בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ. מדינת ישראל

רקע

1.זו בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ. אוהד) בה החליטה להיענות לבקשת המבקשת לשחרר כלי כבד מסוג שופל ומשאית (להלן – "הכלים") אשר נתפסו על ידי המשטרה במסגרת חקירה פלילית המתבצעת בעניינה, כנגד הפקדת סכומים שונים להבטחת קיומם של תנאים שונים לאחר שחרור החפצים.

בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת נחליאלי-חיאט) החליטה קודם לכן שלא לשחרר את הכלים שנתפסו בידי המשטרה במהלך החקירה, וזאת לאחר שמצאה כי לא קימת חלופה נאותה אשר תשיג את תכלית תפיסתם בתנאים קלים יותר למבקשת.

2.המבקשת עתרה לרשות ערר בגלגול שלישי וטענה כי החלטות בתי המשפט הקודמים אינן עומדות במבחן הדין – הן זו ששללה שחרור התפוסים כליל, והן זו אשר היתנתה את שחרורם בהפקדת כספים בשיעורים גדולים ביותר, החורגים מתכלית התפיסה ומתנאי שחרור נאותים על פי החוק.

3.הליך זה מעלה את השאלה מהם המבחנים שעל בית המשפט להפעיל לענין עצם שחרור תפוסים שנתפסו על ידי המשטרה במהלך חקירת חשוד, ובנגזר מכך – מהם התנאים הסבירים שראוי להתנותם כתנאי לשחרור כזה. כן עולה שאלת היישום הפרטני של המבחנים האמורים לנסיבות ענין זה.

4.בשים לב לאופי הסוגיה העומדת לדיון, החלטתי ליתן רשות ערר, ולדון בערר לגופו.

עובדות המקרה ופרטי ההליך

5 . כנגד המבקשת ובעליה נפתחה חקירה בחשד לביצוע עבירות של כרייה בלתי חוקית, עבירה לפי סעיף 88 לפקודת המכרות. החקירה נסתיימה ואולם כתב אישום טרם הוגש. מחומר הראיות עולה לכאורה כי המבקשת כרתה חול באתר פי-גלילות בכמויות גדולות (כ-1000 טון ליום) במהלך תקופה של כחודש ימים. ביום 29.9.2005 נתפסו במסגרת החקירה, בין היתר, שופל מסוג וולו 420, ומשאית מסוג איבקו 420. כלים אלו הינם נשוא בקשה זו.

הכלים נתפסו על ידי המשטרה בהתאם לסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969. העילה לתפיסה הינה כי בכלים אלה נעשה שימוש בביצוע כריית החול הבלתי חוקית. אי לכך, לטענת המדינה, קים יסוד סביר להניח כי ייעשה בכלים שימוש בעתיד להמשך ביצוע עבירות אם לא תימשך תפיסתם בידי המשטרה.

6.המבקשת הגישה בקשה לבית משפט השלום ברמלה להשבת תפוס בכל הנוגע לרכוש והציוד שנתפס על ידי המשיבה וזאת בהתאם לסעיף 34 לפקודת מעצר וחיפוש. בית משפט השלום קבע כי "בשלב זה לא קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרם" של הנכסים שנתפסו". על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. במהלך הדיון הראשון, ביקש בא כוחה של המבקשת מבית המשפט כי ישהה במעט את החלטתו על מנת שיוכל להציג בפניו רישיונות כרייה כדין, שניתנו למבקשת במקומות אחרים בארץ. על בסיס רישיונות כרייה אלו, ביקשה המבקשת להראות את נחיצותם הגדולה של הכלים התפוסים לפעולותיה העיסקיות הנעשות כעניין של שיגרה ובאופן חוקי. משלא הוצגו רישיונות אלו, נתן בית המשפט קמא את החלטתו. הוא נעתר לבקשת המבקשת, והורה על החזרת התפוסים לחזקתה. ואולם, כנגד החזרתם של התפוסים קבע בית המשפט כי על המבקשת להפקיד כספים לפי הפירוט הבא:

-

כנגד החזרתו של השופל יופקדו 400,000 ₪ (או ערבות בנקאית צמודה באותו סכום).

-

כנגד הפקדתה של המשאית יופקדו 180,000 ₪ (או ערבות בנקאית צמודה באותו סכום).

כן, אסר בית המשפט קמא על המבקשת להכניס את השופל לאתר פי-גלילות ואסר על כל ביצוע של עבודות כרייה שלא כדין באמצעות השופל בכל אתר אחר. המשאית שוחררה באותן מגבלות. הסכומים בגינם ניתן לשחרר את הכלים משקפים, לטענת המדינה, את ערכם של הכלים כפי שהוערכו בפני בית המשפט בטיעוני הצדדים, וכפי שבית המשפט עצמו העריכם.

7.על החלטה זו נסבה בקשת הערר הנוכחית. עיקרה, מופנה כלפי גובהם של סכומי ההפקדה.

8.טוענת המבקשת בפנינו, כי משמעותה המעשית של החלטת בית המשפט המחוזי,על התנאים הכספיים הקשים שנקבעו בה, הינה הותרתם של הכלים במשמורת המדינה, והמשך תפיסתם. מצב זה לדבריה מגלם פגיעה חמורה בקניינה של המבקשת, מסב לה נזקים כלכליים ניכרים, ומעניש אותה ללא משפט. על פי הטענה, התנאים שהציב בית המשפט קמא לשחרור התפוסים אינם משרתים את התכלית הראויה שלשמה נקבעו. כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט קמא, הפקדת הכספים נועדה להבטיח מפני שימוש עתידי בכלים למטרת פעילות בלתי חוקית, ואין מדובר במקרה זה במטרה להבטיח את ערכם של הכלים עם שחרורם בפני אפשרות חילוטם לטובת המדינה, באם תורשע המבקשת בדין. רק בנסיבות בהן תכלית התפיסה היא להבטיח את אפשרות חילוט התפוסים נמצא בסיס לקביעת תנאי שחרור המוערכים על פי ערכם של התפוסים. במקרה זה אין הדבר כך, שכן תכלית התפיסה הינה למנוע שימוש בכלים לביצוע עבירות נוספות, ולכן בשחרורם אין חשיבות לערכם של הכלים בפועל, אלא יש לקבוע תנאים כספיים אשר ירתיעו את המבקשת משימוש בלתי חוקי עתידי בכלים המשוחררים. בנסיבות מקרה זה, ועל רקע תכלית התפיסה, התנאים הכספיים לשחרור הכלים מחמירים מדי, ויש להקל בהם באופן משמעותי.

מנגד, טוענת המדינה כי כנגד המבקשת נאספו ראיות למכביר אודות מפעל הכרייה הבלתי חוקי שהיא ניהלה. בשל כך קיים סיכון כי תמשיך ותפעל גם בעתיד באורח בלתי חוקי כפי שפעלה עד כה, וסיכון זה ניתן להפחית, לפחות בחלקו, באמצעות תפיסת הכלים הכבדים. על רקע שיקולים אלה, סכומי ההפקדה בגין שחרור הכלים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אינם מוגזמים כל עיקר, והם משקפים איזון ראוי בין הפגיעה בזכות הקניין של המבקשת לבין האינטרס הציבורי למנוע עבירות על החוק ולהגן על משאבי הטבע שהם נכסי הציבור כולו. לטעמה של המדינה, רק בתנאי הפקדה כספיים המשקפים את מלוא מחיר הכלים יהיה כדי למזער את מידת הכדאיות של המשך הכרייה הבלתי חוקית, אשר הניבה רווח רב למבקשת. לבסוף, מציינת המדינה כי היא שוקלת לבקש אף את חילוטם של הכלים בסיום ההליך, אם יסתיים בהרשעה, ולפיכך מקבלות הערבויות הגבוהות משמעות נוספת, שנועדה להבטיח את ערכם הכספי של הכלים במקרה של חילוט עתידי.

הידברות בין הצדדים לצורך השגת הסדר לא עלתה יפה.

מיתווה נורמטיבי

הסמכות לתפוס ולהחזיק חפצים

המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים בידי המשטרה מצוי בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט-1969 שזו לשונו:

"סמכות לתפוס חפצים

(א) רשאי שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה".

מלשונה של הוראה זו עולה כי קיימות חמש חלופות העשויות, כל אחת, לשמש מקור סמכות לתפיסת חפץ, וזאת כאשר קיים יסוד סביר להניח אחד מאלה:

(א) באותו חפץ נעברה עבירה;

(ב) עומדים לעבור עבירה;

(ג) החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה;

(ד) החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה;

או

(ה) ניתן כאמצעי לביצועה.

כל אחת מן החלופות האמורות עשויה לשמש מקור נפרד לתפיסת חפץ, וכל אחת משקפת תכלית המיוחדת לה, אשר לשם השגתה נעשה שימוש בסמכות. איתורה של החלופה הרלבנטית, שלשם השגתה נתפס החפץ, חשובה לא רק לצורך בחינת השאלה האם המשטרה השתמשה כראוי בכוח הנתון בידיה, אלא גם לצורך התחקות אחר התנאים הראויים לצורך שחרור החפץ והחזרתו לבעליו בתקופת הביניים שבין מועד התפיסה לבין סיום הליכי החקירה או המשפט.

שחרור חפצים תפוסים

לאחר תפיסת חפץ בידי המשטרה, נותן החוק בידי בית המשפט סמכות להורות על שחרורו של החפץ בתנאים שיקבע. כך מורה סעיף 34 לפקודה:

מסירת התפוס לפי צו

על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח מישנה או בדרגה גבוהה מזו, דרך כלל או לענין מסוים (להלן – שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט השלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שייקבעו בצו".

שאלה היא מהם המצבים ומהם התנאים שבהם ראוי לעשות שימוש בסמכות השחרור, ואלו הם השיקולים שיש לשקול בהקשר לכך.

מיתחם שיקול הדעת בשחרור נכס תפוס והתנאים לכך

הסמכויות שמעניק החוק לגורמי אכיפת החוק לפעול כנגד אדם בטרם הכרעה משפטית בדבר אחריותו הפלילית טעונות קושי מובנה: מחד – ההנחה העומדת ביסוד מעצרו של אדם לצורך חקירה או עד תום ההליכים היא, כי קיים יסוד סביר להניח כי עבר עבירה פלילית. עוצמת ההנחה הזו משתנה עם התפתחות ההליך הפלילי. עוצמתה פחותה בשלב הראשון, וככל שההליך מתקדם והראיות נאספות, הולכת הנחה זו ומקבלת ביסוס נוסף. בהינתן הנחה זו במידת עוצמה משתנה, כאמור, עולה שאלת האיזון הראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בנחקר או בנאשם לצורך השגת תכליות הנעוצות באינטרס הציבורי, לבין זכותו של אדם לממש את זכויות היסוד הנתונות לו בטרם הוכרע דבר אחריותו הפלילית. בגדרן של זכויות יסוד אלה עומדת, בראש וראשונה, הזכות לחירות האישית; בצידן ניצבת גם הזכות לקנין שמצאה אף היא את מקומה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. וכך, כל עוד לא הוכרע דבר אשמתו של אדם, מצווה מערכת אכיפת החוק לשקול ולאזן בין חובת הגנה על זכויותיו החוקתיות של הנחקר או הנאשם לבין אינטרס הציבור שתכליתו להבטיח את בטחון הציבור, ואת תקינותו של הליך החקירה והמשפט מפני שיבוש אפשרי. בגידרו של האיזון הנדרש כאמור, מושם דגש על זכותו של האדם לחופש אישי כנגד שיקולים שבאינטרס הציבורי. ככל ששלבי ההליך הפלילי מתקדמים, כך עשויה נקודת האיזון פרי המתח שבין חלקי המשוואה, לסטות לכאן או לכאן.

בצד זכותו של אדם לחופש אישי עומדת גם זכותו לקנין, המקבלת ביטוי מיוחד במהלך הליך פלילי ביחס לחפצים של חשוד או נאשם (או צד שלישי) הנתפסים ומוחזקים בידי המשטרה בהקשר לחשד לביצוע עבירות. שיקולי האיזון הנדרשים לענין פגיעה בחירות האישית של נחקר או נאשם אינם בהכרח זהים לאלה החלים באשר לפגיעה בזכות הקנין, בשל עוצמתם השונה של זכויות יסוד אלה במידרג זכויות האדם. עם זאת, קווי הבחינה ומסגרת הניתוח החוקתי דומים אלה לאלה, בשל התכלית המשותפת העומדת ביסוד חובת האיזון: להגביל את מידת הפגיעה באדם – הן בגופו והן ברכושו, עד למינימום ההכרחי הנדרש להשגת האינטרס הציבורי. כך הוא לענין מעצר אדם, וכך הוא לענין תפיסת חפצים בטרם נשפט והורשע (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פד"י מט(3) 355, 405, 427-8; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פד"י מט(4) 589, 649.

אלו דבריו של בית המשפט (מפי הנשיא ברק) בדיון הנוסף בפרשת גנימאת (שם, עמ' 649):

"במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו, ובהיותו בן חורין" (סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג. כך לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה... המיוחדות והחריגות עליה אני עומד אינה משקפת מספרים; היא משקפת מנטליות, נקודת מוצא, ותפיסה חוקתית. היא אינה משקפת תפיסה כמותית. היא מבטאת תפיסה איכותית. היא מבטאת גישה הרואה במעצר עד תום ההליכים אמצעי אחרון ולא אמצעי ראשון. היא משקפת תפיסה הבודקת בשבע עיניים, אם נשקפת סכנה אם הנאשם ישוחרר, והיא בוחנת היטב אם אין מקום לתחליף מעצר. זוהי החובה החוקתית המוטלת עלינו. אפילו מוצדק הוא לפגוע בחירות, הפגיעה לעולם אינה צריכה להיות מעבר לנדרש".

כך הוא לגבי מעצר הפוגע בחירותו האישית של האדם. וכך הוא לגבי שלילת זכות הקנין מהאדם, בטרם הוכרע אם החפץ "נגוע" בכתם העבירה. ההקבלה בתפיסה החוקתית לגבי השניים נהירה על פניה. כשם שלענין מעצר תיבחן השאלה האם קימת עילת מעצר, ואם כן, האם ניתן להגשים את תכליתו באמצעות חלופה שפגיעתה פחותה, כך הוא ביחס להמשך החזקת חפץ תפוס. יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בידי המשטרה; ואם כן, האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות אשר תגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקנין של האדם. השאלה היא, במילים אחרות, אם קימת "חלופת תפיסה" אשר תגשים את מטרת התפיסה בדרך שתפגע פחות בזכות קניינו של בעל הזכויות בנכס.

לאורך השנים הבהירה ההלכה הפסוקה כי לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה (בש"פ 6689/99 עובדיה נ' מדינת ישראל,

פד"י נד(2) 464, 471). גם אם עשוי להתקיים מקור סמכות לתפיסת חפץ מלכתחילה, אין בכל מקרה עילה מתחייבת להמשך החזקתו בידי הרשות בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים, ועשויה לעלות השאלה האם נמצא אמצעי מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי המבקש לשמור על פיקוח המדינה ביחס לחפץ, לבין זכותו של הפרט לממש את זכויותיו לגבי החפץ גם אם מימוש זה עשוי להיות כפוף למיגבלות. וכך הובהר בפסיקה:

"לא ייעלם מעינינו, כי המשך החזקת החפץ שנתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים מעבר לפגיעה שהייתה בעצם התפיסה ומכאן עשויה שתילמד חובה המוטלת על המשטרה ועל בית-המשפט בתשובתו לביקורת על מעשי המשטרה, לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש" (רע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3), 312, 323).

נדרשת, איפוא, בחינה שלה שתי פנים: האם המשך החזקת התפוס בידי המשטרה משרת תכלית המשתלבת עם מקור סמכות לתפיסה; אם שאלה זו תיענה בחיוב, האם ניתן לשחרר את החפץ באופן ובתנאים שישיגו במשולב ובאורח מידתי ומאוזן את תכלית התפיסה, מחד, ואת מימוש זכות הקנין של הפרט מנגד.

תכליות התפיסה

באיזון החוקתי הנדרש לצורך הכרעה בגורלו של תפוס לפני סיום ההליכים המשפטיים, יש להתחקות אחר מיגוון התכליות שברקע סמכות התפיסה הנתונה לרשות, המקרינות, כל אחת, על סוגיית שחרור החפץ והתנאים לכך.

שלוש תכליות עיקריות עשויות להצמיח מקור סמכות לתפיסת חפץ: תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות; תפיסה למטרת חילוט; ותפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט. נבחן בקצרה חלופות אלה.

(א) תפיסה לצורך מניעה

אחת המטרות העיקריות לתפיסת חפץ בידי המשטרה נועדה למצב בו קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ "עומדים לעבור עבירה" . תכלית זו היא, ביסודה, מניעתית, ונועדה להקשות על העבריין המיועד להוציא מן הכח אל הפועל את תכניתו הפלילית. כפי שציין בית המשפט הפרשת גאלי , שם, בעמ' 322:

"פירוש זה מתחזק בשוותנו נגד עינינו את תכליתו של החוק. והיא: הקניית סמכות למשטרה לתפוס חפץ במקום שיש יסוד סביר להניח כי אותו חפץ עשוי לשמש בעבירה, ובמטרה למנוע מבעליו יכולת לעבור בו עבירה נצפית. הגיונו של החוק מדבר בעד עצמו. אם אמנם "יש... יסוד סביר להניח" כי בחפץ פלוני עומדים לעבור עבירה, היעלה על הדעת כי המחוקק יעמוד מנגד ויחריש? נוכח הדברים המפורשים שבסעיף 32(א) לפקודת החיפוש, הנקבל כי המחוקק ימנע את המשטרה מתפיסת נכס במקום בו יש יסוד סביר להניח כי עומד הוא – אותו חפץ – לשמש בביצועו של פשע? הקושיה קושיה, והתשובה בה".

ביסוד התכלית המניעתית טמון אינטרס ציבורי למנוע, או להקשות באופן ניכר על העבריין את מימוש זממו הפלילי באמצעות שלילת החפץ המיועד לשמש אמצעי בביצוע העבירה. סמכות זו היא אמצעי אחד מיני רבים במלחמת רשויות אכיפת החוק בפשיעה.

תפיסת חפצים לצורך חילוטם

מקור הסמכות לתפוס חפצים כדי להבטיח את אפשרות חילוטם בסיום המשפט נקשרת להוראת סעיף 39 לפקודה, הקובע לאמור:

צו חילוט

(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם.

תפיסת חפץ לצורך חילוטו מאחר שהוכתם בכתם עבירה, בין כיוון ששימש לביצוע העבירה, בין שניתן כשכר בעד ביצועה, ובין שניתן כאמצעי לביצועה, צופה פני עתיד ההליך המשפטי וסיומו. תפיסה זו מיועדת לאפשר למערכת אכיפת החוק לממש את סמכות הענישה שניתנה בידי בית המשפט לחלט חפץ הקשור בעבירה במסגרת העונש הנגזר על העבריין, ומשקפת את גישת המחוקק לפיה פגיעה בזכות הקנין לגבי חפץ שהוכתם בעבירה מבטאת עונש ראוי בנסיבות מתאימות. שאלה היא, באלו נסיבות החזקתו של תפוס בידי המשטרה לתכלית זו היא ראויה, ובאלו תנאים ראוי לשחררו, כדי להבטיח שלא תסוכל יכולתו של בית המשפט, בבוא העת, להורות על חילוטו. הסדר דומה נקבע בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש],

תשל"ג – 1973, במסגרתה הוסמך בית המשפט ליתן צווים זמניים שתכליתם להבטיח את מימוש החילוט הסופי של החפץ שהוכתם בעבירה במסגרת גזר הדין ( סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים ; בש"פ 6271/01 מובילי עטיה בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על' 2001 (3) 863, פסקה 14).

תפיסת חפץ לצורך הצגתו כראייה במשפט

ואחרון, מקור סמכות אפשרי לתפיסת חפץ נועד לאפשר את שימורו לצורך הצגתו כראייה במשפט.

מאזן השיקולים

תפיסתו של חפץ בידי המשטרה מחייבת מלכתחילה כי יתקיים מקור סמכות בחוק לתפיסה. המשך החזקתו של החפץ בידי המשטרה מחייב את שני אלה: ראשית, כי מקור הסמכות לתפיסת החפץ לא פקע ועבר מן העולם, שאם כך הוא, יש לשחרר את החפץ לאלתר; שנית, אם תכלית התפיסה נותרה בעינה, יש לבחון האם ניתן באיזון ראוי להשיג את מטרת התפיסה תוך פגיעה פחותה בבעל הקנין בנכס, תוך החלת "חלופת תפיסה" שתגשים כראוי את האינטרסים השונים הפועלים בענין זה.

השאלה הראשונה מתמקדת בעצם קיומה המתמשך של עילת תפיסה. בחינתה מחייבת התייחסות, בין היתר, לשלב ההליך הפלילי, בנקודת הזמן הרלבנטית, אם מדובר בחקירה, מה סיכוייה להבשיל לכתב אישום ולמשפט; האם החשש לשימוש בחפץ לצורך ביצוע עבירה עתידית עודנו קיים, ומה עוצמתו; האם יש הסתברות לקיום משפט, ומה מידת הצורך בחפץ כראייה, ומה סיכויי ההרשעה העשויים להביא בעקבותיהם גם לחילוט החפץ, וכיוצא באלה שיקולים. כך, למשל, אם הנכס נתפס למטרה מניעתית, ואין התפתחות ממשית בחקירה מזה זמן, עשוי להיות כי החשש לשימוש בחפץ למטרת ביצוע עבירה עתידית ייחלש באופן ניכר, ועמו יישמט הבסיס המתמשך לתפיסה. אם הנכס נתפס למטרת הבטחת אפשרות חילוט עתידי, יהיה מקום לבחון את אופי התפתחות החקירה, והצפי לקיום משפט ולסיומו בהרשעה; אם הנכס נתפס למטרת הצגתו כראייה במשפט, יהיה מקום לבחון מה מידת הסיכוי לקיום משפט, ומה מידת הנחיצות בחפץ כראייה במסגרתו.

השאלה השניה מתמקדת באפשרויות שחרור החפץ והתנאים לכך, בהינתן קיומה של עילת תפיסה מתמשכת. במסגרת זו יש לשקול את הצורך בהמשך התפיסה כדי להגשים את תכליתה מול עניינו של הפרט הנפגע בזכות קניינו, ולבחון את אפשרות האיזון בין השניים באורח מידתי. בגדרו של איזון זה תישקל בין היתר, מידת הסכנה לפגיעה בתכלית התפיסה אם החפץ ישוחרר, לבין היקף הפגיעה בזכות הקנין עקב המשך התפיסה, ועוצמתם היחסית של האינטרסים הנוגדים תישקל ותיבחן אלה מול אלה. במסגרת איזון זה, יחליט בית המשפט אם ניתן לשחרר את החפץ אף שמתקיימת עילה נמשכת לתפיסתו, ואם כן – באלו תנאים וסייגים יש לעשות כן, כדי להגן על תכלית התפיסה תוך פגיעה פחותה בזכות הקנין של בעל הזכות בנכס התפוס (פרשת גאלי , שם, עמ' 323-325; בש"פ 7023/03 אבוטבול נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (3) 628; בש"פ 3159/00 אסנת רבין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 1118).

בשיקלול האינטרסים, תוערך מצד אחד מידת הצורך בהשארת התפוס בידי המשטרה בהתאם לעוצמת התכלית שהתפיסה נועדה להשיג בנסיבות המשתנות של ההליך הפלילי המתפתח; מצד שני, ייבחנו היבטים שונים הנוגעים בטיבו של החפץ מבחינת בעל הקנין, כגון האם מדובר בחפץ שההחזקה בו מותרת על פי דין או אסורה (פרשת עובדיה, שם, פסק דינו של השופט טירקל); מה מידת נחיצותו של בעל הקנין בחפץ, ושיעור נזקו משלילת החזקתו בטרם הסתיים ההליך הפלילי. בהקשר זה, עשוי להיות הבדל בין תפוס המשמש אדם לעיסקו ולמשלח-ידו, לבין תפוס שאינו בר-שימוש יומיומי; כן עשוי להיות שוני בין חפץ כלה לבין חפץ שערכו אינו מושפע ממעבר הזמן, וכיוצא באלה שיקולים.

במיתחם השיקולים, לאלמנט משך הזמן בו מוחזק תפוס בידי המשטרה ישנה משמעות באיזון השיקולים הנדרש. אינדיקציה לכך ניתן למצוא בהוראת סעיף 35 לפקודה, הקובע כדלקמן:

החזרת תפוס על ידי המשטרה

אם תוך שישה חודשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה, ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט השלום על פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעונין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע".

כן יש להתייחס להוראות חקיקה מיוחדות הנוגעות לתפיסת חפצים, מלבד תפיסה על פי פקודת הסמים המסוכנים (סעיף 36ו), כגון הוראות על פי פקודת המיכרות ( סעיף 111ו), השם דגש על קיומן של הרשעות קודמות של בעל הנכס התפוס בעבירות הקשורות בכרייה בלתי חוקית, היוצרות מעין "מועדות" המשליכה על דרך האיזון שיש לנקוט לענין שחרור הנכס. בנסיבות מתאימות, עשויות ההוראות המיוחדות הללו להשתלב אל תוך מסגרת ההוראות הכלליות של פקודת מעצר וחיפושים (בש"פ 6271/01 מובילי עטייה בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על' 2001(3) 863; בש"פ 498/01 עמאש נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 241).

לסיכום הדברים:

עקרונות הדין בדבר תפיסת חפצים בידי המשטרה מחייבים החלת אמות מידה חוקתיות ביישומם. פירוש הדבר, כי חייב להימצא מקור סמכות לעצם תפיסת חפץ בידי המשטרה. מקור כזה עשוי להישען על טעם מניעתי; על צפי בדבר חילוטו בתום המשפט; או על הצורך בו כראייה במשפט. קיומו של מקור סמכות לתפיסת החפץ מלכתחילה אינו מצדיק בהכרח את המשך החזקתו לאורך זמן, ויש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בחלוף זמן ואם כן, האם קימת "חלופת תפיסה" נאותה, העשויה להגשים בעת ובעונה אחת להגשים את תכלית התפיסה בלא פגיעה בלתי מידתית בבעל הקנין. מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה כאמור, ראוי להחילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט. כפי שבית משפט זה כבר פסק:

"תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת, כאמצעי בטחון..."

"...הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו, ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכך יש לעשות על פי עיקרון המידתיות המקובל עלינו" (בש"פ 7715/97 שושנה חג'ג נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 14, 17-18).

מן הכלל אל הפרט

בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להחזיר למבקשת את הכלים התפוסים כנגד התנאים הבאים: הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בסך 400,000 ₪ לצורך שחרור השופל; הפקדת 180,000 ₪ באותם תנאים לשחרור המשאית; לגבי שני הכלים נאסר להכניסם לאתר פי גלילות, שם, על פי החשד, בוצעו עבירות כרייה בניגוד לחוק. כן נקבע איסור על שימוש בכלים לביצוע כרייה בלתי חוקית בכל אתר אחר.

מנוסחה של החלטת בית המשפט לא ברורים הרקע והטעם לקביעות שנקבעו בה ולמהות התנאים שנכללו במסגרתה. אין זה ברור מהם הטעמים שביסוד תפיסת הכלים מלכתחילה, ומהי העילה שבגינה קם מקור סמכות לתפיסה; אין זה ברור האם נבחנה שאלת המשך קיומה של עילת תפיסה לגבי הכלים גם כיום, ומהי; אין זה ברור האם ישנה השלכה להוראות פקודת המכרות (בסעיף 111ו) על ענייננו (השווה פרשת

מובילי עטייה בע"מ, שם) ; ולבסוף, אין זה ברור מה משקפים התנאים הכספיים שנקבעו בידי בית המשפט קמא כתנאי לשחרור הכלים: האם סכומים אלה נועדו להבטיח אפשרות חילוט הכלים בבוא העת, או לערוב מפני אפשרות שייעשה בהם שימוש עתידי המפר את החוק; האם הערכים הכספיים שנקבעו מתיימרים לשקף את ערכיהם של הכלים, ואם כן, כיצד מתיישב הדבר עם התכלית הספציפית של התפיסה? ומהו המנגנון שבאמצעותו קבע בית המשפט את ערכי הכלים, אם זו היתה אכן כוונתו בקביעת גובה הערבויות הכספיות?

נראה כי מכלול שאלות אלה לא נבחן לעומקו, ולכן יקשה גם להשיב תשובה מושכלת לטענת המבקשת לפיה גובה הערבויות שנקבע חורג מתכלית התפיסה. שכן אם תכלית התפיסה הינה חילוט, יש טעם בהצבת תנאי של ערבות כספית התואם את ערכו של החפץ המשתחרר מתפיסה. לעומת זאת, אם תכלית התפיסה היא מניעת עבירות נוספות, אין קורלציה מתחייבת בין ערך הנכס התפוס לבין גובה הערבות הכספית הנדרשת כתנאי לשחרורו. יש לציין כי בטיעונה של המדינה בפנינו היא הדגישה את ההיבט המניעתי שבתפיסה, בעוד היבט החילוט נדחק לקרן זווית.

בנסיבות אלה, אינני רואה מנוס מהחזרת הענין לבית המשפט המחוזי, כדי שיחזור וידון בסוגיית שחרור התפוסים ויחליט, לאחר שישמע את טענות הצדדים וישקול את הנתונים הרלבנטיים שיוצגו בפניו באלה: ראשית , מהי תכלית התפיסה ומה היא נועדה להשיג בנסיבות מקרה זה ובשלב הנוכחי של ההליך הפלילי; שנית , על רקע תכלית התפיסה כפי שתוגדר, מהם תנאי השחרור הראויים והמידתיים שיש בהם כדי להגשים את מטרת התפיסה מבחינת אינטרס הכלל, תוך פגיעה פחותה ככל הניתן בזכות הקנין של המבקשת.

על יסוד האמור, הערר מתקבל, והענין יחזור לבית המשפט המחוזי למתן החלטה חדשה לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם.