בש"פ 5550/08 חי שמעון נ. מדינת ישראל

זהו ערר

על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ו' מרוז), אשר התנה את החזרתו של רכבו התפוס של העורר לידיו, בין היתר, בהפקדת סכום של 25,000 ₪ במזומן.

1.

נגד העורר

הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נסיון לחבלה בכוונה מחמירה; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; חבלה במזיד ברכב; ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות.

על-פי הנטען בכתב האישום, בליל ה-10.1.2008, העורר ונאשם נוסף החזיקו בכרטיסי אשראי מזויפים, מכשיר המשמש להעתקת פסים מגנטיים של כרטיסי אשראי ומכשיר המטביע מספרי כרטיסי חיוב על גבי פס מגנטי. בעודם נכנסים לרכב נשוא הערר, רצו לקראת העורר והנאשם הנוסף שוטרים אשר ארבו במקום מבעוד מועד וקראו להם לעצור, אולם אלה נכנסו לרכב וסרבו לפתוח את דלת המכונית. לאחר מספר דקות הגיע למקום רכב הנהוג בידי חוקר מטעם חברת "ישראכרט", אשר עצר מאחורי הרכב בו ישבו העורר והנאשם השני. בשלב זה שילב העורר את הרכב להילוך אחורי, נסע לאחור במהירות עד שפגע ברכב של חברת "ישראכרט" ופתח במנוסה. בין העורר לבין השוטרים והרכב מטעם "ישראכרט" התפתח מרדף, במהלכו הושלכה מרכבו של העורר שקית ובה המכשיר המטביע מספרי כרטיסי חיוב על גב פס מגנטי. הצטרפותה של ניידת משטרתית נוספת למרדף וכריזתה לעברם לעצור לא סייעה, והשניים המשיכו במנוסתם, תוך שהם מבצעים עבירות תנועה ומסכנים את חייהם של העוברים והשבים. לבסוף, משהגיעו השניים לצומת חסום, פתח העורר במנוסה רגלית, ושוטר אשר דלק בעקבותיו עצר אותו, לא לפני שהעורר נאבק בו ודחפו בניסיון למנוע את מעצרו.

בעקבות האירוע המתואר נתפס רכבו של העורר, והוא מוחזק על-ידי המשיבה מאז קרות האירוע ועד היום, קרי מזה כשישה חודשים.

2.

העורר והמשיבה הגיעו להסכמה בדבר השבת הרכב התפוס לידי העורר בכפוף לקיומם של מספר תנאים, בהם: רישום עיקול על הרכב לטובת המשיבה; ביטוח הרכב בביטוח מקיף ושעבוד הפוליסה לטובת המשיבה; איסור לבצע כל דיספוזיציה ברכב על-ידי העורר; הבטחת העורר כי ימציא הרכב בכל עת שיידרש; ואיסור לבצע כל שינוי ברכב כולל תיקוני פגיעות;

ואולם, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לשני תנאים נוספים: מהו גובה הסכום הכספי אשר יופקד במזומן על-ידי העורר, ומהו גובה הערבות אשר תיחתם על-ידי צד שלישי. בבקשה נשוא הערר אשר הוגשה על-ידי העורר לבית המשפט המחוזי להחזרת הרכב התפוס לידיו, הותיר העורר את ההכרעה בתנאים אלה לשיקול דעתו של בית המשפט.

3.

ביום 10.6.2008 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, בסופו ניתנה החלטה בה נקבע כי תיחתם ערבות צד שלישי של ערב לשביעות רצונה של המשיבה על סך 80,000 ₪, ויופקד סכום במזומן על סך 25,000 ₪.

מכאן הערר שלפניי, המתמקד בגובה סכום הפיקדון במזומן בלבד.

4.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי יופקד סכום של 25,000 ₪ במזומן. העורר מצביע על העובדה כי הרכב תפוס על-ידי המשיבה מאז יום 10.1.2008, וכי הוא שרוי בקשיים כלכליים אשר אינם מאפשרים לו לשלם את הסכום האמור. לטענת העורר, הדרישה להפקדת סכום כה גבוה מסכלת את החלטת בית המשפט על-פיה יש לשחרר את הרכב, וכי הערבויות האחרות אשר הופקדו מספיקות להבטחת חילוט עתידי של הרכב.

המשיבה, לעומת זאת, מתנגדת להתערבות בסכום ההפקדה. לטענתה, סכום ההפקדה מהווה שיקול מרכזי בהסכמתה לשחרר את הרכב. המשיבה מפנה לכך שבדיון אשר התקיים בבית המשפט המחוזי היא ביקשה כי ייקבע סכום הפקדה משמעותי, בציינה כי ערך הרכב עומד על כ-80,000 ₪. לטענת המשיבה, אף שאין לזלזל בחשיבותן של יתר הערבויות, אין בהן כדי להבטיח לחלוטין את אפשרות חילוטו העתידי של הרכב, וודאי לא את מיידיות מימושו, במקרים כגון גניבתו, העברתו או בנסיבות בהן חברת הביטוח תתנער מחבותה הביטוחית בשל רשלנות או זדון מצד המבוטח. לטענת המשיבה, הרכב נשוא הבקשה שימש לכאורה לביצוע עבירות חמורות ביותר, וכי אם יורשע העורר בעבירות המיוחסות לו, תעמוד לה הזכות לחלט את הרכב על-פי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. אליבא דמשיבה, סכום ההפקדה אשר נועד להבטיח חילוט עתידי כאמור הינו סביר ביותר, והיא אף מבהירה כי היא אינה עומדת על הפקדת הסכום במזומן, אלא תהא מוכנה להסתפק בערבות בנקאית עבור הסכום אשר נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי.

5.

לאחר שעיינתי בערר, בתגובת המשיבה ובהחלטתו של בית משפט קמא מצאתי כי דין הערר להידחות.

התכלית העומדת בבסיס הטלת הערבויות בנסיבות דנן הינה הבטחת האפשרות לחילוטו העתידי של הרכב. אכן, תכליתן אינה לסכל את השבת הרכב לחזקתו של העורר. על בית המשפט מוטלת, אפוא, החובה לתור אחר האמצעי אשר פגיעתו היא פחותה, באופן אשר יגשים את התכלית להבטחת אפשרות חילוט עתידי של הרכוש מחד גיסא, ואשר יפגע באופן מינימאלי בזכותו החוקתית של בעל הרכוש ליהנות מקניינו מאידך גיסא. מלאכת החיפוש אחר האמצעי החלופי האמור הינה, אפוא, פרי איזון, המעמיד על כפות המאזניים את האינטרס הציבורי אל מול האינטרס הפרטי של בעל הרכוש, באופן אשר יבטיח כי הפגיעה בזכותו של בעל הרכוש התפוס לא תהא בלתי מידתית. יפים לעניין זה דבריה של השופטת פרוקצי'ה:

"קיומו של מקור סמכות לתפיסת החפץ מלכתחילה אינו מצדיק בהכרח את המשך החזקתו לאורך זמן, ויש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בחלוף זמן ואם כן, האם קימת "חלופת תפיסה" נאותה, העשויה להגשים בעת ובעונה אחת להגשים את תכלית התפיסה בלא פגיעה בלתי מידתית בבעל הקנין. מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה כאמור, ראוי להחילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט" (בש"פ 342/06 - חב' לרגו

עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 12.3.2006)).

עוד יודגש, כי במקרים כגון דא עוסקים אנו בנאשמים אשר טרם הוכרע דינם. החובה, אפוא, לנהוג בזהירות שעה שנלקחת בחשבון פגיעה אפשרית בזכותם לקניין הינה כפולה ומכופלת. עמדתי על הדברים באחת הפרשות, בצייני:

"תפישת רכוש על מנת להבטיח את אפשרות החילוט בעתיד, בשלב בו ההליך הפלילי עודו מתנהל ולנאשם עומדת חזקת חפות, הינה צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה. לפיכך אם ניתן לנקוט אמצעים "חלופיים" שדי בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט או השגת תכליתו בעתיד, תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, יש להעדיפם על פני סעד זמני של תפיסת הרכוש והחזקתו עד תום ההליך המשפטי" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון

(לא פורסמה, 31.10.2007) (להלן: עניין סיטבון )).

כן ראו את דברי השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1), 14, 17-18.

6.

במקרה שלפניי, לאחר שבחנתי את מכלול התנאים והערבויות אשר נקבעו על-ידי בית משפט קמא לשם השבת רכבו התפוס של העורר לחזקתו, נחה דעתי כי האיזון שערך בית משפט קמא בין האינטרס להגשמת תכליתן של הערבויות לבין זכותו של העורר ליהנות מקניינו הינו איזון ראוי.

כפי שהוזכר לעיל, שווי רכבו של העורר הוערך על-ידי המשיבה בסך של כ-80,000 ₪, הערכה אשר לא נסתרה על-ידי העורר. סכום הפיקדון במזומן אשר נקבע על-ידי בית המשפט – 25,000 ₪ – משקף, אפוא, כ-30% משווי הרכב בלבד. סכום זה אינו בלתי סביר, והוא אינו חורג מפסיקותיו של בית משפט זה בפרשיות אחרות, הגם שנקבעו בעבר פיקדונות בסכומים גבוהים יותר, כמו גם בסכומים נמוכים יותר (השוו: עניין סיטבון , לעיל; בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 817 (2001); בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' פרץ (לא פורסמה, 9.8.2006); בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.5.2000)). בהקשר זה, מקובלת עלי טענתה של המשיבה כי ככל שאין לזלזל ביתר הערבויות אשר הוטלו על העורר, האפקטיביות שלהן פחותה בהרבה מזו הטמונה בהפקדת כסף מזומן או בהפקדת ערבות בנקאית, ומשכך יש צורך בקביעת סכום הפקדה משמעותי אשר יוכל להבטיח את חילוטו העתידי של הרכב.

לנוכח האמור, הגעתי כאמור למסקנה כי סכום הפיקדון במזומן כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם התכלית הניצבת בבסיס הטלתו, והוא אינו בלתי מידתי באופן הפוגע בזכויותיו של העורר פגיעה מוגזמת.

עוד יצויין, כי המשיבה הביעה את הסכמתה להסתפק בהמצאת ערבות בנקאית בגובה הסכום האמור חלף הפקדת מלוא הסכום במזומן. ייתכן, אם כן, כי יש בכך כדי להקל במעט על העורר, אשר במידה ויעלה בידו לקבל ערבות בנקאית בסכום האמור, יהא הוא פטור מהצורך להפקיד את מלוא הסכום במזומן.

הערר, אפוא, נדחה.