). אין המקרה דנא בא כל עיקר בגדרים אלה. לא מצאתי מקום להתערבות גם לעיצומם של דברים. המבקש חפץ שנאפשר לו לחזור בו מהודייתו. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 מאפשר לבית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו. האפשרות לחזור מהודיה קיימת גם בשלב הערעור, אולם הלכה היא כי "ערכאת ערעור תתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו רק במקרים חריגים ונדירים, בהם מתרשם בית המשפט כי קיים חשש ממשי שהודאת הנאשם נעשתה בניגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו" ( רע"פ 104/00

אלהייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן

עניין דענא ); רע"פ 7292/04 שרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הפסיקה אף הבחינה בין מקרים שבהם הוגשה בקשה לחזור מהודיה לפני מתן גזר הדין, לבין בקשה המוגשת לאחר מתן גזר הדין, ונקבע, כי "ככלל, אין לאפשר לנאשם לבחון אם העונש שנגזר במסגרת הסדר טיעון עונה על ציפיותיו המוקדמות, ואם ייראה לו שהעונש כבד מדי - לחזור בו מן ההודיה" (עניין דענא

(השופטת נאור)). בנדון דידן, לא מצא בית המשפט שנתקיימו הנסיבות אשר בגינן יש לאפשר חזרה מהודיה. המבקש כפר תחילה באישומים, לאחר מכן חזר בו מכפירתו בעודו מיוצג, וכעת הוא מבקש לחזור בו. קשה להלום התנהלות זו. גם טענות המבקש לעניין השימוע נדחו, והוצגו אישורים המצביעים על כך שהזימונים הומצאו לידיו של המבקש. לבסוף לא מצאתי להידרש גם לטענות המבקש בנוגע לפגמים אחרים בהליך. נזכור כי בגלגול שלישי עסקינן, והיו למבקש שני ימיו השיפוטיים. אציין, כי חלק מן הטענות הועלו רק בגלגול זה, וכן כי קצינת המבחן, כמות שציין בית המשפט המחוזי, היתה דוברת ערבית.

ז.

לא מצאתי מקום להתערבות אף בחומרת העונש. כידוע, טענות על חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מקרה זה אינו בא בקהלם של אלה. משעסקינן בעבירות מס ככלל, כפי שנפסק לא אחת, שיקולי ההרתעה גוברים על נסיבותיו האישיות של הנאשם, אף אם אינם מאיינים אותן:

"עוד נקבע כי בעבירות ממין זה יש ליתן משקל יתר לשיקולי ההרתעה על פני שיקוליו האישיים של הנאשם, בין היתר בגלל הקושי לאתר עבירות ממין זה והחשיבות לעגן ולחדד את האיסור הפלילי בהעלמות מס" רע"פ 4791/08

כהן נ' מדינת ישראל (השופט ג'ובראן)).

ח.

נוכח היקף ההכנסות שהשמיט המבקש והתקופה הממושכת שבה עשה כן, והרי זו גניבה מקופת הציבור, אין דופי בכך שבתי המשפט הקודמים בחרו ליתן בכורה לשיקולי ההרתעה והגמול, אף כי לא מיצו את הדין.

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. ממילא מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כמות שקבע בית המשפט המחוזי.