בש"פ 1359/10 תמר ארוגאן נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת רז-לוי) מיום 14.1.10 בתיק ב"ש 22362/09, בגדרה נקבע, כי הרכב הרשום על שם העוררת, מסוג ב.מ.וו (להלן הרכב ) שנתפס על-ידי המשיבה, ישוחרר בתנאים הכוללים ערבויות ועיקול הרכב לטובת המשיבה. הטענה היא, כי העוררת היא בעלת זכות ברכב ועל כן אין להשית עליה כל ערבויות.

רקע

ב.

כך עולה מהחלטת בית המשפט קמא: נגד בעלה של העוררת, יחד עם ארבעה נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום בעבירות של הלבנת הון. במסגרת ההליך הוצא ביום 7.9.09 צו זמני לתפיסת רכוש, שהתייחס גם לרכבו של הבעל מסוג אאודי. בעת תפיסת רכבו של הבעל נתפס גם רכב נוסף מסוג ב.מ.וו הרשום על שמה של העוררת, ואשר לא היה כלול בצו האמור. ביום 15.9.09 נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיבה, והוציא צו זמני המורה על תפיסתו של הרכב מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, וסעיף 36 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973.

ג.

במסגרת דיון להארכת צו התפיסה ביום 14.1.10, טען בא כוח העוררת שתי טענות. ראשית, טענה פרוצדורלית לפיה נתפס הרכב שלא כדין, הואיל והצו לא הוצא אלא כנגד מכוניתו של בעלה; וטענה מהותית , כי אין עילה לתפיסת הרכב השייך לעוררת, שנקנה מכספה ונמצא בשימושה. מנגד טענה המשיבה, כי הרכב נתפס מכוח סמכותה של המשטרה על-פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 [להלן: פסד"פ ]. כן טענה המשיבה, כי העוררת לא הביאה ראיות התומכות בגרסתה, וכי מעדותה הן בבית המשפט והן במשטרה עולה, כי רישום הרכב על שמה הוא פורמלי בלבד. בהחלטתו נשוא ערר זה קבע בית המשפט ביחס לטענה הפרוצדורלית , כי נוכח סעיף 32(א) לפסד"פ וכן סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, קמה למשיבה סמכות לתפיסת הרכב, במיוחד בשים לב למהות החשדות כלפי בעלה של העוררת, לתכלית התפיסה, להיותו של הרכב מצוי בביתם של בני הזוג ונוכח האפשרות שהרכב ניתן כאמצעי לביצוע עבירה. כן הדגיש בית המשפט, כי הטענה הועלתה בשיהוי. ביחס לטענה המהותית קבע בית המשפט, כי העוררת לא הרימה את הנטל להוכיח כי היא בעלת הרכב; יתרה מזאת, בית המשפט קבע, כי הבעלות המהותית ברכב היא של הבעל.

ד.

עם זאת קבעה השופטת, כי ניתן למצוא חלופה אשר תשיג איזון ראוי בין זכות הקניין של העוררת ובעלה לבין תכלית התפיסה, בדמות שחרור הרכב בתנאים מגבילים. התנאים אותם הטיל בית המשפט קמא היו עריכת פוליסת ביטוח מראש, ובה רישום המדינה כמוטבת יחידה; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 40,000 ₪; הטלת איסור דיספוזיציה ועיקול הרכב לטובת המדינה; וכן ערבות אישית וערבות צד ג' בסך 100,000 ₪ כל אחת.

הערר והדיון

ה.

בדיון טען בא כוח העוררת נגד קביעת בית המשפט באשר לערבויות הנדרשות לשחרור הרכב. נטען, כי בית המשפט לא בחן לעומק את טיעוני העוררת באשר לבעלותה הבלעדית על הרכב, ששוויו 190,000 ₪. הוסף, כי תפיסתו של הרכב, אף שהעוררת אינה כלולה בכתב האישום, פוגעת בזכות הקניין שלה, והרכב גם נהרס בעמדו בחצרי המדינה ללא שימוש. נטען, כי לעוררת אין אפשרות כלכלית להמציא את הערבון הנדרש בסך 40,000 ₪. עוד נטען, כי ההליכים המשפטיים בעניינו של הבעל נמצאים רק בתחילתם, ועל כן מניעת השימוש ברכב עלולה ליצור פגיעה קשה וארוכה בעוררת. הוצע, כי העוררת תמציא למשיבה פוליסת ביטוח מקיף, ובה תנאי שעבוד שיבטיחו את אפשרות לחילוט הרכב בעתיד. למצער הוצע, כי כשם שהוסכם, שביתם של בני הזוג יעוקל רק בחלקו - כך יהא דין הרכב, ובהתאם תופחת הערובה.

ו.

בא כוח המשיבה טען, כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת בית המשפט קמא. נטען, כי העוררת לא הקימה את נטל ההוכחה לעניין בעלותה הבלעדית על הרכב. כן נטען, כי שוויו של הרכב גבוה מהשווי המוצהר על-ידי העוררת, והוא - לפי מחירון - 228,000 ₪. וכי גובה הערבות הנדרש, 40,000 ₪, הוא מידתי וסביר ביחס לשווי. הודגש, כי הרכב הוא חלק עיקרי מהרכוש אותו המשיבה מבקשת להבטיח. לעניין ההיקש מן ההסכמה לעיקול מחצית מביתם של בני הזוג, נטען כי אין הנידון דומה לראיה. שכן במקרה דנן ברי כי הרכב כולו של הבעל, בעוד שמוסכם כי חציו של הבית שייך לעוררת.

הכרעה

ז.

עיינתי בהודעות העוררת במשטרה מ- 8.9.09 ומ- 1.10.09, וכן בפרוטוקול בית המשפט קמא מ- 5.1.10. לא ראיתי כל פגם באשר הסיק בית המשפט קמא מן החומר שלפניו, קרי, כי הבעל היה המוציא והמביא

בכל הנושאים העסקיים, לרבות באשר לרכב נשוא הדיון ובטיפול בקנייתו, תוך שלעוררת אין מעורבות עסקית של ממש. על כן ציין בית המשפט אל נכון, כי האינדיקציות הן לכיון בעלות הבעל ברכב.

ח.

מנגד, בבואנו להכריע במקרה כגון זה שומה עלינו למצוא נקודת איזון ראויה בין זכות הקניין של העורר, גם אם היא פורמלית, ובין תכלית התפיסה. יפים לעניין דברי השופטת פרוקצ'יה:

"בצד זכותו של אדם לחופש אישי עומדת גם זכותו לקנין, המקבלת ביטוי מיוחד במהלך הליך פלילי ביחס לחפצים של חשוד או נאשם (או צד שלישי) הנתפסים ומוחזקים בידי המשטרה בהקשר לחשד לביצוע עבירות. ... התכלית המשותפת העומדת ביסוד חובת האיזון: להגביל את מידת הפגיעה באדם – הן בגופו והן ברכושו, עד למינימום ההכרחי הנדרש להשגת האינטרס הציבורי. כך הוא לענין מעצר אדם, וכך הוא לענין תפיסת חפצים בטרם נשפט והורשע. ... ביחס להמשך החזקת חפץ תפוס. יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בידי המשטרה; ואם כן, האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות אשר תגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקנין של האדם. השאלה היא, במילים אחרות, אם קימת 'חלופת תפיסה' אשר תגשים את מטרת התפיסה בדרך שתפגע פחות בזכות קניינו של בעל הזכויות בנכס.

תפיסת חפץ לצורך חילוטו מאחר שהוכתם בכתם עבירה, בין כיוון ששימש לביצוע העבירה, בין שניתן כשכר בעד ביצועה, ובין שניתן כאמצעי לביצועה, צופה פני עתיד ההליך המשפטי וסיומו. תפיסה זו מיועדת לאפשר למערכת אכיפת החוק לממש את סמכות הענישה שניתנה בידי בית המשפט לחלט חפץ הקשור בעבירה במסגרת העונש הנגזר על העבריין, ומשקפת את גישת המחוקק לפיה פגיעה בזכות הקנין לגבי חפץ שהוכתם בעבירה מבטאת עונש ראוי בנסיבות מתאימות. שאלה היא, באלו נסיבות החזקתו של תפוס בידי המשטרה לתכלית זו היא ראויה, ובאלו תנאים ראוי לשחררו, כדי להבטיח שלא תסוכל יכולתו של בית המשפט, בבוא העת, להורות על חילוטו. ( בש"פ 342/06

חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) .

ואכן, נראה כי בית המשפט קמא נתן דעתו לדברים. על-אף קביעתו, כי הרכב שייך לבעל, וכי הרישום על שמה של העוררת הוא פורמלי בלבד. ראה בית המשפט לאזן בין זכות העוררת,

והאפשרות לשימוש יומיומי שלה ברכב, לבין תכלית התפיסה – הבטחת מימוש החילוט בסוף ההליך הפלילי ככל שהבעל יורשע. משכך, קבע בית המשפט קמא "חלופת תפיסה" בתנאים האמורים.

ט.

נגד הבעל, שהוא כאמור בדברי בית המשפט קמא, בעליו של הרכב בפועל, מתנהל הליך פלילי באישום של הלבנת הון. לא למותר להזכיר, כי על פי סעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון, ניתן לצוות על מימוש של רכוש מתוך רכוש של אדם אחר שהנדון מימש את תמורתו או העבירו לאחר בלא תמורה. איני רואה מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא באשר לכך שלבעל בעלות מהותית, ומכל מקום אין הבעלות של העוררת בלבד.לגבי הטענה כי אין ידה של העוררת משגת לשלם את גובה הערבון, נראה, כי הסכום שהושת בבית המשפט קמא אינו חורג מן המידתיות בהתחשב במחיר הרכב גם באומדן המקל, ועל-כן איני רואה לשנותו.

י.

משכך, לא אוכל להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ואיני נעתר לערר.