רע"פ 9714/10 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה טל והשופטים מקובר ודותן) מיום 1.12.10 בתיק ע"פ 10225-05-10, בגדרו נתקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופט לוי) מיום 4.1.10 (הכרעת הדין) ומיום 28.3.10 (גזר הדין) בת"פ 1377-05. עניינה של הבקשה בעתירת המבקש לריצוי עונש המאסר שהושת עליו - ארבעה חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח - בעבודות שירות.

רקע והליכים

ב.

המבקש (יליד 1951) הורשע לאחר ניהול ראיות בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 449 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק; והדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245 לחוק.

ג.

כעולה מכתב האישום, במסגרת קשר שנקשר בין המבקש לנאשמת נוספת (להלן הנאשמת ) לסחיטת המתלונן , קיימה הנאשמת ביום 18.6.03 יחסי מין עם האחרון תמורת 150 ₪, וזמן קצר לאחר איימה עליו, כי אם לא יעביר לידה סכום של 5,000 ₪ היא תגיש נגדו תלונה על אונס, ואכן משהמתלונן לא נענה לדרישה, ניגשה הנאשמת לתחנת המשטרה וסיפרה, כי נאנסה על ידי המתלונן, אך נמנעה מהגשת תלונה. במקביל סיפר המבקש למתלונן, כי הנאשמת איימה לספר לרעייתו על שאירע, והציע שייפגשו כדי "לסגור את הסיפור". בעקבות לחץ שהופעל עליו הסכים המתלונן לשלם "דמי שתיקה" בסך 1,000 ₪, ומשסירב לשלם 1,000 ₪ נוספים סוכם, כי המבקש יקזז את הסכום מחובה של הנאשמת כלפיו והמתלונן יהיה חייב לו סכום זה. משנודע למבקש, כי המתלונן הגיש תלונה על סחיטה במשטרה - ביקש ממנו לבטל את התלונה.

ד.

ביום 4.1.10 הורשע המבקש במיוחס לו וביום 28.3.10 נגזר דינו. עתירת המבקש להימנע מהרשעתו נדחתה, בנימוק שהנזק שייגרם לו (לטענתו לא יוכל לפתוח עסק לחלפנות כספים וכן ייפגע דימויו העצמי) מידתי לחומרת העבירות אותן ביצע, ולכן על בית המשפט ליתן משקל מכריע לאינטרס הציבורי שבהרשעתו. נקבע גם, כי הימשכות ההליכים (כתב האישום הוגש כשנתיים לאחר המקרה והכרעת הדין ניתנה כחמש שנים לאחר הגשת כתב האישום) מהוים, לכל היותר, שיקול לקולה בעת גזירת הדין ואין בהם כדי להצדיק את ביטול ההרשעה. בית המשפט הדגיש, כי ראוי שעונשו של המבקש יהיה חמור מזה של הנאשמת (עליה הושתו 6 חודשי עבודות שירות, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי), בין היתר, נוכח הקביעה לפיה המבקש היה "מחולל המזימה והכוח המניע מאחוריה", ולפיכך חלקו בפרשה משמעותי יותר. הוזכר גם, כי בניגוד למערער נטלה הנאשמת אחריות והודתה במיוחס לה; וכן כי המערער הורשע גם בעבירת הדחה בחקירה. בית המשפט ציין גם את הנסיבות לקולה, וביניהן העובדה שהמתלונן הביא על עצמו את עיקר עמת הנפש בעצם קיום היחסים והנזק הכלכלי שנגרם לו אינו גדול; עברו הנקי של המבקש; גילו (יליד 1951); עדויות האופי החיוביות בעניינו; השיהוי בהגשת כתב האישום והימשכות ההליכים. לפיכך הושתו על המערער 8 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתום 3 שנים מתום מאסרו עבירה העבירות בהן הורשע; וקנס בסך 50,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו.

ה.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ברובו ביום 1.12.10. בית המשפט דחה את ערעור המבקש על הכרעת הדין, וקיבל חלקית את ערעורו על גזר הדין, כך שעונש המאסר בפועל הופחת משמונה לארבעה חודשים. בית המשפט ציין, כי אמנם המבקש היה הכוח המניע מאחורי המזימה, אך בשלב מסוים הציע להגיע לפשרה כספית והיתה זו דווקא הנאשמת שרצתה להתמיד במימוש המזימה וסחיטת סכום גבוה יותר, ויש לשקול נסיבה זו לקולה.

הבקשה

ו.

בבקשה - שהוגשה ביום 30.12.10 - עותר המבקש לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות. בבקשה נטען, בין היתר , כי משהופחת עונשו ל-4 חודשי מאסר נכנס המקרה בגדרי סעיף 51ב(א) לחוק העונשין, לפיו ניתן להורות, כי עונש מאסר שאינו עולה על 6 חודשים ירוצה בעבודות שירות. בבקשה הוזכרו נסיבותיו האישיות של המבקש וביניהן גילו, עברו הנקי ומצבו הבריאותי; וכן עינוי הדין שנגרם לו, לטענתו, בשל השיהוי בהגשת כתב האישום והימשכות ההליכים. אף שהמבקש לא עירער על הכרעת הדין, הוא מעלה בבקשה השגות עובדתיות שונות, בין השאר, בעניין הרשעתו בעבירת ההדחה, ובאחריותו לקשר הראשוני שנוצר בין המתלונן לנאשמת. בד בבד עם הגשת הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. עם הגשתה עיינתי בה ובנספחיה; לא ראיתי מקום להיעתר לה נוכח סמיכות הזמנים למועד הקבוע לריצוי העונש (4.1.11), וניתנה ביום ההגשה החלטת דחיה קצרה. עתה יובאו נימוקי החלטתי.

דיון והכרעה

ז.

בידוע, כדי שתישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, יש צורך להצביע על בעיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך (רע"פ 9058/09 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), והדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבקשה העוסקת בחומרת העונש בלבד (רע"פ 2047/09 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); בענייננו אין הבקשה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית, והיא תחומה לעונשו של המבקש בלבד, וכאמור חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור אלא במקרים חריגים – מקרה זה אינו ביניהם. אכן, לעתים יש בחלוף הזמן כדי להיות נסיבה מקלה, אך לכך כבר ניתן בנידון דידן משקל מתאים.

ח.

בנוסף, חלק מטענות המבקש - אמנם לעניין העונש - עוסקות בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. קביעות אלה נבחנו על ידי שתי ערכאות; במעין אלה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב - קל וחומר ליתן בעניינן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"פ 5402/09 נבון נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

ט.

מעבר לצורך אציין, כי החלטה על ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יביא בחשבון, בין היתר, את האינטרס הציבורי, וכן יקבע האם מטרות הענישה יוגשמו בתיק ככל שירוצה המאסר בדרך זו (ראו דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 25), הצעות חוק תשמ"ו 1986, 76). בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המבקש לריצוי המאסר בעבודות שירות וקבע, כי המערער ירצה את עונשו מאחורי סורג ובריח, ולא מצאתי להתערב בהחלטה זו. צדקו הערכאות הקודמות בהדגישן את החומרה היתרה שיש לייחס למעשיו של המערער - הן נוכח מהותן ואופיין של העבירות (והדברים עולים גם מהעונשים הקבועים בצידן), והן נוכח הקביעה, כי המערער היה הכוח המניע והיוזם מאחורי המזימה, שיש בה לטעמי שפל מוסרי. בנסיבות אלה, ומשלא הובאו בפנינו טעמים ייחודיים אחרים (ראו רע"פ 42/89 מדינת ישראל נ' ועקנין פ"ד מג(1) 511, 515) - נראה כי אין הצדקה להיעתר למבוקש. לא כל שכן, משכבר הוקל עונשו של המבקש, תוך התחשבות במכלול הנסיבות.

י.

בשולי הדברים אציין, גם מעבר לתיק זה, כי היה מקום להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר. הבקשה הוגשה - כאמור - ביום 30.12.10, בעוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 1.12.10 ונקבע בו, כי המערער יתחיל לרצות את עונשו ביום 2.1.11. אין מקום להכניס את בית המשפט האמור לדון בבקשה בסד זמנים כזה.

יא.

סוף דבר, כפי שנומק מעלה, לא נעתרתי לבקשה.