בש"פ 7079/08 פרנזה רחימי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש' שוחט ) מיום 22.7.2008, במסגרתה נדחה ערר המבקשים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו שלא לבטל את צו ההקפאה על חשבון הבנק שלהם (להלן: ההחלטה ).

1.

המבקש 2, מר יצחק רחימי (להלן: המבקש ), נעצר ביום 27.2.2008 בתורכיה בחשד למעורבות בעבירות סמים . ביום 28.2.2008, בעוד החקירה בתורכיה בעיצומה, הורה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ש' אבינור ) על הקפאת חשבון הבנק הפרטי של המבקשים (להלן: החשבון ), בו היו באותה עת סכומי כסף גבוהים (להלן: הצו ). הצו הוצא מכוח סעיפים 32 ו-34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי או הפסד"פ ), הקובעים כדלקמן:

"סמכות לתפוס חפצים

32.

(א)

רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.

..."

"מסירת התפוס לפי צו

34.

על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים..., או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו."

2.

ביום 16.3.2008 פנו המבקשים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בבקשה לביטול הצו ולהשבת הכספים המופקדים בחשבון לידיהם, מכוח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (ב.ש. 1092/08). ביום 1.6.2008 דחה בית משפט השלום (השופט ח' אפרתי ) את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי אם וכאשר יוגש כתב אישום נגד המבקש בגין עבירות סמים, קיים סיכוי שהתביעה תבקש לחלט את הכספים המצויים בחשבון עם תום ההליכים, מכוח סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ב-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ), שקובע בזו הלשון:

"חילוט רכוש בהליך פלילי

36 א.

(א)

הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש שהוא –

(1)

רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה;

(2)

רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

לענין פסקאות (1) ו-(2) –

'ביצוע העבירה' – לרבות ביצוע כל עבירה אחרת של עסקת סמים, אף אם לא הורשע בה הנידון, ובלבד שהיא קשורה לעבירה שבה הוא הורשע.

(ב)

בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על פי בקשת תובע, שהנידון הוא סוחר סמים ומשעשה כן – יצווה בגזר הדין, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט.

..."

מסיבה זו, ועל מנת שלא לסכל את האפשרות לחילוט עתידי של הכספים שבחשבון, קבע בית משפט השלום כי יש להותיר את צו ההקפאה על כנו, וזאת מבלי להידרש לשאלת מקור הסמכות להמשך תפיסת החשבון. כן ציין בית המשפט בהחלטתו, כי העובדה שתשלום חוב המשכנתא של המבקשים מכוסה באופן שוטף מחשבון הבנק המוקפא, מלמדת כי ההחלטה להותיר את צו ההקפאה על כנו היא מידתית, ומאזנת בין זכויותיהם של המבקשים לבין טובת הציבור.

3.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ב.ש. 91377/08). בעררם טענו המבקשים, כי משהוצא הצו מכוח פקודת סדר הדין הפלילי, הסמכות להורות על המשך התפיסה שואבת אף היא את כוחה מפקודה זו. לפיכך, החלטת בית משפט השלום להורות על המשך התפיסה, המבוססת לשיטתם על פקודת הסמים המסוכנים, שגויה ובטלה מעיקרה. לגופו של עניין נטען, כי בנסיבות העניין לא מתקיים תנאי מהתנאים החלופיים שבסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, ומכאן כי אין הצדקה להותרת הצו על כנו. בהחלטתו מיום 22.7.2008, דחה בית המשפט המחוזי (השופט ש' שוחט ) את הערר. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי, כי הוא אינו רואה מקום להידרש לשאלה מהו מקור הסמכות להמשך תפיסת החשבון – פקודת סדר הדין הפלילי או פקודת הסמים המסוכנים, שכן אין מניעה לבחון את ההצדקה להמשך התפיסה לפי פקודת סדר הדין הפלילי. לגופם של דברים נקבע, כי על פי חומר החקירה יש מקום להניח כי לחשבון הופקדו אך כספים שמקורם בעסקאות סם. מכיוון שהמשיבה הצהירה בפני בית המשפט המחוזי כי יש בכוונתה לחלט את הכספים המצויים בחשבון, קבע בית המשפט כי יש הצדקה עניינית להותרת הצו על כנו. עם זאת, הציע בית המשפט למבקשים להציע למשיבה ערובה אחרת שוות ערך לכספים המופקדים בחשבון, אשר תבטיח את חילוטם העתידי, כאשר אם יעשו כן, יוכלו לפנות שוב לבית המשפט שישקול את ביטול הצו. מהחומר שהונח לפניי נראה, כי המבקשים בחרו שלא לפנות אל המשיבה בהצעה כאמור.

4.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערר שלפניי. לטענת המבקשים, יש לקבוע הלכה סדורה ביחס לשאלה מהו מקור הסמכות לתפיסת חפצים בהליכים מקדמיים, שכן, לשיטתם, קיימת אי-בהירות ביחס לשאלה האם המקור להמשך התפיסה הינו פקודת סדר הדין הפלילי, או שמא דווקא פקודת הסמים המסוכנים. ויודגש: המבקשים אינם חולקים על קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה הצו ניתן מכוח פקודת סדר הדין הפלילי. אולם, לשיטתם, עולה מהחלטת בית משפט השלום בדחותו את הבקשה לביטול הצו כי סבר שמקור הסמכות להמשך תפיסת החשבון הינו פקודת הסמים המסוכנים. לפיכך, טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון עקרוני בשאלת מקור הסמכות לתפיסה במסגרת ההחלטה על דחיית הערר, וזאת לאחר שבית משפט השלום שגה, לשיטתם, בקבעו כי מקור הסמכות להמשך תפיסת החשבון הינו פקודת הסמים המסוכנים. לדידם של העותרים, במצב הדברים הנוכחי יכולים בתי המשפט להורות על תפיסת חפצים לפי פקודת הסמים המסוכנים, כאשר פקודה זו כלל אינה מהווה מקור סמכות לתפיסת חפצים. לגופם של דברים טוענים המבקשים, כי החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה לא מן הנמנע שלחשבון הופקדו כספי עסקאות סם, הינה שגויה, ואינה עולה בקנה אחד עם הגדרת "החשד הסביר" הנדרש לצורך תפיסת רכוש. בבקשת רשות הערר המתוקנת שהגישו, מפרטים המבקשים את טעמיהם לביסוס הטענה שהכספים שהופקדו על ידי המבקשים אינם כספי עיסקאות סמים. בנוסף, טוענים המבקשים כי ההחלטה להותיר את הצו על כנו אינה מידתית, ואינה מקיימת איזון ראוי בין זכויותיהם לבין האינטרס הציבורי.

5.

המשיבה לעומת זאת טוענת כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה, בנסיבות העניין לא מתעורר כל צורך בקביעת "הלכה סדורה" בשאלת הסמכות להורות על תפיסת חפצים בהליכים מקדמיים, וזאת נוכח קביעת בית המשפט המחוזי, עליה אין חולק, כי יש לבחון את המשך תפיסת החשבון לפי פקודת סדר הדין הפלילי. מכאן, טוענת המשיבה כי השאלה אותה מעלים המבקשים הינה תיאורטית גרידא. עוד טוענת המשיבה, כי אין כל חשש כי בתי המשפט ימשיכו להורות על תפיסת חפצים לפי פקודת הסמים המסוכנים, וממילא אין לחשש זה כל קשר עם עניינם של המבקשים. לשיטתה, עיקר טענתם של המבקשים היא כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו העובדתיות ביחס למקור הכספים שהופקדו בחשבון, וביישום ההלכות הקיימות ביחס לשיקולים להמשך תפיסת חפצים לפי הפסד"פ. באשר לטענות המבקשים לגופה של ההחלטה, טוענת המשיבה כי נוכח העובדה שהמבקשים לא הצביעו על כל מקור חוקי לכספים שהופקדו בחשבון, ונוכח הראיות אשר מקימות חשד סביר כי בחשבון נשוא הבקשה הופקדו כספי עבירה, החלטת בית המשפט המחוזי הינה מבוססת, מאוזנת וראויה. לאור כל האמור, טוענת המשיבה כי אין בטענות המבקשים כל שאלה מיוחדת, משפטית או אחרת, החורגת מעניינם הקונקרטי של המבקשים, ומכאן כי לא מתקיימים התנאים לקבלת בקשת רשות הערר.

6.

הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: ב ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)), וראו לדוגמה: בש"פ 2271/02 אבו-ריש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.2008), בה נקבע כי:

"על המבקש להראות כי בקשתו מעוררת שאלה מיוחדת הראויה כי תידון בערכאה שלישית: שאלת משפט מיוחדת או שאלה אחרת המצטיינת במיוחדות."

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. ראשית, טענתם של המבקשים, לפיה בית משפט השלום האריך את תוקפו של הצו מכוח פקודת הסמים המסוכנים, מוטעית מיסודה. משקבע בית המשפט כי קיים חשד סביר ביותר שהכספים המצויים בחשבון מקורם בעסקאות סם, וכי קיים יסוד להניח שבשלב עתידי תבקש התביעה את חילוט הכספים שבחשבון מכוח סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים, סבר בית המשפט כי יש מקום להותיר את הצו על כנו. כלומר, כי רק הותרת הצו על כנו תמנע את האפשרות לסכל את החילוט העתידי. נוכח מסקנתו האמורה של בית המשפט, שלפיה קיים חשד סביר שהכספים המצויים בחשבון מקורם בעסקאות סם, קבע בית המשפט כי התכלית של מניעת סיכול האפשרות לחילוט העתידי, גוברת, בנסיבות המקרה, על הוראת סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי, המאפשרת לבית משפט השלום להורות על השבת חפץ תפוס ובענייננו חפץ מוקפא לאדם פלוני, התובע זכות בחפץ. משהגיע בית המשפט למסקנה כי דין בקשת המבקשים לביטול הצו נדחית, נותר הצו בתוקפו מכוח הסעיפים מכוחם הוצא מלכתחילה – סעיפים 32 ו-34 לפקודת סדר הדין הפלילי, והם גם הסעיפים המהווים את מקור הסמכות להמשך תפיסת החשבון.

מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים כלל אינו עוסק בסיטואציה של תפיסת רכוש טרם הגשת כתב-אישום, כפי שהתעוררה בעניינם של המבקשים, אלא בסיטואציה של חילוט רכוש שהושג כשכר עבירה או כתוצאה מביצוע עבירה, לאחר הרשעה בעבירה של עסקת סמים. מכאן, כי כלל אין כפילות בין סעיפים 32 ו-34 לפקודת סדר הדין הפלילי לבין סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים, ואין צורך להכריע בשאלת היחס ביניהם. בנוסף, המבקש בענייננו טרם הורשע, ואף טרם הוגש נגדו כתב אישום בישראל, ולפיכך אין יסוד לטענה לפיה בית משפט השלום הותיר את הצו על כנו מכוח פקודת הסמים המסוכנים. אמנם, סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים המסוכנים מתיר לבית המשפט המחוזי לתת צו זמני, כגון צו מניעה או צו עיקול, שתכליתו להבטיח את האפשרות של חילוט עתידי, מקום בו יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להעלם, או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט. אולם, סעיף זה כלל לא נדון ביחס לעניינם של המבקשים, וממילא עניינו בהוצאת צווים על ידי בית המשפט המחוזי בלבד. גם מטעם זה יש לראות את החלטת בית משפט השלום, כפי שאף נקבע בה מלכתחילה, כשואבת את הסמכות להמשך התפיסה מפקודת סדר הדין הפלילי בלבד. לא זו אף זו, אף אם הייתי מקבלת את טענת המבקשים כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט השלום, הרי שבית המשפט המחוזי, בהחלטתו בערר המבקשים, העמיד את הדברים על מכונם בקבעו כי הצו יישאר על כנו מכוח פקודת סדר הדין הפלילי.

8.

משהגעתי למסקנה כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה הוארך תוקפו של הצו מכוח פקודת הסמים המסוכנים, כלל אין מתעוררת שאלת מקור הסמכות לתפיסת חפצים בהליכים מקדמיים. טענותיהם הנוספות של המבקשים נוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ביחס למקור הכספים שהופקדו בחשבון. ככלל, אין טענות עובדתיות כאלה מצדיקות מתן רשות לערר נוסף. יתרה מזו, גם לגופן הטענות העובדתיות הללו נידונו כבר בפני שתי הערכאות שדנו בצו ההקפאה, ולצורך כך גם הוצג להן חומר חקירה חסוי. מסקנת בית המשפט המחוזי היתה כי לא ניתן לקבוע שהמבקשת הצביעה על מקור חוקי לכספים שהופקדו. נראה, איפוא, כי לא הופרך ה"חשד הסביר" ביחס למקור הכסף. מכל מקום, טענות אלה אינן מסוג הטענות המצדיקות רשות לערר בערכאה זו.

9.

למעלה מן הצורך יצוין, כי אף שלכאורה קיימת, במקרים מסוימים, סמכות תפיסה מקבילה בין סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי לבין 36ו(ב) לפקודת הסמים המסוכנים – מכוחו רשאי בית המשפט המחוזי להורות על תפיסת חפצים לאחר הגשת כתב אישום או לאחר הגשת בקשה לחילוט אזרחי, וזאת במטרה להבטיח את האפשרות של מימוש החילוט, הרי שגם היחס בין סעיפים אלה אינו מעורר קושי מיוחד; בית משפט זה דן בעבר בסוגיה זו של כפילות בין פקודת סדר הדין הפלילי לבין פקודת הסמים המסוכנים בהקשר של חילוט רכוש, וקבע כי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים והסעיפים הבאים אחריו – הדנים בחילוט רכוש לאחר הרשעה בעבירה של עסקת סמים, אינם יוצרים הסדר מיוחד בעניין חילוט כספי עבירה המוציא את סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי – מכוחו רשאי בית המשפט להורות על חילוטו של חפץ שנתפס לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (ראו: ע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' חוזה (לא פורסם, 5.6.1997) (להלן: עניין חוזה )). בהקשר זה ציין בית המשפט כי:

"חצרותיהן של שני סעיפים אלה שונות זו מזו ויכול שיחול בנסיבות מקרה ספציפי אחד משני הסעיפים, כשם שיכול שנסיבותיו של מקרה ספציפי תבואנה בגדרם של שני הסעיפים.

בהיבט כולל בא סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים והסעיפים שלאחריו להרחיב את היקף פרישתה של אפשרות החילוט, תוך פגיעה גדולה יותר בזכות הקניין של הנאשם ולא מצאנו דבר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שיש בו כדי להוציא מכלל סעיף 39 הנ"ל עבירות סמים" (עניין חוזה , סעיף 2 לפסק-הדין).

דברים אלה יפים גם לענייננו.

10.

משהגעתי למסקנה כי הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה משפטית הטעונה הכרעה, הרי שממילא אינה עומדת בתנאים לקבלת רשות לערור ודינה להידחות.

אין באמור, כדי למנוע מהמבקשים לשוב ולפנות לבית משפט השלום בבקשה חדשה, אם תקום להם עילה לכך עקב חלוף הזמן או שינוי הנסיבות.