דנ"פ 3384/09 אריה אברם נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בהחלטתו של בית המשפט העליון (השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן ו ח' מלצר ) ברע"פ 7600/08 אברם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.4.2009) (להלן: ההחלטה ).

1.

נגד העותר ואחרים התנהלה חקירה בחשד לביצוע עבירות שונות שברקען עומדת רשת של הימורים לא חוקיים. על-פי החשד, רשת ההימורים הבלתי חוקיים פעלה באמצעות אתר הימורים באינטרנט, כאשר כספי ההימורים נגבו והועברו באמצעות אנשי ביניים למשרד לשירותי מטבע אשר המבקש הינו בעליו. במהלך החקירה, נתפסו אצל העותר למעלה מ-180 המחאות בסכומים שונים, בסכום מצטבר של כ-4 מיליון ₪, אשר העותר הודה בחקירתו כי מקורן באתר הימורים בלתי חוקי וכי הן קשורות לאחד החשודים בפרשה. העותר ביקש את שחרורן של ההמחאות, בהתאם לסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ), ובית משפט השלום בפתח תקווה (סגן הנשיא א' ד' גולדס ) קבע כי הוא מציע לעותר להפקידן בבנק על-מנת שערכן יישמר וכדי שזכויותיו בהן לא תיפגענה. במהלך חודש יולי 2008, הגישה משטרת ישראל בקשה לבית משפט השלום בפתח-תקווה, בה התבקש בית המשפט לחייב את העותר לחתום חתימת היסב על ההמחאות, ולהפקידן בבנק, או לחלופין, להפקיד את ההמחאות באמצעות האפוטרופוס הכללי. ביום 27.8.08 דחה בית משפט השלום בפתח תקווה (השופטת ע' רון ) את הבקשה. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז. ביום 13.8.08 קיבל בית המשפט את הערר, והורה לאפוטרופוס הכללי לחתום חתימות היסב על ההמחאות ולהפקידן בבנק. זאת, על-מנת לשמור על ערכן של ההמחאות, כך שבאם יורשע העותר בדין, יתאפשר חילוטן. על החלטה זו הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 23.10.08 ניתן צו עיכוב ביצוע ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי והבקשה הועברה לדיון בפני הרכב. ביום 8.1.09 נשמעו טיעוני הצדדים בפני בית המשפט, וביום 7.4.09 דחה בית המשפט העליון (השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן ו ח' מלצר ) את הבקשה וביטל את צו עיכוב הביצוע שהוצא בה.

2.

על החלטתו של בית משפט זה מיום 7.4.09 הוגשה העתירה שלפניי. בבקשה נטען כי בהחלטה נשוא הבקשה נקבעה הלכה חדשה, לפיה סעיף 34 לפקודה מהווה מקור סמכות ליתן סעד זמני והוראות לאפוטרופוס הכללי בקשר לרכוש שנתפס לצורך חילוט, בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ), וזאת במקביל להוראות המפורשות בעניין זה הקבועות בחוק איסור הלבנת הון. על-פי הנטען, הלכה חדשה זו מעניקה למדינה כלי אכיפה הפוגע בזכויותיהם של חשודים, וזאת עוד בטרם הוגש נגדם כתב אישום. כן נטען כי הלכה זו עומדת בסתירה להוראות הספציפיות ביחס לסעדים זמניים בקשר לרכוש המיועד לחילוט, המעוגנות בחוק איסור הלבנת הון ובפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ), ומאפשרת למדינה לעקוף את האיזונים שנקבעו בהם אשר נועדו להגן על זכויות החשודים. בהקשר זה טוען העותר, כי הוראת סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, המחילה על חילוט רכוש לפי חוק זה הוראות מפקודת הסמים המסוכנים, מהווה דין ספציפי ביחס לרכוש תפוס שיש כוונה לחלטו, בכל הקשור לעבירות לפי חוקים אלה. לפי הנטען, קביעת בית המשפט בהחלטתו נשוא העתירה כי ניתן להחיל את הוראת סעיף 34 לפקודה על ענייננו, מנוגדת לעיקרון היסוד הפרשני לפיו דין ספציפי גובר על דין כללי, משנה את האיזון החוקתי הקבוע בפקודת הסמים המסוכנים, ומאפשרת למדינה לעקוף את ההגבלות והתנאים הקבועים בו. זאת, בייחוד היות וסעיף 34 לפקודה הינו הוראת חוק מנדטורית, בעוד שהוראת סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים המסוכנים עדכנית יותר, מותאמת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי, וכוללת הגנות מהותיות על הזכות לקניין וכן הגבלות על האמצעים בהם ניתן לעשות שימוש ביחס לרכוש תפוס שיש כוונה לחלטו. לבסוף, נטען כי ההלכה לפיה בית משפט השלום מוסמך להוציא צו כאמור, ואף ליתן הוראות לאפוטרופוס הכללי, מנוגדת גם לסעיף 1 לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978 (להלן: חוק האפוטרופוס הכללי ), לפיו בית המשפט המוסמך ליתן הוראות לאפוטרופוס הכללי הינו בית המשפט המחוזי.

3.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה המקימה עילה לדיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר שמור למקרים חריגים ביותר ויוצאי-דופן. ראשית, ההלכה לפיה הוראות החילוט המעוגנות בפקודה חלות במקביל להוראות החילוט המיוחדות המעוגנות בחוקים אחרים, נקבעה כבר לפני שנים רבות, בע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' חוזה (לא פורסם, 5.6.1997) (להלן: עניין חוזה ). בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי תחולת הוראות החילוט המעוגנות בפקודה שונה מזו של הוראות החילוט המעוגנות בפקודת הסמים המסוכנים, וכי הן עשויות לחול בנפרד או במקביל, בהתאם לנסיבות העניין. בית המשפט אף הדגיש בהקשר זה כי :

"לא מצאנו דבר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שיש בו כדי להוציא מכלל סעיף 39 [לפקודה – ד. ב.] הנ"ל עבירות של סמים. פרשנות זו של סעיף 39 מתחזקת אף לפי לשון רישתו של סעיף זה בה נאמר שהוא חל 'על אף האמור בכל דין'." (בפסקה 2 לפסק-הדין)

יוער, כי על פסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין חוזה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אשר נדחתה על-ידי הנשיא א' ברק, בציינו כי:

"במקרה שבפנינו הגדיר בית המשפט העליון את היחס בין שתי הוראות חוק קיימות, על בסיס לשון החוק. הגדרה זו אינה יוצרת פגיעה בזכות יסוד, כטענת העותרים. היא מעוגנת היטב במסגרת החקיקתית הרלוונטית ולפיכך לא מצאתי מקום לקיום דיון נוסף לגביה."

(וראו גם: בש"פ 7079/08 רחימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2009). כן ראו והשוו: רע"פ 4105/06 ג'אבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2007)).

כמובן, הנקיטה בהליך לפי הפקודה או לפי חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים אינה שרירותית, ועליה לתאום את נסיבותיו הפרטניות של כל עניין ועניין. בבחירה בין החלופות הרלוונטיות, על המדינה לפעול בהתאם לחובתה לבחור באפשרות הפוגעת פחות בזכויות האדם. כך גם בענייננו. בהחלטתה הדגישה השופטת פרוקצ'יה כי תפיסת נכס לצורך הליך פלילי מחייבת איזון הולם בין קניין הפרט לבין צורכי הציבור, ועל כן מוטלת על המשטרה אחריות לשמור על ערכו הכלכלי של התפוס. כן הודגש, כי חובת השמירה על ערך הנכס התפוס קשורה קשר הדוק לזכות הקניין של הבעלים של החפץ, שהינה זכות חוקתית. בנסיבות העניין הפרטניות של ענייננו, הפעלת סעיף 34 לפקודה לשם שמירת ערכן של המחאותיו של העותר, אשר נתפסו בידי המשטרה, עולה אם כן בקנה אחד עם הרציונל בדבר הפחתת הפגיעה בזכויות הפרט.

4.

שנית, באשר לטענת העותר כי אין בסמכותו של בית משפט השלום ליתן הוראות לאפוטרופוס הכללי, הרי שטענה זו אינה מתעוררת בעניינו, שעה שההוראות לאפוטרופוס הכללי ביחס לניהול ההמחאות ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, השופטת פרוקצ'יה דנה בשאלה זו בהרחבה בהחלטתה, ועמדה על כך כי במסגרת סעיף 34 לפקודה על בית המשפט לצאת מתוך הנחה כי חובתה של המדינה הינה לשמר את ערכו של החפץ התפוס מפני פגיעה, בכל דרך ובכל מצב. בענייננו, כך נקבע, חייבה חובת השמירה כי ההמחאות תופקדנה בחשבון בנקאי בהקדם, כדי שניתן יהיה לפרוע אותן בטרם יפקע תוקפן. בנסיבות אלה, נקבע כי בית המשפט קמא היה מוסמך ואף חייב ליתן הוראות פעולה ביחס להמחאות אלה אשר תשמרנה את ערכן, ולא הייתה כל מניעה כי ייעזר לשם כך באפוטרופוס הכללי בתור ידו הארוכה של בית המשפט. עוד צוין בהחלטה, כי סעיף 2(ב) לחוק האפוטרופוס הכללי מסמיך את האפוטרופוס, בין היתר, לבצע "כל תפקיד אחר שקיבל על עצמו" , ועל כן כאשר הונחה על-ידי בית המשפט לנהל את הנכס התפוס, הדעת נותנת כי "קיבל על עצמו" תפקיד זה. כמובן שבנסיבות מסוימות עשוי היה האפוטרופוס להתנגד לביצוע תפקיד זה, ולשם כך צוין בהחלטת בית המשפט, כי היה עליו לפנות לבית המשפט המוסמך – הוא בית המשפט המחוזי – ולבקשו לפטור אותו מהחובה שהוטלה עליו. בעניינו של העותר, לא נשמעה כל התנגדות מצדו של האפוטרופוס, וממילא ניתנו ההוראות על-ידי בית המשפט המחוזי המוסמך ליתן הוראות לאפוטרופוס הכללי.

נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מדובר בהלכה חדשה מן הסוג המצדיק את קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.