בש"פ 1001/15 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בע"ח

9496-12-14 מיום 23.12.2014 (השופטת הבכירה נ' אהד ) ומיום 13.1.2015 (השופטת מ' ברק נבו ), בגדרן נדחה עררם של המבקשים על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון בצ"א 27835-03-14 (השופטת ש' זמיר ) מיום 9.11.2014.

עיקרי העובדות וההליכים

2.

נגד המבקשים מתנהלת חקירה בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: החוק או חוק איסור הלבנת הון ), עבירות מס ועבירות מרמה. התיק הועבר לעיון ולבחינה של הפרקליטות, וזו טרם גיבשה החלטה האם להגיש כתב אישום.

3.

במסגרת החקירה, במהלך החודשים מרץ-אפריל 2014, ניתנו על-ידי בית משפט השלום צווים והחלטות הנוגעים לרכוש המבקשים, במסגרתם הוקפאו חשבונות בנק, נתפסו ברישום נכסי נדל"ן ונתפסו בפועל כלי רכב וציוד מכני הנדסי. ביום 13.4.2014 דחה בית משפט השלום את בקשות המבקשים לביטול צווי הקפאת חשבונות הבנק. ערר שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, בין היתר בטענה שהחלטת בית משפט השלום ניתנה בחוסר סמכות, נדחה, ובהמשך נדחתה גם בקשת רשות ערר לבית משפט זה על-ידי השופט י' עמית (בש"פ 3190/14). בתמצית, נקבע כי לפני המדינה קיימות שתי דרכי פעולה מקבילות לצורך תפיסת רכוש בשווי פירות העבירה (בהתאם לסעיף 21(א) לחוק): האחת, מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפסד"פ ), אליהן מפנה סעיף 26 לחוק (סמכויות עזר) – כאשר סמכות זו נתונה לבית משפט השלום (סעיף 34 לפסד"פ); השניה, מכוח ההוראות הרלבנטיות בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים ), אליהן מפנה סעיף 23 לחוק – כאשר סמכות זו נתונה לבית משפט המחוזי (סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים, שעניינו מתן צו זמני בטרם הוגש כתב אישום, כפי שהדבר בענייננו). בעניינם של המבקשים, צווי התפיסה ניתנו מכוח המסלול הראשון (מסלול הפסד"פ), לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש שנתפס. השופט י' עמית ציין בהחלטתו כי תחולה מקבילה זו של שני המסלולים הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה, והיא מיושמת דרך קבע בבתי המשפט המחוזיים. כמו כן נקבע כי הבחירה במסלול הראשון בעניינם של המבקשים נבעה מטעמים ענייניים, שעיקרם בשלב שבו הייתה מצויה החקירה המסועפת, וכי הפגיעה במבקשים היא מידתית.

4.

ביום 9.11.2014 האריך בית משפט השלום את תוקף החזקת התפוסים למשך 180 ימים נוספים לצורך אפשרות חילוט עתידי (בכפוף לשחרור נכסים ששווים חורג משווי ה"רכוש האסור"). באשר לסוגיה הרלבנטית לענייננו, בהחלטה מנומקת היטב, דחה בית משפט השלום את טענת המבקשים באשר לחוסר סמכותו להאריך את תוקף תפיסת הנכסים מכוח מסלול הפסד"פ, וקבע כי גם בשלב זה (הארכת תוקף התפיסה) קיימת תחולה מקבילה לשני המסלולים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון. ערר שהגישו המבקשים לבית משפט המחוזי נדחה, כאשר לעניין סמכות בית משפט השלום נקבע כי "לאחר שמיעת דברי ביהמ"ש ולאחר עיון בדוח הסודי, משהוברר לביהמ"ש כי לא ניתן לקבוע שהחקירה הסתיימה, טענה זו נמחקת מבקשה זו" (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.12.2014).

נגד החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערור שלפני.

עיקרי טענות הצדדים

5.

לטענת המבקשים, בקשת רשות הערר מעלה שאלה עקרונית שטרם הוכרעה, בדבר סמכותו של בית משפט השלום להאריך את תוקפם של צווים זמניים מכוח הפסד"פ כאשר טרם הוגש כתב אישום, לאחר שהמדינה "סימנה" אותו רכוש כמיועד לחילוט לפי חוק איסור הלבנת הון. לדברי המבקשים, הבקשה מעלה שאלה שונה מזו שהועלתה בהליך הקודם לפני בית משפט זה (בש"פ 3190/14), וזאת משום שבאותה עת המדינה טרם הודיעה כי בכוונתה לבקש את חילוטם של הנכסים כנכסים בשווי רכוש אסור (בהתאם לחוק איסור הלבנת הון) לעומת נכסים הקשורים בעבירה או שנתקבלו כשכר עבורה (בהתאם לפסד"פ). לשיטתם, מרגע "סימון" הנכסים כמיועדים לחילוט, לא קיימת עוד תחולה מקבילה של שני המסלולים שצויינו לעיל, ועל המדינה לנקוט במסלול שהותווה בחוק איסור הלבנת הון המפנה לפקודת הסמים.

6.

במאמר מוסגר יצויין, כי יחד עם הגשת הבקשה למתן רשות ערר הגישו המבקשים בקשה להרחבת הרכב לאור השאלה העקרונית לשיטתם העומדת ביסוד בקשתם. בקשתם זו נדחתה בהחלטת הנשיאה מ' נאור מיום 5.3.2015.

7.

מנגד, גורסת המשיבה כי ההכרה בתחולתם המקבילה של שני המסלולים לתפיסת רכוש, לרבות בהחלטה שניתנה בהליך הקודם בעניין המבקשים בבש"פ 3190/14, משליכה גם על הסמכות הנתונה לבית המשפט במסגרת ההחלטה על הארכת תוקף החזקת התפוסים. בנוסף, הדגישה המשיבה כי מלכתחילה החזקת התפוסים נתבקשה לצורך אפשרות חילוטם העתידי לפי חוק איסור הלבנת הון (חילוט "בשווי"), כך שלא ברור מהו אותו רגע של "סימון" הנכסים שממנו היה עליה לנקוט במסלול השני בלבד (מסלול פקודת הסמים). לגופם של דברים, טענה המשיבה כי ההחלטה להאריך את תוקף החזקת התפוסים היא מוצדקת לאור הצורך בביצוע השלמות חקירה, נוכח היקפו הגדול של התיק ומורכבותו.

דיון והכרעה

8.

דין הבקשה למתן רשות ערר להידחות.

9.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה, לא מצאתי כי היא מגלה עילה מספקת לבירור עניינם של המבקשים לפני ערכאה שיפוטית שלישית, שכן לא עולות ממנה שאלות משפטיות או ציבוריות החורגות מעניינם הקונקרטי. גם לא הוכח כי מתעוררות בעניין דנן נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור, כפגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם של המבקשים, או שההגבלה על חירותם נעשתה בחוסר סמכות (בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011); בש"פ 4900/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 8 (25.6.2012); בש"פ 4595/14 חיים נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (4.7.2014)).

10.

טענתם המרכזית של המבקשים באשר לשאלת תחולתם המקבילה של שני המסלולים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון (מסלול הפסד"פ ומסלול פקודת הסמים) נדונה והוכרעה בפסיקת בית משפט זה, לרבות בהחלטת בית המשפט בבש"פ 3190/14 בעניינם של המבקשים עצמם (ראו גם דנ"פ 3384/09 אברם נ' מדינת ישראל

(26.7.2009) ). כפי שצוין בבש"פ 3190/14, "תחולה מקבילה זו, שנשענת על לשון החוק ותכליתו, הוכרה ומיושמת דרך קבע בבתי המשפט המחוזיים עת הם נדרשים לסוגית התפיסה והחילוט בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון טרם הגשת כתב תביעה" (פסקה 3). משהוכרה סמכותו של בית משפט השלום להורות על החזקת התפוסים בהתאם למסלול הפסד"פ לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש (בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, רכוש "בשווי" רכוש אסור), מהלך שאושר כאמור בפרט בעניינם של המבקשים – ברי כי בסמכותו להורות גם על הארכת תוקף החזקת התפוסים לפי מסלול זה בנסיבות המתאימות לכך (באמצעות סעיף 35 לפסד"פ בשילוב עם סעיפים 21 ו-26 לחוק). סמכויות אלה כרוכות אחת בשניה ומתחייבות יחדיו מכוח הדין והרציונאל שעומד ביסודו – הבטחת אפשרות אפקטיבית לחילוט הרכוש האסור בסיום ההליך, במידה ויורשעו המבקשים (השוו לבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון , פסקה 33 (31.10.2007)). תחולה מקבילה זו של שני המסלולים לעניין הארכת התפיסה הוכרה ומיושמת גם היא דרך קבע בבתי המשפט המחוזיים (ראו, למשל: ע"ח (מחוזי חי') 23353-10-11 מדינת ישראל נ' פיסו (14.2.2012); ע"ח (מחוזי מרכז) 16629-02-12 פרץ נ' מדינת ישראל (6.3.2012); ע"ח (מחוזי פ"ת) 12922-08-12 מדינת ישראל נ' גרינספן (4.10.2012); ב"ש (מחוזי ת"א) 90686/07

מדינת ישראל נ' גיידמק 4.3.2007)). אציין עוד כי בית משפט זה הכיר באפשרות תחולתם המקבילה של שני דברי חקיקה שונים, אשר מכוחם יכול בית המשפט להורות על חילוט רכוש (ע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' חוזה (5.6.1997); בש"פ 7079/08 רחימי נ' מדינת ישראל (2.2.2009)). נראה אפוא כי אין היגיון לסייג את קיומם של מסלולים מקבילים מכוח אותו דבר חקיקה (על-פי חוק איסור הלבנת הון) באשר לשלב מוקדם יותר, בבקשה להארכת תפיסת הנכסים לצורך אפשרות של חילוט עתידי.

11.

באשר לטענת המבקשים לפיה על המדינה לנקוט במסלול השני (מסלול פקודת הסמים) משום שמדובר בחלופה מידתית יותר, אפנה להחלטת בית משפט זה בבש"פ 3190/14, לפיה "לא זה המקרה בו על בית המשפט לפתוח ולעיין מחדש בקווים המנחים שהתווה ולהתערב בקביעת בית משפט קמא. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לשאלת ההכרעה בין המסלולים השונים וציין במפורש כי שוכנע שהבחירה במסלול הראשון נובעת מטעמים ענייניים, שעיקרם השלב בו מצויה החקירה המסועפת בדבר החשדות נגד המבקשים" (פסקה 7). נראה שדברים אלה, בשינויים המחוייבים, יפים גם לענייננו, מצב בו טרם הסתיימו הבדיקות המורכבות הנדרשות בתיק, וטרם גובשה החלטה האם להגיש במסגרתו כתב אישום. שתי ערכאות קבעו כי הארכת תוקף החזקת התפוסים היא מידתית בנסיבות העניין, ובבקשה לא נטען כלל מדוע המשך החזקת התפוסים לפי מסלול הפסד"פ שנבחר מלכתחילה (ושנקבע לגבי ההחלטה לנקוט בו כי היא מוצדקת) גורם לפגיעה קשה יותר בזכויות המבקשים לעומת "מעבר" למסלול השני, הארכת תפיסת הנכסים לפי מסלול פקודת הסמים. הנפקות היחידה עליה עמדו המבקשים נוגעת לעניין סמכותו של בית משפט השלום לדון בשאלה. לפיכך, סבורני כי גם עניין זה אינו מצדיק מתן רשות ערר "בגלגול שלישי".

12.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערר – נדחית.