רע"פ 7600/08 אריה אברם נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

כנגד המבקש ואחרים מתנהלת מזה זמן חקירה בחשד לביצוע עבירות שונות שברקען עומדת רשת של הימורים לא חוקיים הפועלת מזה שנים בהיקפים גדולים של מליוני שקלים. על פי החשד, רשת ההימורים הבלתי חוקיים פעלה באמצעות אתר הימורים באינטרנט, כאשר כספי ההימורים נגבו והועברו באמצעות אנשי ביניים למשרד

לשירותי מטבע שהמבקש הוא בעליו. כעולה מעמדת המדינה בתגובתה מיום 5.10.08, המבקש אישר בחקירה כי ידע שההמחאות שקיבל מקורן באתר הימורים בלתי חוקי. כן ציין בהודעתו כי ההמחאות קשורות לאחד החשודים בפרשה, ומבצעים עליהן רישום מיוחד כדי לדעת למי לפנות במקרה שהצ'ק יחזור.

במהלך החקירה, נתפסו אצל המבקש למעלה מ-180 המחאות בסכומים שונים. על חלק מהן צויין אותו רישום מיוחד שהמבקש תיאר בהודעתו, הנוגע לשיטת העבודה המיוחדת שננקטה בענין זה.

2.

ביום 28.1.08 נעצר המבקש בחשד לביצוע עבירות בניגוד ל חוק איסור הלבנת הון , התש"ס-2000 . במסגרת החקירה המשטרתית, הוקפאו כספים וכן נתפסו המחאות שנמצאו אצל המבקש בסך של כ-4 מליון ₪.

המבקש ביקש את שחרור התפוסים בהתאם לסעיף 34 ל פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש (נוסח חדש) , תשכ"ט-1969 (להלן – פסד"פ ), ובכלל זה ביקש את שחרורן של ההמחאות.

3.

בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופט גולדס) הורה על שחרור חלק מהכספים שהוקפאו, ובקשר להמחאות, קבע כי הוא מציע למבקש להפקידן בבנק כדי שערכן יישמר וכדי שזכויותיו בהן לא תפגענה.

4.

על החלטה זו הוגשו שני עררים. האחד היה עררו של המבקש אשר התמקד בבקשה לשחרור החשבונות שהוקפאו, ועניינו של השני בעררה של המשטרה על ההחלטה להחזיר למבקש חלק מן הכספים. בית המשפט המחוזי ( כב' השופטת לורך ) קיבל את שני העררים ולא דן בנושא ההמחאות. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור, הנדונה בפני הרכב ברע"פ 2682/08.

5.

במהלך חודש יולי 2008 הגישה משטרת ישראל בקשה לבית משפט השלום בפתח תקוה בה התבקש בית המשפט לחייב את המבקש לחתום חתימת היסב על ההמחאות, ולהפקידן בבנק, או לחלופין להפקיד את ההמחאות באמצעות האפוטרופוס הכללי. בית משפט השלום בפתח תקוה דחה את הבקשה.

6.

המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 13.8.08 נתן השופט יעקב את החלטתו, בה הורה לאפוטרופוס הכללי לחתום חתימות היסב על ההמחאות, ולהפקידן בבנק. בהחלטתו, מבהיר השופט יעקב כי היתה סמכות למשטרה לתפוס את ההמחאות במסגרת סמכותה על פי סעיף 32(א) לפסד"פ, במסגרת הכח הנתון לה לתפוס חפץ אשר ניתן כשכר בעד בצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה. הבקשה להורות למבקש לחתום חתימת היסב על ההמחאות נועדה לאפשר את שמירת ערכן הכלכלי של ההמחאות, ואם בבוא היום המבקש יורשע בדין, לאפשר לחלטן. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי על פי סעיף 32(א) לפסד"פ, תפיסת חפץ לצורך ראייה הוא רק אחד המקרים בהם קמה סמכות תפיסה על פי הוראה זו, ומטרות התפיסה על פי סעיף זה רחבות הרבה מעבר לתכלית השמירה על הראיות. כדי לשמור על ערך החפץ הנתפס, מקנה סעיף 34 לפסד"פ סמכות רחבה, הכוללת כל פעולה שניתן לעשות בחפץ כדי לשמור על ערכו. משניתן לשמור על ערך הנכס גם בלי שיתוף פעולה של החשוד, יש להעדיף דרך זו שאינה כופה עליו ביצוע פעולה בניגוד לרצונו. חיוב האפוטרופוס ל"נהל" את ההמחאות הללו על דרך הפקדתן בבנק לא רק שאינה פוגעת במבקש ובזכות קניינו אלא דווקא מגינה על זכויותיו, בשמירת ערכן של ההמחאות. לאור זאת, הורה בית המשפט על העברת ההמחאות לידי האפוטרופוס הכללי אשר הוסמך לנהלן, ובתוך כך, גם לחתום על חתימת היסב, לפתוח חשבון בבנק, להפקיד את ההמחאות בחשבון ולנהלו כדי לממש את ערכן של ההמחאות ולשמור על ערכן זה בטרם יפקעו.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

7.

בבקשה שלפנינו טוען ב"כ המבקש כי החלטת בית המשפט קמא שגויה, ויש להתערב ולשנותה. הטעמים לכך הם בעקרם אלה: אין מקום כי בית המשפט יחייב את החשוד בהליך פלילי לממש המחאות שברשותו בניגוד לרצונו, ואין מקור סמכות לבית המשפט לחייב חשוד לבצע פעולה אקטיבית כזו ברכושו בעל כורחו. בעשותו כן, הפעיל בית המשפט סמכות שאינה נתונה לו בחוק, והוא אף הכיר בסמכות האפוטרופוס הכללי לבצע פעולות משפטיות שכלל אינן מוקנות לו ב חוק האפוטרופוס הכללי , תשל"ח-1978. כן נטען, כי בית המשפט לא היה רשאי להניח לצורך החלטתו כי התפיסה נועדה לצרכי חילוט, שכן מטרת התפיסה המקורית היתה לצרכי חקירה. נטען, כי קיים השתק כלפי המשיבה בענין הפקדת ההמחאות לצורך חילוטן, במקרה של הרשעת המבקש שכן במקורו, ביקשה המשיבה את ההפקדה לצורך הגשתן כראייה, וברי, כי תכלית זו אינה מחייבת שמירה על ערכן הכלכלי, העשוי לפוג לאחר חצי שנה. המבקש טוען כי יש לדקדק בתכלית הספציפית שלשמה נתפס החפץ, ולא ניתן להמיר תכלית בתכלית בלא ביסוס התנאים המוקדמים לכך.

עוד נטען, כי פניית המשטרה לבית המשפט בענין הנדון לוקה בשהוי, מאחר שהיכולת להעמיד את ההמחאות לפרעון מתיישנת כעבור חצי שנה, שחלפה מזה זמן.

יתר על כן, נטען כי ההוראות הרלבנטיות בפסד"פ לא הסמיכו את בית המשפט להורות על הפקדת ההמחאות בידי האפוטרופוס הכללי לשם שמירת ערכן, והדבר אף אינו מוצא את עיגונו בחוק האפוטרופוס הכללי, המגדיר את מקור סמכויותיו ותפקידיו של האפוטרופוס, שאינם כוללים הוראות מסוג זה. כן טוען המבקש כי קיימים קשיים אובייקטיביים בחתימת ההיסב על ההמחאות, מאחר שיש בהן הוראות המגבילות את סחרותן ויש ביניהן כאלה שאין בהן ציון סכום הכסף הנמשך, חסרים בהם תאריכים, וכיוצא באלה פגמים אשר יקשו על האפוטרופוס לפעול לגביהן.

8.

המדינה טוענת כי קיים חשד סביר כי בשיקים שנתפסו מידי המבקש נעברה עבירה על פי חוק איסור הלבנת הון. בכוונת המשיבה, אם יורשע המבקש בעבירות בהן הוא חשוד, לבקש את חילוטן של הזכויות המגולמות בהמחאות. סמכות המדינה לתפוס את ההמחאות לצורך חילוטן במקרה של הרשעה נובעת מסעיף 39(א) לפסד"פ ומסעיף 21 ל חוק איסור הלבנת הון , התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ).

סעיף 34 לפסד"פ מקנה סמכות לבית המשפט להורות שינהגו בחפץ שנתפס בתנאים שייקבעו על פי הצו. סמכות בית המשפט להורות על ניהול הנכס הינה רחבה, ונועדה להבטיח את תכלית התפיסה. הקו המנחה בענין סעדים זמניים של רכוש שנתפס הוא להבטיח את שמירת ערכו, ולהגן עליו מפני התכלות. לפיכך, פעולת בית המשפט לשם שמירה על ערכו של הנכס מתיישבת ואינה סותרת את הוראות החוק.

המדינה מוסיפה, כי המבקש איננו קובל על עצם התפיסה של ההמחאות, אלא על ההוראות שניתנו על ידי בית המשפט בקשר ל"ניהולן", לצורך שמירת ערכן. עמדתה היא, כי אין בהוראות שניתנו לצורך "ניהולן" של ההמחאות משום פגיעה בזכות השתיקה של המבקש כנחקר, כפי שנטען, ואין בצו המורה לאפוטרופוס לנהל את ההמחאות משום פעולה הפוגעת בחסיון כנגד הפללה עצמית. אשר לטענת שיהוי – טוענת המדינה כי התנהלות החקירה וההערכות השונות שהועלו ביחס למצב המשפטי בסוגיה זו של ניהול ההמחאות לצורך השמירה על ערכן מסבירים את הזמן שחלף עד לפניית המשטרה לבית המשפט לקבל צו כאמור, ומכל מקום, המבקש לא נפגע לרעה מענין זה.

הכרעה

9.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וראוי לאמץ את גישת בית המשפט המחוזי, אשר ראה ליתן הוראות מתאימות לניהול עניינן של ההמחאות, כדי לשמור על ערכן הכלכלי לבל יפגע.

10.

לשוטר סמכות לתפוס חפצים על פי סעיף 32(א) לפסד"פ אם:

"יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה."

על פי הוראה זו, תכליות התפיסה הן מגוונות: תכלית מניעתית ביחס לחפץ העשוי לשמש לביצוע עבירה שטרם נעברה (רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פד"י נג(3) 312, 322 (1999)); תכלית ראייתית – אם החפץ עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה; או תכלית של חילוט – אם בחפץ נעשה שימוש לצורך עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה (לתנאים לתפיסת חפץ על פי סעיף 32 לפסד"פ ראו בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.06), להלן: פרשת לרגו , וכן בש"פ 584/09 קריסטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.2.09). תכלית החילוט באה לידי ביטוי גם בסעיף 39(א) לפסד"פ, המאפשר, בנוסף לכל עונש, להטיל חילוט על חפץ שנתפס או שהגיע לידי המשטרה, אם האדם שהורשע במעשה שנעשה בחפץ או לגביו הינו בעל החפץ. סעיף קטן (ב) מסדיר את התנאים לחילוט חפץ שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה. בענייננו, רלבנטית גם הוראת החילוט בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון.

11.

תפיסת נכס לצורך הליך פלילי כרוכה בפגיעה בזכות בעל הקנין שכנגדה עומד אינטרס הציבור לאפשר חקירת עבירות והעמדת עבריינים לדין. בהקשר זה, מתחייב איזון הולם בין קנין הפרט לבין צרכי הציבור (בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל , פד"י נד(2) 464, 477 (2000); בש"פ 998/05 פפיסמדוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.05); בש"פ 555/07 יחיא נ' משטרת אריאל (לא פורסם, 6.3.07) כאן נאמר (פסקה 12):

"התפיסה פוגעת מעצם מהותה בזכות האדם לקנין; לפיכך בבצוע סמכות התפיסה ושחרור הנכס יש לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית ההליך הפלילי, לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה או אמור לשמש ראייה במשפט. הצורך באיזון ראוי, כאמור, קיים לא רק בשלב התפיסה גופו אלא גם לאחר מכן, וכל עוד המשטרה מחזיקה בתפוס, וכן בשלב שבו יש להכריע אם יש מקום לשחרור החפץ".

12.

נתפס חפץ כאמור בסעיף 32 לפסד"פ, או הגיע לידי המשטרה כשאחד התנאים האמורים בסעיף 32 חל עליו, רשאית המשטרה לשמור אותו בכפוף להוראות הפקודה (סעיף 33 לפסד"פ). החזקת החפץ ברשות המשטרה לצורך אלו מן התכליות האמורות בסעיף 32 לפקודה מטילה על המשטרה אחריות לשמור על ערכו הכלכלי של התפוס. הנחה זו מתבקשת כל אימת שמאן דהוא שומר בחזקתו נכס השייך לאחר. במיוחד כך, כאשר המדינה היא זו המחזיקה חפץ של אחר, אשר הגיע לידיה שלא בהסכמת הבעלים, וכחלק מהליך פלילי המתנהל על ידה. חובת השמירה על ערך הנכס התפוס קשורה קשר הדוק לזכות הקנין של הבעלים של החפץ (פרשת לרגו , שם) ויש להמעיט ככל הניתן בפגיעה בזכות זו, בהיותה זכות בעלת מעמד של זכות חוקתית, הנגרמת באמצעות התפיסה (בש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, 23.12.07) ( הנשיאה ביניש ); בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם, 31.10.07) ( השופטת ארבל ). חובה זו מוטלת על המשטרה מכח מעמדה כרשות ציבורית, החייבת לנהוג באחריות ובהגינות כלפי האזרח. היא נובעת מן האפשרות שהנכס יוחזר לבעליו בלא שייפתח משפט; היא מחייבת ציפייה של האפשרות כי הנכס ישמש כראייה במשפט, אשר בסופו של דבר בעליו יזוכה בדין והנכס יוחזר אליו. קיימת אף אפשרות כי אם יורשע, הנכס יחולט לזכות המדינה. יתר על כן, אין להוציא מכלל אפשרות כי החפץ התפוס שנלקח מידי החשוד שייך לצד שלישי שאינו קשור כלל להליך הפלילי. בכל אחד ואחד מהמצבים הללו קיימת חובה לשמור על ערך הנכס כשהוא בידי המשטרה ולהבטיח מפני פגיעה בו. חובה זו קיימת במלוא תוקפה גם כאשר מסיבה כזו או אחרת, מי שהנכס נתפס מידיו אינו מעונין בשמירת ערכו, או אינו מוכן לשתף פעולה בנקיטת אמצעים הנדרשים לצורך השגת מטרה זו, כמו במקרה שלפנינו.

13.

חובה זו של המשטרה לשמור על ערך נכס תפוס המוחזק ברשותה מצאה את ביטוייה המפורש בפרק העוסק בתפיסת חפצים בפסד"פ. בסעיף 38 לפקודה נקבע:

צו מכירה

"היה החפץ בעל חיים או מצרך שעלול להתקלקל, בין בגלל טיבו המיוחד ובין מסיבה אחרת, ולא ניתן עליו צו לפי סעיף 34, רשאי בית משפט השלום, על פי בקשת שוטר מוסמך או אדם התובע זכות בחפץ, לצוות שהחפץ יימכר במכרז פומבי, או במחיר המקובל באותו יום; דמי המכר יוחזרו לאדם שמידיו נלקח החפץ. אולם אם תוך המועדים שנקבעו על פי סעיף 35 הוגש משפט נגד אדם על עבירה שעבר בחפץ שנתפס או לגביו, ינהגו בדמי המכר כפי שיורה בית המשפט".

אם נמכר חפץ כאמור לעיל, יבואו דמי המכר במקומו. ואם אבד החפץ, מורה סעיף 41 כי " רשאי בית המשפט, אם שוכנע שהיתה פשיעה או רשלנות בשמירתו, לחייב את אוצר המדינה בנזיקין בסכום שיקבע " . הוראות מפורשות אלה, נותנות ביטוי לחובתה הסטטוטורית של המשטרה לדאוג לשמר את ערכו של נכס תפוס, שהוא מטבעו נכס כלה, ובמקום שנכס אבד, חייבת המדינה בפיצויי נזיקין אם היתה פשיעה או רשלנות בשמירתו. ברי, כי חובה זו היא כללית ורחבה גם כלפי נכסים שאינם כלים על פי טבעם, כל נכס על פי מהותו וטיבו.

14.

לבית המשפט הוקנתה סמכות רחבה להורות כיצד יש לנהוג בנכס תפוס. סעיף 34 לפסד"פ קובע:

"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה... או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שייקבעו בצו"

(הדגשה לא במקור).

הוראת סמכות רחבה זו מקנה לבית המשפט מרחב הכרעה להחליט כיצד יש לשמר ערכו של נכס תפוס כדי שלא ייפגע בעקבות תפיסתו. על התפרשותה הרחבה של סמכות זו גם על הגנת נכס מפני פגיעה בשל ירידת ערכו מצביע סעיף 38 עצמו בענין צו המכירה , הקובע מפורשות כי צו המכירה לגבי חפץ, בעל חיים, או מצרך העלול להתקלקל ינתן במקום " שלא ניתן עליו צו לפי סעיף 34". הווי אומר, הסמכות השיפוטית הרחבה על פי סעיף 34 חלה על כל חפץ תפוס, שלגביו מוסמך בית המשפט להורות על האופן בו יש לנהוג לצורך שמירת ערכו. סעיף 38 בענין צו מכירה הוא מקרה פרטי הנוגע לתפוסים שהם בעלי חיים או מצרכים העלולים להתקלקל בשל טיבם המיוחד או בשל סיבה אחרת, שגם בעניינם מוסמך בית המשפט לתת הוראות על פי סעיף 34, ולאו דוקא בדרך של צו מכירה.

15.

עולה, אפוא, כי במסגרת סעיף 34 לפסד"פ, לא רק שבית המשפט מוסמך לתת הוראות כיצד לשמר את ערכו של חפץ תפוס, אלא שנראה, כי בדרך הפעלת שיקול דעתו, עליו לצאת מתוך הנחה כי חובתה של המדינה לשמר ערך זה מפני פגיעה בכל דרך ובכל מצב. בענין זה, אין נפקא מינה מהי תכלית התפיסה, ואין גם נפקות לשאלה האם החפץ יוחזר בסופו של יום לבעליו או לצד שלישי, או יחולט לידיה של המדינה ואין גם נפקות לשאלה אם הטוען לזכויות בנכס מוכן או אינו מוכן לשתף פעולה בשמירה על ערכו. כך או כך, על המדינה, באמצעות המשטרה, בתורת "שומרת" הנכס מכח הדין, מוטלת חובה לדאוג לשימור ערכו, ובית המשפט מופקד מכח סמכותו על מתן הוראות שיאפשרו מימושה של חובה זו.

16.

ההמחאות בענייננו נתפסו בעיסקו של המבקש בקשר לחקירה מסועפת בחשד לביצוע עבירות הלבנת הון. אין קושי לעגן את סמכותה של המשטרה לתפוס המחאות אלה במסגרת סעיף 32(א) לפסד"פ. העילות לכך עשויות להימצא בין בצורך בהמחאות כראייה בהליך משפטי עתידי, ובין בהיותן שכר בעד ביצוע העבירה או כאמצעי ששימש לביצועה. תפיסת ההמחאות עשויה בסופו של יום גם לאפשר את חילוטן במסגרת סעיף 39 לפסד"פ, ואפשר כמובן כי במהלך ההליך הפלילי או בסיומו יהיה מקום להחזירן למבקש. תהא אשר תהא תכלית התפיסה, המשטרה מצווה בשמירת ערכן של ההמחאות. זו אינה זכות או פריבילגיה הנתונה לה, אלא חובה החלה עליה מכח היותה "שומרת" ההמחאות מכח הדין, כל עוד הן מצויות בידיה לצורך ההליך המשפטי.

חובת השמירה כאמור מחייבת כי ההמחאות תופקדנה בחשבון בנקאי בכל ההקדם כדי שניתן יהיה לפרוע אותן בטרם יפקע תוקפן. שמירת הערך כאמור נועדה לקדם, בראש וראשונה, את האינטרס הקנייני של המבקש אם יתברר כי ניתן להחזיר לו את ההמחאות, וכי הן אינן פגומות. אולם הדבר משרת גם את עניינה של המדינה במקרה של חילוט עתידי. התכלית להציג את ההמחאות כראייה במשפט, גם היא אינה מייתרת את החובה לשמור על ערכן, תהא אשר תהא זהות הגורם שבסופו של דבר יקבל את ההמחאות לרשותו –המבקש או המדינה במסגרת חילוט, או אף צד שלישי הנוגע או שאינו נוגע להליך הפלילי.

17.

אין חולק כי הדרך להגן על ערכן של ההמחאות היא בדרך ניהולן בחשבון בנקאי. מאחר שהמבקש מתנגד לשתף פעולה בהכנסת ההמחאות לבנק וניהולן לצורך שמירה על ערכן, היה בית המשפט קמא מוסמך, ואף חייב, לתת הוראות פעולה אחרות לגביהן, שתשמרנה את ערכן. לצורך כך, נעזר בית המשפט באפוטרופוס הכללי, בתורת ידו הארוכה לענין זה, שיסייע בהגשמת חובת הניהול התקין של הנכס לשם שמירה על ערכו. סעיף 2(ב) לחוק האפוטרופוס הכללי מסמיך את האפוטרופוס, בין היתר, לבצע " כל תפקיד אחר שקיבל על עצמו ". הדעת נותנת, כי כאשר האפוטרופוס הונחה על ידי בית משפט קמא לנהל את הנכס התפוס בידי המשטרה לצורך שמירה על ערכו, הוא "קיבל על עצמו" תפקיד זה במובן הוראת החוק האמורה. אם מטעם כלשהו מתנגד האפוטרופוס בנסיבות מסוימות לבצע תפקיד של שמירת ערכו של נכס תפוס בידי המשטרה, בהתאם להנחיות בית המשפט, יש להניח כי יוכל לפנות לבית המשפט ולבקש כי יפטור אותו מהחובה שהוטלה עליו, ולהבהיר את הטעמים לכך. במקרה כזה יוכל בית המשפט לתת הוראות חלופיות לענין שימור הנכס התפוס, שיבוצע על ידי גורם אחר שימונה לצורך כך.

בענייננו, לא נשמעה הסתייגות מטעם האפוטרופוס הכללי באשר לנכונותו לנהל את הנכס התפוס, שהן ההמחאות במקרה זה.

18.

לאור האמור, יש לאמץ את החלטת בית המשפט קמא, ולהורות לאפוטרופוס הכללי לעשות בהמחאות את כל הנדרש על פי שיקול דעתו כדי לשמור על ערכן ותוקפן. אם ייזקק האפוטרופוס להוראות נוספות לצורך ניהול הנכס, הוא יוכל לפנות בכל עת לבית המשפט המוסמך לשם כך.

בקשת רשות הערעור נדחית. צו עיכוב הביצוע מיום 23.10.08 מבוטל בזה.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.