בש"פ 3750/09 פואז אלהואשלה נ. מדינת ישראל

1.

העורר 1 הוא בנו של המשיב 2. העורר 2 הוא בן דודו של המשיב 3. נגד המשיבים 3-2 ושניים נוספים (להלן: הנוספים ; כולם ביחד, להלן: הנאשמים ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ייבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים ) בתוספת סעיף 29 לחוק העונשין; ניסיון לייבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים בתוספת סעיף 25 ו-29 לחוק העונשין; והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7 לפקודת הסמים בתוספת סעיף 29 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, במועד לא ידוע לפני יום 6.9.08, קשרו הנאשמים קשר לייבוא סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של כ- 50 ק"ג תמורת סכום של כ-700,000$, ולהחזקה בו. בהמשך לקשר, ביום 6.9.08, בסמוך לשעה 06:30 בבוקר, הגיעו המשיבים 3-2 ואחד מהנוספים (להלן: נאשם 3 ) סמוך לגדר המערכת ליד גבול ישראל-לבנון, כשברשותם סכום הכסף עליו הוסכם, כשהוא מחולק ל-14 חבילות. במועד זה או בסמוך לו הגיע לנקודה זו גם הנוסף השני (להלן: נאשם 4 ), תושב לבנון, כשברשותו הסם כשהוא מחולק ל-100 חבילות, אקדח מסוג CZ , מחסנית לאקדח ושישה כדורים. לאחר שכל הנאשמים התאספו באותה נקודה משני צדי הגבול, העבירו המשיבים 3-2 ונאשם 3 את הכסף לנאשם 4 באמצעות זריקתו מעל לגדר המערכת, לעבר המקום בו עמד הנאשם 4. בהמשך, החל הנאשם 4 להעביר למשיבים 3-2 ולנאשם 3 את הסם באמצעות זריקתו מעל גדר המערכת. במסגרת זו, הספיק הנאשם 4 להעביר למשיבים 3-2 ולנאשם 3 66 חבילות מן הסם מתוך ה-100 שהיו ברשותו, במשקל כולל של כ- 33 ק"ג , לפני שלמקום הגיעו חיילי צה"ל ועצרו את הארבעה.

2.

במקביל לכתב האישום הגישה המדינה בקשה לחילוט רכוש לפי סעיף 36א ו-31(6) לפקודת הסמים. במסגרת זו התבקש בית המשפט לקבוע כי הנאשמים הם סוחרי סמים ולחלט את רכושם שהושג כתוצאה מביצוע עבירות של סחר בסמים. כך, התבקש בית המשפט לחלט סכום של 646,000$ שנתפס על-ידי משטרת ישראל בסמוך לאחר האירוע, בסמוך למקום האירוע; סכום של 4000$ שנתפס על-ידי משטרת ישראל עם המשיב 2 בעת מעצרו בתיק; סכום של 240 ₪ שנתפסו על-ידי משטרת ישראל עם המשיב 2 בעת מעצרו בתיק; רכב מדגם מיצובישי השייך למשיב 2, אשר בבעלות רשומה של העורר 1; ורכב מדגם הונדה אקורד השייך למשיב 3, אשר בבעלות רשומה של העורר 2. לצד זה עתרה המדינה לקבלת סעדים זמניים שיבטיחו את חילוט הרכוש ואילו העוררים עתרו לשחרור רכביהם שנתפסו.

החלטת בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) דן בשתי הבקשות ומצא לאפשר את שחרורם של שני כלי הרכב בכפוף לתנאים שונים. בית המשפט קבע כי העוררים לא עמדו בנטל להוכיח כי כלי הרכב נרכשו מכספם ולא מכספי המשיבים 3-2 או מכספים שהושגו כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, ומכאן שגם לא עלה בידיהם להוכיח כי הם רכשו את כלי הרכב בתמורה ובתום לב ובלי שיכלו לדעת שהם שימשו או הושגו בעבירה. עוד פסק בית המשפט, כי לא הוכח שהעוררים עושים ברכב שימוש, וכי מאידך גיסא, הוכיחה המדינה כי המשיבים 3-2 עשו שימוש במכוניות. בית המשפט הוסיף וקבע כי לאור השתכרותם הנמוכה של העוררים ומחיריהן של המכוניות, סבירה יותר המסקנה כי היו אלה המשיבים 3-2 שרכשו אותן מכספים שהושגו כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, וכי העוררים לא עמדו בנטל להוכיח אחרת. לאור זאת, ועל רקע המגמה הקיימת בעבירות סמים להרחיב את מעגלי האכיפה לא רק למעורבים הישירים בביצוע העבירות אלא גם לרכוש "נגוע בעבירה",

כדי להפוך את המלחמה בסמים לאפקטיבית, סבר בית המשפט כי אם וכאשר יורשעו המשיבים 3-2, יהיה מקום לחלט את המכוניות. חרף כך, ובהינתן השלב המוקדם שבו מצוי ההליך, זכות הקניין של העוררים, והעובדה שמדובר בחילוט במסגרת צו זמני, מצא בית המשפט להיעתר לבקשת העוררים ולשחרר את כלי הרכב התפוסים בכפוף לתנאים שונים. במסגרת תנאים אלה, מנה בית המשפט את הותרתו של העיקול שנרשם במשרד הרישוי על כלי הרכב התפוסים לטובת המדינה על כנו עד תום ההליכים המשפטיים (אם טרם נרשם עיקול- את רישומו לאלתר); את הוצאתן של פוליסות ביטוח מקיף לכלי הרכב, אשר תשועבדנה לטובת המדינה ותחודשנה מעת לעת עד תום ההליכים המשפטיים, כשסכום הפוליסות יעמוד על מלוא ערכם של כלי הרכב; את הטלתו של איסור על כל עסקה בכלי הרכב או על מסירתם לידי אחר מלבד הבעלים הרשומים; את התחייבות העוררים כי יעמידו את כלי הרכב לרשות המשטרה כל אימת שיוצא צו כדין בהתאם; את נתינתה של ערבות צד ג' בגובה של 70,000 להבטחת ההתחייבויות האמורות לגבי כל אחד מכלי הרכב; ואת הפקדת סך של 40,000 ₪ במוזמן או בערבות בנקאית לגבי כל אחד מכלי הרכב, להבטחת עמידתם של העוררים בתנאים אלה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי הפרת איזו מן ההתחייבויות עשויה לגרור את חילוט הערבויות, וכי אם לא יקוים תנאי מהתנאים שנקבעו, יישאר הרכב ברשות המשטרה עד לסיום הדיון בתיק העיקרי.

4.

חודש ויותר חלפו, והעוררים הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה בטענה כי הם אינם מסוגלים לממן את ההפקדה הכספית שהוטלה עליהם לשם שחרור המכוניות. בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי לא השתנה דבר המקנה זכות פנייה לעיון חוזר. עוד קבע בית המשפט כי היות שלא הוצעה כל בטוחה אחרת שיהיה בכוחה להבטיח את האפשרות לחלט את כלי הרכב או שווים, אין מקום לסטות מההחלטה הקודמת. בחלוף כחודש וחצי נוספים, הציעו העוררים בטוחה חלופית בדמות שני ערבים שהתחייבו לערוב בערבות אישית, שתתווסף לזו שנדרשה בעבר, לקיום התנאים על-ידי העוררים. אף שבית המשפט נכון היה להניח כי הערבים שהובאו היו בעלי יכולת כלכלית, קבע הוא כי ערבות אישית אינה יכולה להמיר כסף מזומן או ערבות בנקאית, ועל-כן דחה את הבקשה. עם זאת, ציין בית המשפט, כי "ככל שהערבים הנ"ל יכולים לשעבד כספים של קופת גמל או קרן ביטוח שיש להם ממקום העבודה לטובת המדינה כבטוחה, כי אז ככל שישועבד סכום המופקד בבנק לטובת המדינה, ניתן יהיה להפחית את שווי הסכום הנ"ל מסכום הבטוחה שנדרשה לצורך הפקדת מזומן כתנאי לשחרור הרכבים הנ"ל". בית המשפט חתם החלטתו בקביעה כי הסנגור יבחן את השאלה וימסור הודעה בעניין לבית המשפט. בחלוף כשבוע הודיעו העוררים כי אין ברשותם של הערבים מקורות כספיים שכנגד שעבודם ניתן יהיה להפחית את גובה הערבויות, ומשכך דחה בית המשפט את בקשת העוררים לשחרור המכוניות התפוסות. מכאן הערר שבפניי.

טענות הצדדים

5.

במסגרת הערר טוענים העוררים כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נעתר לבקשתם להפחית את סכום הפיקדון שהפקדתו שימשה תנאי לשחרורם של כלי הרכב התפוסים. עוד גורסים הם כי בית המשפט שגה כשלא ראה בערבים שהתייצבו בפניו כאלה שיש בערבותם האישית כדי להניח את הדעת, וכשלא ראה בבטוחות מטעמם, בטוחות ראויות שיבטיחו את חילוט הרכוש אם יוחלט לעשות כן בהליך העיקרי. לדבריהם, אין זה ברור מהו מקור ההבחנה בין בנק המסתפק בערבים המוכיחים את איתנות מצבם הכלכלי באמצעות תלושי שכר לצורך מתן הלוואה, לבין המקרה דנן, שבו לא די בערבויות כאמור כדי לשחרר את רכביהם. לטענת העוררים, בית המשפט לא נתן משקל מספיק לאינטרס הפרטי שלהם ולזכותם הקניינית, כבעליהם הרשומים של כלי הרכב, ומנגד העניק משקל מכריע לאינטרס המדינה. עוד גורסים הם כי די בשאר התנאים שהושתו עליהם לשם שחרור כלי הרכב כדי להניח את הדעת, וכי עמידה דווקנית על הפקדה כספית כה גבוהה, יש בה כדי ליצור עבורם קושי שלא ניתן להתגבר עליו, ולסכל את האפשרות שלפיה יושבו כלי הרכב התפוסים לבעליהם עד אשר יינתן פסק דין בהליך העיקרי. בהקשר זה מציינים העוררים כי לאור מעצרו עד תום ההליכים של המשיב 2, החמיר מצבו הכלכלי של העורר 1 שהגיע ל"פת לחם" וכי כלי הרכב נחוצים עבור השניים לפרנסתם. עוד עומדים העוררים על סכום הערבות הגבוה ביחס לערכם של כלי הרכב שבנדון המתומחרים באתרי האינטרנט בסכום של 83,000 ₪ (המיצובישי) ובסכום הנע בין 79,000 לבין 104,000 ₪ (ההונדה). לאור כל האמור סבורים העוררים כי יש להפחית את סכום הפיקדון הכספי שעליהם להפקיד כתנאי להשבת כלי הרכב התפוסים באופן משמעותי, ולחלופין לראות בערבות אישית שתינתן מצדם של הערבים כגורם שיש בו כדי להבטיח את מימוש החילוט אם וכאשר יוחלט לעשות כן במסגרת ההליך העיקרי.

6.

העוררים מוסיפים וטוענים בהקשר הראייתי, ועל מנת להוכיח כי הם שעשו את עיקר השימוש בכלי הרכב ורכשו אותם בתום-לב, כי זיכרון הדברים מטעמו של השוטר איציק ביטון מיום 8.9.09, ממנו עולה כי המשיב 2 הוא למעשה בעל הרכב הרשום על שם העורר 1, נכתב רק בחלוף שבוע מן האירועים המתוארים באותו מסמך ולאחר שהמשיבים 3-2 נעצרו. לטענתם, הדו"ח נכתב אך בשל הרצון לחלט את הרכב באמצעות קשירת המשיב 2 לבעלות עליו. עוד טוענים הם כי אין הם מתכחשים לכך שמפעם לפעם היו אלה המשיבים 3-2 שעשו שימוש ברכב, אך טוענים כי לא היו מודעים לאופי הפעילות שנעשתה באמצעות הרכב, וכי ממילא אין בשימושם של המשיבים 3-2 בכלי הרכב כדי להוכיח דבר לעניין הבעלות בהם.

7.

בתגובה לטענות אלה טוענת המדינה כי העוררים לא הצליחו להוכיח שרכשו בתום לב את כלי הרכב נשוא עררם. לדבריהם, חומר הראיות הכולל דו"חות תנועה שנרשמו על שם העוררים ואמרות שונות שלהם מהם עולה כי כלי הרכב הם בבעלותם, מספקים ראיות לכאורה כי הבעלות המעשית בכלי הרכב היא של המשיבים 3-2. בעניין הערבות שהציעו העוררים, טוענת המדינה כי אין דין ערבות כדין הפקדה כספית מבחינת יכולתה של המדינה לממש את הערבות אם ייגרם נזק לרכב, ומבחינת הכוח ההרתעתי הטמון בכל אחת מן האפשרויות. עוד טוענת המדינה כי שוויו של רכב המיצובישי עומד על 160,000 ₪ וזה של רכב ההונדה עומד על 100,000 ₪, ומכאן שגובה ההפקדה שנדרש מן העוררים לצורך שחרור כלי הרכב, שעומד על 40,000 ₪, הינו סביר, ויש בו כדי לאזן בין זכות המבקשים לבין הרצון לאפשר למדינה לממש את כלי הרכבים בתום ההליך אם כך ייקבע על ידי בית המשפט הדן בתיק העיקרי.

דיון והכרעה

8.

המדינה מבקשת בכתב האישום לחלט את כלי הרכב הרשומים על שם העוררים בטענה כי אלו הושגו כתוצאה מביצוע עבירות של סחר סמים. ההכרעה בשאלה זו ובשאלת זיקתם של המשיבים 3-2 למכוניות שבנדון, תיעשה, ככל שהדבר יידרש, במסגרת הדיון בתיק העיקרי. ענייננו עתה בשלב הביניים, ובסעדים שונים שנועדו להבטיח את מימוש החילוט אם בית המשפט אמנם יורה על כך בסופו של יום. הסעיף הרלוונטי לעניין זה הוא סעיף 36ו לפקודת הסמים, הקובע בסעיף קטן א' לו כי-

"הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר - מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (...)".

ברי כי האמצעי האפקטיבי ביותר לצורך הבטחת האפשרות לחלט רכוש בתום ההליך הוא זה של תפיסת הרכוש והחזקתו עד למתן ההחלטה בשאלת החילוט בהליך העיקרי (ראו יעקב קדמי על פקודת הסמים המסוכנים- הדין בראי הפסיקה 332 (2007) (להלן: קדמי )). מן הבחינה הראייתית, לשם תפיסת רכוש, כמו גם לשם קביעתו של כל אמצעי מגביל אחר להבטחת מימוש החילוט, די בשלב הביניים, בדומה לדין בעניין מעצר נאשם עד תום ההליכים, בקיומן של ראיות לכאורה המצביעות על "פוטנציאל חילוט", קרי על קיומו של סיכוי סביר שאם יורשעו הנאשמים, יביא הדבר לחילוט הרכוש שבמחלוקת ( קדמי , בעמ' 333-332; ע"פ 4341/99 וידאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(3) 329 (1999)). לצורך עמידה בתנאי זה, על המדינה להראות בענייננו כי כלי הרכב הנדונים שייכים, למעשה, למשיבים 3-2 או שהם מימנו את רכישתם, שאז לאור סעיף 31(6) לפקודת הסמים, תחול החזקה הרואה בהם "רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים", אלא אם יוכיחו העוררים תנאים שונים הקבועים בסעיף. במצב כזה, אם יורשעו המשיבים 3-2, בכפוף לתנאי סעיף 36א, יצווה בית המשפט על חילוט כלי הרכב בתום ההליך.

9.

בכדי לעמוד בדרישה זו הובאו על-ידי המדינה בבית המשפט המחוזי ראיות שונות המצביעות על זיקה בין כלי הרכב לבין המשיבים 3-2. לעניין רכב המיצובישי שבבעלות העורר 1, הביאה המדינה דברים שנאמרו על-ידי המשיב 2, המעיד כי המכונית היא שלו וכי הוא רכש אותה; דו"ח תנועה שנרשם לחובתו של המשיב 2 בעת שנהג ברכב התפוס; ודו"ח בדוקאי בו נראה המשיב 2 נוהג ברכב. עוד עמדה המדינה על כך שרכבו של העורר 1 נתפס בקרבת ביתו של המשיב 2 והצביעה על העובדה שבנו של המשיב 2, הוא העורר 1, מתקיים מדמי אבטלה, דבר המחזק את ההנחה כי הרכב שבנדון לא נרכש על ידו כי אם על ידי המשיב 2. באשר לרכב ההונדה שבבעלות העורר 2 הובאו על-ידי המדינה חמישה דו"חות תנועה שנרשמו לחובת המשיב 3 בעת שנהג ברכב, ודברים שמסר המשיב 3 למדובב בעת חקירתו, בהם טען כי יש בבעלותו רכב מסוג הונדה. עוד עמדה המדינה על העובדה שהמשיב 3 שמר על זכות השתיקה בעת חקירתו בנוגע לרכב; על משכורתו הנמוכה באופן יחסי של העורר 2, המחזקת את ההנחה שהרכב נרכש על-ידי המשיב 3; ועל העובדה שהרכב נתפס כשהיה בחזקתם של המשיבים 3-2.

מאידך גיסא, לא הובאו על-ידי העוררים ראיות המוכיחות כי כלי הרכב שימשו בעבירה ללא ידיעתם או הסכמתם, או כי הם רכשו את הרכב בתום-לב ובתמורה ובלי שיכלו לדעת כי הוא שימש בעבירה או הושג על ידה (סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים). לאור הדברים הללו, ולאחר התבוננות בחומר הראיות במצטבר נדמה כי המדינה עמדה בנטל המוטל עליה בשלב מקדמי זה, לספק ראיות שיש בהן פוטנציאל להביא לחילוט כלי הרכב של העוררים בתום ההליך. אף כי מציאות החיים מלמדת כי בני משפחה נוהגים פעמים רבות להתיר לבני משפחה אחרים לנהוג ברכבם, לא כל שכן כשמדובר באב ובן, נראה כי מכלול הראיות שבענייננו יוצר "מסה קריטית" המלמדת על פניה כי השימוש שעשו המשיבים 3-2 לא היה בגדר העברה "רגילה" של רכב משפחתי מבן משפחה אחד למשנהו. כשם שצוין, בשלב ביניים כזה שבענייננו, לא נדרשת התביעה להוכיח את טענותיה ברמה הנדרשת בהליך העיקרי ודי בכך שתסופק תשתית לכאורית כי הרכוש שבמחלוקת אמנם יחולט בתום ההליך. הראיות הגולמיות שסיפקה התביעה מקיימים, כאמור, תנאי זה ודין טענת העוררים בעניין זה, להידחות.

10.

בקיומן של ראיות לכאורה אין כדי להכריע בדבר אופיו של הסעד הזמני שיינקט להבטחת החילוט. על אף האפקטיביות שבתפיסת הרכוש, בית משפט זה הביע את עמדתו בעבר כי לאור אופיו הדרסטי של אמצעי התפיסה בשלב הביניים והפגיעה הקניינית הממושכת הכרוכה בו בנאשם שטרם הוכרע דינו, ניתן להעדיפו רק בהיעדר חלופה פוגענית פחות המגשימה את התכלית העומדת ביסוד מתן סעד ביניים.

במילים אחרות, בבוחנו את האפשרות ליתן צו זמני להבטחת האפשרות לחלט רכוש אם יורשע הנאשם בהליך העיקרי, מוטלת על בית המשפט חובה לתור אחר האמצעי שלצד הגשמתו את התכלית שלשמו ננקט, פגיעתו הקניינית בבעל הרכוש היא מינימאלית והוא מאזן באופן מיטבי בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לאינטרס הפרט בקניינו (ראו למשל בש"פ 7715/97 חגג' נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נב(1) 14 (1998) ); בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.5.00); בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.06); בש"פ 5550/08 שמעון נ' מדינת ישראל (לא פורסם 8.7.08) (להלן: עניין שמעון ); בש"פ 9090/08 אלימלך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.12.08) (להלן: עניין אלימלך )).

11.

רציונאל זה עמד ביסוד החלטתו של בית משפט קמא שלא לנקוט באמצעי התפיסה ובבכרו תחתיו תנאים חלופיים שונים, פוגעניים פחות, להבטחת מימוש החילוט. השאלה שבמחלוקת הינה כלום ניתן היה להסתפק בתנאים מחמירים פחות מאלו שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, להבטחת החילוט. ביושבי על המדוכה בשאלה זו, ניצבים אלה לצד אלה שיקולים שונים. מן הצד האחד ניצבות הראיות הלכאוריות המצביעות על כך שהמכוניות שעל הפרק, לא מכוניות העוררים הן, וכי הבעלות הפורמאלית אינה, על פניה, אלא כסות לבעלות המשיבים 3-2, שעשו בכלי הרכב שימוש לצורך עסקאות הסמים שלכאורה ביצעו. לאור ראיות אלה קיים צורך להבטיח כי בתום ההליך ניתן יהיה להשתמש בכלי החילוט, המהווה אמצעי ראשון במעלה ביעילותו במלחמה העיקשת בנגע בסמים "המשחיתים את חלקת חברתנו ומסכנים את מרקמה החברתי" (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3) התשמ"ח-1998, הצ"ח 1893, 241, 245)), על מנת להוציא את "בלעו של הגזלן מפיו" (ראו ע"פ 7598/95 בן שטרית נ' מדינת ישראל , פד נב(2) 385, 411-410 (1998); ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (4) 558, 573 (2003)). אכן, כשם שציינתי במקרה אחר, החילוט נושא עמו אפקט הרתעתי רב חשיבות: ראשית, באמצעות פגיעתו בתשתית הכלכלית והכללית שאפשרה את הפצת הסם; שנית, באמצעות איון התמריץ לעסוק בסוג זה של עבריינות; שלישית, באמצעות פגיעתו בנכונותם של אחרים להושיט סיוע לסוחר בסמים או לאפשר תנאים שיהיה בהם כדי להקל על ביצוע העבירה, ביודעם כי רכושם ששימש למטרה זו מצוי בסכנה (ראו 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.05)). נטילת רכוש שהושג כתוצאה מסחר בסמים מונע גם מצב שבו חוטא יוצא נשכר. מן הצד האחר ניצבת העובדה כי על אף שיש בנמצא ראיות לכאוריות, אלה טרם עברו את כור ההיתוך של ההליך המשפטי וייתכן שבתום ההליך, לאחר שייבחנו בחקירות נגדיות, יתברר כי הבעלות הרשומה בכלי הרכב משקפת גם את הבעלות בפועל. אף במנותק משאלת הבעלות במכוניות, המשיבים 3-2 טרם הורשעו בדין, ומשכך עולה ומזדקרת זכות הקניין של בעליהם של כלי הרכב, יהיו אשר יהיו, להמשיך ולהחזיק בהם, כך במיוחד ככל שהדיונים בתיק זה יתארכו. שיקולים נוספים העומדים בצדה זה של המשוואה, הינם העובדה כי אף ללא תנאי ההפקדה הוטלו על העוררים תנאים שונים שאין להקל ראש במשמעותם כבטוחה להבטחת החילוט העתידי; וחוסר הבהירות בדבר מחירם של כלי הרכב שבנדון, על רקע השוני המשמעותי, למצער לגבי רכב אחד, בין המחירים שציינה המדינה (בלא שהובהר מה מקורם) לבין אלו אותם הציגו העוררים מן האינטרנט, שבהיעדר מידע נוסף, קיים קושי לקבוע קביעה ברורה באשר לתוקפם. באיזון שבין השיקולים השונים, על רקע העמימות בעיקר סביב מחירו של רכב המיצובישי, ולאור פסיקה קודמת שבחלקה קבעה סכומי הפקדה נמוכים יותר ביחס למחיר הרכב, אף בהינתן המחירים שהציגה המדינה (ראו למשל עניין אלימלך ; בש"פ 6665/02 אופק נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 544 (2002); ראו והשוו: עניין שמעון ), ראיתי להפחית במידת מה מגובה ההפקדה שיידרשו העוררים להפקיד, ולהעמידו על 30,000 ₪, ולהוסיף לבטוחותיהם, כפי הצעתם בבית המשפט המחוזי בדיון מיום 22.4.09, ערבות אישית נוספת של צד ג' על סך 30,000 ₪ לכל רכב. תנאי זה יצטרף לתנאים שכבר הושתו על המערערים (לרבות ערבות צד ג' על סך 70,000 ₪ שכבר ניתנה).

הערר מתקבל חלקית איפוא, במובן שסכום ההפקדה, במזומן או בערבות בנקאית, יופחת לכדי 30,000 ₪ לכל רכב, תוך הוספת תנאי של ערבות צד ג' נוספת על סך 30,000 ₪ לכל אחד מכלי הרכב.