רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט דותן) בע"ח 49228-07-10 מיום 29.8.10, שבגדרה נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופטת מימון שעשוע) בה"ת 25617-06-10 מיום 23.6.10, שלפיה נדחתה בקשת המבקשת (להלן החברה ) להשיב לה את משאיותיה שנתפסו על ידי המשטרה, בשל שפיכת פסולת בניין ברשות הרבים.

רקע והליכים

ב.

נגד החברה, מנהלה ושלושה עובדים נוספים הוגשו שני כתבי אישום. כנטען בכתב האישום הראשון, ביום 3.5.10 השליכו הנאשמים פסולת בניין בשטח פתוח בפתח-תקווה. החברה הואשמה בעבירה של לכלוך והשארת פסולת, לפי סעיפים 2 ו- 13 (ב) (1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד- 1984, ביצירת מטרד לציבור, עבירה לפי סעיף 215 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, ובניהול עסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, בצירוף סעיפים 5.1 ו- 8.3 ב' לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה- 1995. בכתב האישום השני יוחסו לחברה עבירות דומות, אשר כנטען נעברו ביום 18.7.10. ביום 3.5.10, מועד ביצוע העבירות נשוא כתב האישום הראשון, נתפסו שתי משאיות של החברה, בהתאם לסעיף 12 לחוק שמירת הניקיון , בשילוב סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969), להלן פקודת מעצר וחיפוש. לשם שלמות התמונה יצוין, כי נגד החברה ומנהליה הוגשו בעבר כתבי אישום בגין עבירות דומות. מנהלי החברה הורשעו בעבירות שיוחסו להם ((ת"פ)(ת"א) 4661/07), אולם כתב האישום שהוגש כנגד החברה באותו עניין בוטל מהטעם של הגנה מן הצדק.

ג.

ביום 14.6.10 הגישה החברה בקשה להחזרת רכב תפוס לבית משפט השלום בפתח-תקוה. בית משפט השלום דחה את הבקשה להחזרת התפוס (החלטה מיום 23.6.10). נקבע, כי מנהליה של החברה הם בבחינת "שור נגח", והשבת המשאיות לידיהם תיצור סיכון בסבירות גבוהה מאוד לביצוע עבירות נוספות של שפיכת פסולת ברשות הרבים, יצירת מפגעים וזיהום הסביבה. הודגש, כי נקיטת הליכים משפטיים נגד החברה ומנהליה

שהסתיימה בהרשעה, לא הביאה להפסקת הפעילות העבריינית. עוד צוין, כי חקירת הנהגים ומנהלי העבודה בחברה "העלתה 'סדרי עבודה' לקויים, בלשון המעטה, בחברה, והתנהלות עבריינית של האורגנים שלה".

ד.

הוגש ערעור, ובעקבות הדיון בו, הורה בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא כספי) ביום 19.7.10 על השבת התיק לבית משפט השלום לצורך בחינה היש מקום שישנה מהחלטתו, אשר בגדרה ניתן משקל לפרט העובדתי המוטעה כי החברה הורשעה במיוחס לה בכתב האישום, בעוד שכתב האישום נגדה בוטל, כאמור, מטעמי הגנה מן הצדק.

ה.

ביום 22.7.10 ניתנה החלטתו של בית משפט השלום, שבה הובהר כי החלטתו מיום 23.6.10 לא היתה מבוססת על כך שהחברה הורשעה בפלילים, אלא על הרשעת מנהליה בפלילים. הודגש בנוסף, כי "אין נפקות ממשית להבחנה המשפטית בין הרשעתו (של מנהל החברה ובעליה - א"ר) בפלילים כמזהם סביבתי לבין הרשעת החברה שבאמצעותה הוא מבצע את פעילותו העסקית".

ו.

בית המשפט המחוזי (השופט דותן) דחה את ערעורה של החברה. הודגש, כי העבירות לפי סעיף 13 לחוק שמירת הניקיון הן עבירות של אחריות קפידה, ועל כן לפי סעיף 23(א)(1) לחוק העונשין נושא התאגיד עצמו באחריות פלילית. הוסף, כי מטרת תפיסת המשאיות היתה מניעת המשך ביצוען של עבירות השלכת פסולת על ידי החברה, מנהליה או עובדיה באמצעות המשאיות הללו; על כן, כנאמר, אין רלבנטיות לטענת החברה כי לא הוגש כנגדה כתב אישום וכי היא לא הורשעה, כמו גם לטענה שהמשאיות משועבדות לבנק הפועלים. צוין, כי אין ליתן אמון בחברה ובמנהליה, אשר המשיכו בביצוע עבירות דומות גם לאחר שנתפסו משאיות החברה.

בקשת רשות הערעור

ז.

בבקשה מטעם החברה נטען, כי החברה לא הורשעה בעבר בעבירות דומות, וכי אין מקום לתפוס רכב בעבירה ראשונה. הוסף, כי לא ניתן לחלט את המשאיות התפוסות, נוכח שעבודן לבנק הפועלים, וכי היה מקום להטיל עיקול לטובת המדינה וערבויות חלף תפיסת המשאיות. לבסוף צוין, כי נפגעו זכותה של החברה לעיון במסמכים וזכותה לטיעון.

ח.

לטענת המשיבה, עיקר טענותיה של החברה נטענו בהליכים קודמים, והיא אינה מעלה סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. אשר לטענת החברה כי לא הורשעה בהליך קודם, סבורה המשיבה כי בנסיבות המקרה אין צורך להידרש לשאלה זו, שכן ניתן וראוי לשקול ראיות מינהליות לעניין מסוכנותה של החברה, ובכלל זה הודאותיהם של אורגנים בה לגבי עבירות מתמשכות דומות. לגופם של דברים, סבורה המשיבה כי באיזון שבין זכותה החוקתית של החברה לקניינה ולחופש עיסוקה לבין האינטרס הציבורי בהגנה על הסביבה, נוטה הכף לעבר האינטרס הציבורי.

הכרעה

ט.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לה, באשר אין היא מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינה הפרטני של החברה, וככזו אין בה כדי להקים עילה לקיומו של ערעור נוסף ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3), 123), כל שכן בגלגול שיפוטי חמישי , גם אם בוריאציות שונות.

י.

כאמור, לטענת החברה אין להחיל הרשעה בפלילים של נושא משרה בתאגיד על התאגיד עצמו. ואולם, ההבחנה שאותה חפצה החברה לערוך בהקשר זה בין האורגנים – במקרה זה המנהל והבעלים - לבינה, היא מלאכותית. החברה ומנהלה חד הם, שכן המנהל הוא הגורם המניע "והרוח החיה" מאחורי המעשים. על פי סעיף 23 (א) (1) לחוק העונשין, ישא תאגיד באחריות פלילית בעבירות של אחריות קפידה, כשהעבירה נעברה על-ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד. על פי סעיף 13 לחוק שמירת הניקיון העבירות שבהן עסקינן הן עבירות של אחריות קפידה ("העושה אחד מאלה, דינו..."), ובוצעו על ידי עובדי החברה במסגרת עבודתם בה. על כן יראו את החברה כנושאת באחריות להן. זאת ועוד, על פי סעיף 4 לחוק שמירת הניקיון , אם הושלכה פסולת מרכב, רואים את בעל הרכב, כאילו השליך את הפסולת. בהתאם לכך, רואים בענייננו את החברה כאילו השליכה את הפסולת מן המשאית. ואם אין בכך די נוסיף, שבהתאם ל"תורת האורגנים", היסוד הנפשי והרכיב ההתנהגותי המתקיימים אצל אורגן נתפסים כיסוד נפשי וכרכיב ההתנהגותי של התאגיד, ובאמצעות תורה זו מיוחסים לתאגיד מחשבה ומעשה של האורגן. בדומה, עשוי התאגיד ליהנות מכל אותן הגנות ומכל אותן הוראות שהפעלתן מעוגנת בתכונות אנושיות (3027/09 מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(4) 364; ע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל)

בע"מ (לא פורסם); ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2), 105); לרקע תיאורטי בסוגיה ראו ג' הלוי תורת דיני העונשין (כרך ב', תשס"ט) 933-891). דומה איפוא, שכשם שניתן לייחס אחריות פלילית לתאגיד בגין פעולות האורגנים, ניתן ללמוד מהרשעתם של אורגני החברה בהליך קודם - באשר לחברה עצמה. ואולם, אין לנו צורך לטעת מסמרות בסוגיה זו;

בנסיבות שלפנינו ניתן ללמוד ממעשיו של מנהל החברה ובעליה והרשעתו לעניין "מועדותה" של החברה. אל נשכח, הגוף המשפטי חברה אינו קם ועובר עבירות במובן הפיסי. יש צורך בבני אדם לשם כך; אין דרכה של חברה לעשות מעשה פיסי.

י"א.

סעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש קובע כהאי לישנא: "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". ענייננו בחלופה השניה "כי באותו חפץ... עומדים לעבור עבירה". מדובר

ב"תפיסה מניעתית":

"אחת המטרות העיקריות לתפיסת חפץ בידי המשטרה נועדה למצב בו קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ "עומדים לעבור עבירה". תכלית זו היא, ביסודה, מניעתית, ונועדה להקשות על העבריין המיועד להוציא מן הכח אל הפועל את תכניתו הפלילית. כפי שציין בית המשפט בפרשת גאלי , שם, בעמ' 322: 'פירוש זה מתחזק בשוותנו נגד עינינו את תכליתו של החוק. והיא: הקניית סמכות למשטרה לתפוס חפץ במקום שיש יסוד סביר להניח כי אותו חפץ עשוי לשמש בעבירה, ובמטרה למנוע מבעליו יכולת לעבור בו עבירה נצפית. הגיונו של החוק מדבר בעד עצמו. אם אמנם "יש... יסוד סביר להניח" כי בחפץ פלוני עומדים לעבור עבירה, היעלה על הדעת כי המחוקק יעמוד מנגד ויחריש? נוכח הדברים המפורשים שבסעיף 32(א) לפקודת החיפוש, הנקבל כי המחוקק ימנע את המשטרה מתפיסת נכס במקום בו יש יסוד סביר להניח כי עומד הוא - אותו חפץ - לשמש בביצועו של פשע? הקושיה קושיה, והתשובה בה'. ביסוד התכלית המניעתית טמון אינטרס ציבורי למנוע, או להקשות באופן ניכר על העבריין את מימוש זממו הפלילי באמצעות שלילת החפץ המיועד לשמש אמצעי בביצוע העבירה. סמכות זו היא אמצעי אחד מיני רבים במלחמת רשויות אכיפת החוק בפשיעה" (בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); בש"פ 6271/01 מובילי עטיה בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6292/10 הובלות עבוד נ' המשטרה הירוקה (לא פורסם).

לעניין הרף הראייתי ראו בש"פ 8353/09 מגלאלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) שם קבעה השופטת ארבל, כי באשר לשלב שלאחר כתב האישום נדרש

להעלות את רף הראיות לצורך תפיסת חפץ מרף של יסוד סביר להניח שנעברה עבירה לרף של יסוד סביר להרשעה בעבירה; זאת - בדומה למעצר עד תום ההליכים, שם כידוע מדובר בראיות לכאוריות, ואין נבחנים מהימנות עדים ומשקל הראיות).

י"ב.

בנדון דידן עומדת לחובת מנהלי החברה הרשעה, כאמור, בגין השלכת פסולת. לא זו אף זו, החברה המשיכה בהפעלת אתר פסולת בניגוד לחוק, ומכאן חשש כי מעשים מסוג זה יישנו. הא ראיה, יום לפני הדיון בערעור נעברה על ידי החברה, כנטען, עבירה נוספת על חוק שמירת הניקיון , כשמשאית בבעלותה שפכה שוב פסולת בניין ברשות הרבים. אין ענייננו בתפיסת נכס לשם תכלית עונשית אלא לתכלית מניעתית, ועל כן הרשעת מנהלי החברה עשויה להוות אינדיקציה ל"מועדותה" של החברה עצמה, ואין נפקות להבחנה בהקשר זה בין החברה למנהלה ולבעליה. יודגש, שכיון שמדובר בתפיסה לשם תכלית מניעתית, אין גם קושי בכך שהמשאיות משועבדות לבנק הפועלים.

י"ג.

לא מצאתי גם מקום להתערבות באשר לחלופות שהוצעו. לשם כך נחוץ אמון,

ואין בעבירות הנשנות כדי ליצור אמון זה. לבסוף, לא השתכנעתי כי נפגעה זכות הטיעון של החברה; עניינה נדון בערכאות השונות בחמישה גלגולים שונים.

י"ד.

תפיסת חפצים והחזקתם בידי המשטרה וכן חילוטם על ידי בית המשפט נבחנים נוכח תכליתן של הוראות הדין הרלבנטי, הזכויות המהותיות והאינטרסים השונים המשמשים בזירה. נדרש איזון בין ההגנה על הזכות הקניינית של הפרט, לבין האינטרס הציבורי שבמניעת ביצוען של עבירות בעזרת חפצים המאפשרים את מימושן (בש"פ 7715/97 חג'ג'

נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

ט"ו.

ההגנה על איכות הסביבה הוכרה על-ידי בית משפט זה כשיקול רב ערך בהקשרים שונים. יפים לעניין זה

דברי הנשיא ברק:

"האדם הוא חלק מסביבתו. הוא מקיים עם סביבתו יחסי גומלין. הוא משפיע על סביבתו והוא מושפע ממנה. הקרקע, המים, האוויר, הם היסודות לקיום האנושי. במסגרתם "מנהלים הפרט והחברה את כל מעגל חייהם" (השופט אור בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות , פ"ד נו(5) 49, 62). הם הבסיס לקיום הפיזי. הם הבסיס לקיום הרוחני. איכות החיים נקבעת על פי איכות הסביבה. אם לא נשמור על הסביבה, הסביבה לא תשמור עלינו. מכאן החשיבות הרבה - לכל פרט ופרט ולחברה ככלל - בשמירה על איכותה של הסביבה בה מתנהלים חיינו. "איננו מדברים עוד - כבעבר - אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (השופט מ' חשין בבג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה , פ"ד נ(3) 441, 454). אכן, אחד האתגרים החשובים ביותר של ימינו (בעולם ובישראל) הוא זה של איכות הסביבה. יש בו ביטוי לצורך של "שמירת הטבע והנוף - מעשה בראשית - בלא שיד אדם תקלקל את מעשה הבריאה" (השופט מ' חשין בבג"ץ 2920/94 הנ"ל, בעמ' 455). אחד הערכים החברתיים הראויים להגנה הוא זה של שמירה על משאבי הטבע. כך במישור הבינלאומי...כך גם במישור הלאומי שלנו, שכן "המדינה עוברת תהליכי פיתוח אשר משנים בצורה מהותית את תבניות הנוף" ( פיש , שם, עמ' 8). בעניין זה טרם פותחה דייה המודעות שלנו לצורך לשמר את סביבתנו. בצדק ציין השופט אנגלרד כי "לצערי, המודעות בחברה הישראלית לאיכות הסביבה ולשמירה על נכסי הטבע למען הכלל ולמען הדורות הבאים עדיין אינה מפותחת. אנו מפגרים בנושא איכות הסביבה פיגור רב אחר רוב המדינות המפותחות" (ע"א 8116/99 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שומרון , פ"ד נה(5) 196, 209). עם זאת, לאחרונה התגברה מודעות בעניין זה..." (בג"צ 4128/02 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש ממשלת ישראל , פ"ד נח(3), 503 ,עמ' 513-512).

ט"ז.

גם בנושא זה יכול להישמע קולו של המשפט העברי; ראו נ' רקובר, איכות הסביבה, היבטים ועיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים

(תשנ"ד); מ' ויגודה, "יציאת מצרים ואיכות הסביבה – היבטים פילוסופיים ומשפטיים", פרשת השבוע 12 (תשס"א), המביא בין השאר את דברי המדרש ( קהלת רבתי , ז' כ"ח):

"'ראה את מעשה הא-לוהים כי מי יוכל לתקן את אשר עְותוֹ' ( קהלת ז' י"ג) – בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים בם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".

י"ז.

בהקשר הפלילי, נוכח הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע, ונוכח ההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הסביבה, ננקטת מדיניות ענישה מחמירה כלפי "עברייני סביבה " ( רע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (3) 529; מאז אותה פרשה חלפו שנים, והצורך התחזק).

בנדון דידן, ניצבים על כפות המאזניים מזה זכותה של החברה המבקשת לקניינה ולחופש עיסוקה, ומזה ההגנה על האינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי מטה את הכף; חכמינו אמרו (מפי התנא הלל הזקן "דעלך סני, לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה..." ( בבלי שבת ל"א א') החברה ומנהליה הקימו אתר פסולת בלתי חוקי, ופעם אחר פעם השליכו בו פסולת,

חרף הגשת כתב אישום כנגדם, הרשעתם בעבירות דומות וחילוט המשאיות. אלה לא הרתיעום מהמשך פגיעה בסביבה וזיהומה.

י"ח.

כללם של דברים, חומרת העבירות והישנותן יוצרות חשש לפעילות דומה בעתיד. לא נפל פגם

בהחלטה לתפיסת

המשאיות ובהחלטות בתי המשפט הקודמים שלא לשחררן בשלב זה. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.