בש"פ 10015/07 שירלי אביטל נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ע' מודריק ) מיום 4.11.07 להורות על חילוט שני כלי רכב הרשומים על שם העוררות.

1.

חילוט כלי הרכב נשוא הערר נתבקש על-ידי המדינה בבית המשפט המחוזי בעקבות הגשת כתב אישום נגד מר יוסף אבוטבול (להלן: אסי ) - אחיה של העוררת 1 ובעלה של העוררת 2 - בו מיוחסות לו ולאחרים עבירות הנוגעות לפעילות במסגרת ארגון פשיעה החל משנת 2005 ועד למעצר הנאשמים בחודש מרץ 2007. לאסי מיוחסות, בין היתר, עבירה של היותו ראש ארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה או החוק ) ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ). כתב האישום נגד אסי והנאשמים האחרים הוגש ביום 4.5.07. בד בבד עם כתב האישום הגישה המדינה בקשה לחילוט רכוש לפי פרק ג' לחוק מאבק בארגוני פשיעה ופרק ו' לחוק איסור הלבנת הון. הבקשה התייחסה, בכל הנוגע לאסי, לחילוטם של שני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי, שהם כלי רכב מסוג B.M.W משנת הייצור 2007. ביום 2.5.07 - יומיים לפני הגשת כתב האישום - ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ד' רוזן ) במעמד צד אחד צו ארעי לתפיסת שני כלי הרכב הנזכרים על-ידי המשטרה ולרישום עיקול עליהם לטובת המדינה. עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לסעד זמני לפי סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה וסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, שבגדרה ביקשה המדינה, בין היתר, להורות על תפיסת שני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי ואיסור ביצוע כל שינוי או דיספוזיציה בהם עד לתום ההליכים המשפטיים. כן ביקשה המדינה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי להורות על מכירת שני כלי הרכב, כך שתמורת המכירה תוחזק בידי המדינה (או אף בידי בא-כוח העוררות) עד לסיום המשפט.

2.

בית המשפט המחוזי (השופט ע' מודריק ) נענה לבקשת המדינה והורה על מכירת שני כלי הרכב. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי שוכנע ברמת השכנוע הדרושה במשפט האזרחי ששני כלי הרכב הם של אסי והיו בשליטתו. כן שוכנע בית המשפט קמא כי מתקיימת זיקת קשר בין כלי הרכב לבין העבירות המיוחסות לאסי. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי בכל הנוגע לדין החילוט הפלילי רישום הבעלות הפורמאלי של הרכב אינו שולל את האפשרות לקבוע שהבעלות המהותית ברכב היא של אדם אחר. ביחס לשני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בכלי רכב שלרכישתם נעשה שימוש בשיקים שלכאורה הושגו בעבירה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי העוררות לא נטלו חלק ברכישת שני כלי הרכב ואף לא עסקו בטיפול בהם ובתשלומים השונים הנוגעים להם, שכן אסי ואנשיו טיפלו בנושאים אלה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי השארת כלי הרכב תפוסים על-ידי המשטרה תביא לירידה עצומה בערכם, ועל כן שתי האפשרויות שביניהן יש להכריע הן מכירת כלי הרכב תוך שמירת התמורה או מסירת כלי הרכב לטוענות לזכות בהם תוך נקיטת צעדים שיבטיחו ככל הניתן את שמירת ערכם. מבין שתי האפשרויות הללו קבע בית המשפט כי נקיטה באפשרות השנייה לא תבטיח את שווים הנוכחי של כלי הרכב במידה מספקת.

על רקע התשתית העובדתית המתוארת לעיל נדרש בית המשפט קמא לבחון את הסוגיות החוקתיות הכרוכות בחילוט שני כלי הרכב נשוא הערר שלפניי. נקודת המוצא עליה התבססה החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לאסי בדבר עמידה בראש ארגון פשע, שעסק בפעולות של סחיטת סכומי כסף גדולים בכוח ובאיומים משורה ארוכה של אנשי עסקים. כן ציין בית המשפט המחוזי כי הוא מניח על סמך התשתית העובדתית שהוצגה בפניו כי כלי הרכב אותם ביקשה המדינה לחלט הם של אסי או שהוא בעל השליטה בהם, כי אסי יכול לעשות בכלי הרכב הללו כחפצו, וכי כלי הרכב נרכשו, לכל הפחות בחלקם, בכספי עבירה. אף בהתחשב בהנחות מוצא אלה הכיר בית המשפט המחוזי בפגיעה בזכויות הקניין של העוררות הנובעת מחילוט כלי הרכב, וציין כי פסיקת בית משפט זה הקנתה הגנה רחבה לזכויות הקניין של הנאשם (ושל הקשורים אליו) בטרם סיום ההליך הפלילי. עם זאת, ראה בית המשפט לנכון לאבחן בין המקרה דנן למקרים אחרים שנדונו בפסיקתנו, שכן אותם מקרים נגעו לחילוט רכוש על רקע אישומים בעבירות לפי פקודת הסמים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים ) ולא בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה וחוק איסור הלבנת הון. כן התייחס בית המשפט המחוזי לקושי הקיים במאבק בארגוני הפשיעה; זאת, בין היתר, נוכח יכולתם "להלבין" את הכספים המתקבלים מפעילותם העבריינית (למשל, בדרך של רישום כלי הרכב על שמם של אנשים שאינם פועלים במסגרת הארגון). על רקע זה, ובהתחשב בהוראות המרחיבות הכלולות בחוק מאבק בארגוני פשיעה ובחוק איסור הלבנת הון, קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן לאפשר פגיעה בזכויות קנייניות אף בטרם הכרעה שיפוטית. זאת, כאשר הפגיעה בזכויות נעשית לתכלית ראויה ובאופן מידתי. בנסיבות המקרה דנן מצא בית המשפט המחוזי כי שמירת כלי הרכב תפוסים בידי המשטרה תביא לירידת ערך משמעותית ביותר, וכי אף החזרת כלי הרכב לעוררות עלולה להביא לירידה משמעותית בערכם. לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי במקרה דנן אין אפשרויות חליפיות יעילות למכירת כלי הרכב והורה על ביצוע המכירה בידי המדינה תוך השקעת התמורה לשמירת ערכה. מכאן הערר שלפניי.

3.

לטענות העוררות הסעד הזמני של מכירת שני כלי הרכב והחזקת תמורתם, עליו הורה בית המשפט המחוזי, פוגע פגיעה בלתי מידתית בקניינן. העוררות מדגישות בהקשר זה כי לא יוחס להן כל חלק בעבירות שאותן ביצע אסי, על-פי הנטען בכתב האישום, וכי לא הוכח שמישהו מלבדן משתמש בשני כלי הרכב. העוררות טוענות עוד, כי תפיסת רכוש הנאשם בטרם הרשעה, ובמיוחד תפיסת רכושו של מי שאינו נאשם, הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה כצעד דרסטי ביותר, שיש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים אחרים להבטחת האפשרות של מימוש החילוט בתום ההליך. בהקשר זה הפנה בא-כוח העוררות להוראת סעיף 26 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, הקובע כי הוראות הצו הזמני צריכות להיות במידה שאינה עולה על הנדרש להשגת מטרות הצו. העוררות מוסיפות וטוענות כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי יש לפרש את הוראות החילוט הקבועות בחוק מאבק בארגוני פשיעה ובחוק איסור הלבנת הון באופן מחמיר יותר כלפי הנאשם מההוראות המקבילות הקבועות בפקודת הסמים. בנוסף טוענות העוררות כי רכישת שני כלי הרכב נשוא הערר מומנה בעיקרה על-ידי שדרוג כלי רכב קודמים שהיו בבעלות העוררות. על כן, כך ממשיכות העוררות וטוענות, גם אם מקור חלק מהכספים ששימשו לרכישת כלי רכב הוא בכספי עבירה, כפי שטוענת המדינה, הרי חלק זה אינו משמעותי ביחס לכלל עלות רכישת כלי הרכב.

4.

באת-כוח המדינה הדגישה בטיעוניה בפניי את ייחודן של נסיבות המקרה דנן, שמצדיק לטענתה את הסעד הזמני שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. בהקשר זה ציינה באת-כוח המדינה, בין היתר, כי כתב האישום נגד אסי הוא כתב אישום חריג בהיקפו וכי אסי מואשם בהיותו ראש ארגון פשע. עוד טענה באת-כוח המדינה, כי הרכוש בו מדובר - כלי רכב יוקרתיים - אינו נמנה עם אמצעי המחייה הבסיסיים הנדרשים לעוררות. בנוסף ציינה באת-כוח המדינה כי תפיסת כלי הרכב בידי המשטרה ללא מכירתם תביא לירידה משמעותית בערכם. בכל הנוגע לשאלת הבעלות בכלי הרכב טענה באת-כוח המדינה כי לשתי העוררות, הטוענות לזכויות ברכוש, אין הכנסות משל עצמן והן קרובות לראש ארגון פשע וסמוכות על שולחנו. כן טענה באת-כוח המדינה כי השאלה העיקרית בכל הנוגע לחילוט רכוש לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה איננה שאלת הבעלות הפורמאלית ברכוש ואף לא שאלת מקור הכספים ששימשו לרכישת הרכוש, אלא הסוגיה של זהות השולט בפועל ברכוש ופעילותו במסגרת ארגון הפשיעה. מכל מקום, כך טענה באת-כוח המדינה, במקרה דנן נגועים כלי הרכב נשוא הערר בכספי עבירה.

5.

סעיף 5 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מורה לבית המשפט שהרשיע אדם בעבירה לפי סעיפים 2, 3 או 4 לחוק לצוות על חילוט "רכוש הקשור לעבירה שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנידון" או "רכוש של הנידון שהוא שווה ערך לרכוש הקשור לעבירה" (יוער, כי בית המשפט מוסמך שלא לצוות על חילוט רכוש כאמור, אם "סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט"). סעיף 1 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מגדיר מהו אותו "רכוש הקשור לעבירה" אותו ניתן לחלט לאחר הרשעת הנאשם:

"' רכוש הקשור לעבירה'

- רכוש שנתקיים בו אחד מאלה:

(1) נעברה בו העבירה, שימש לביצוע העבירה, איפשר את ביצוע העבירה או יועד לביצועה;

(2) הושג במישרין או בעקיפין כשכר ביצוע העבירה, יועד להיות שכר ביצוע העבירה או שהושג כתוצאה מביצועה ."

סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מסמיך את בית המשפט אליו הוגש כתב אישום, הכולל בקשה לחילוט, " ליתן צו זמני, בדבר מתן ערבויות מטעם הנאשם או אדם אחר המחזיק ברכוש, צו מניעה, צו עיקול או הוראות אחרות, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש ". התנאים למתן צו זמני כאמור קבועים בסעיף 22 לחוק בזו הלשון:

" תנאים למתן סעדים זמניים

22.בית משפט רשאי ליתן צו זמני כאמור בסעיף 21 אם נוכח כי קיימות ראיות

לכאורה להוכחת עילת חילוט וכי אי מתן הצו יכביד על מימוש החילוט".

העוררות בערר שלפניי אינן חולקות על כך שמכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה רשאי היה בית המשפט קמא להורות על תפיסת שני כלי הרכב נשוא הערר ומכירתם. העוררות אף אינן משיגות על נקודת המוצא להכרעתו של בית המשפט המחוזי, שהיא קיומן של ראיות לכאורה נגד אסי בנוגע לעבירות המיוחסות לו. שתי השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן: האם הוכחה כדבעי זיקתו הקניינית של אסי לשני כלי הרכב נשוא הערר, באופן המקים עילת חילוט לגבי שני כלי הרכב כנדרש בהתאם לסעיף 22 לחוק מאבק בארגוני פשיעה; ואף בהנחה שמתקיימת הזיקה הקניינית הנדרשת בין אסי לשני כלי הרכב, האם הוראות הצו הזמני שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי חורגות מן הנדרש לשם השגת מטרות הצו ופוגעות באופן בלתי מידתי בזכויות העוררות.

6.

שאלת הזיקה הקניינית של אסי לשני כלי הרכב מתעוררת, אפוא, בגדר בחינת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עילת חילוט. בכפיפות לסייגים לחילוט הקבועים בפרק ה' לחוק מאבק בארגוני פשיעה נדרשה המדינה במקרה דנן להביא ראיות לכאורה לכך שמתקיימת ביחס לכלי הרכב אחת מהחלופות בסעיף 5 לחוק; היינו כי כלי הרכב הם רכוש הקשור לעבירה ושהם נמצאים בחזקתו או בשליטתו של אסי, או כי כלי הרכב הם רכושו של אסי והם שווי ערך לרכוש הקשור לעבירה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובהתחשב בהודעותיהן של העוררות בחקירותיהן במשטרה, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מבחינה מהותית יש לראות את שני כלי הרכב נשוא הערר כרכושו של אסי, בהתאם לחלופה הקבועה בסעיף 5(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה. בכל הנוגע להליך החילוט הפלילי, צריכה שאלת הבעלות ברכוש להיבחן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בבחינה מהותית שנועדה לזהות את בעליו ה"אמיתי" של הרכוש הנדון, כאשר הרישום הפורמאלי של הבעלות משמש לכל היותר כאינדיקציה ראייתית ראשונית לזיהוי האמור. הבחינה המהותית של הבעלות נעשית בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 9 לחוק, לפיה "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנידון הוא רכושו, אלא אם כן יוכח אחרת". לבחינה המהותית של הבעלות ברכוש ישנה חשיבות מיוחדת בכל הנוגע לעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, שכן אחד המאפיינים הבולטים בהתנהלותם של ארגונים אלה הוא הניסיון להקנות מעטה חיצוני כשר לפעילותם העבריינית, וכך להסוות את מקור הרכוש שאותם ארגונים מניחים את ידיהם עליו ואת הזיקה שבין אותו רכוש לפעילותו העבריינית של הארגון.

במקרה דנן עולה בבירור מחומר הראיות כי הבעלות המהותית ברכב, הרשום על שם העוררת 2, היא של אסי. העוררת 2 היא, כאמור, אשתו של אסי, היא לא טיפלה ברכישת הרכב הרשום על שמה, היא כלל לא שילמה עבורו והיא אף לא נשאה בתשלומי הביטוח וחידוש רישיון הרכב. מדובר, אפוא, כפי שקבע בית המשפט קמא, ברכוש משפחתי, שאין מניעה לראותו כרכושו של אסי לצורך סעיף 5(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה. אף בכל הנוגע לרכבה של העוררת 1 - אחותו של אסי - ברי כי הבעלות המהותית ברכב הייתה של אסי. התשתית הראייתית לעניין זה מבוססת על כך שהרכב נקנה על-ידי אסי; שאסי ואנשיו הם שטיפלו בתשלומי הביטוח ונשאו בתשלום עבור החזקת הרכב ותפעולו השוטף; ושאסי אף היה זה שטיפל בפעולות ה"שדרוג" של הרכב, כאשר העוררת 1 כלל לא הייתה מיודעת בדבר. בנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא כי שני כלי הרכב מצויים בשליטתו של אסי, ובהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 9 לחוק מאבק בארגוני פשיעה ניתן לראותם כרכושו לצורך הליך החילוט הפלילי. עוד יוער, כי בנסיבות המקרה דנן, ונוכח המעורבות הגבוהה של אסי ברכישת שני כלי הרכב נשוא הערר ובטיפול בהם, אין בעובדה שהוא לא נראה נוסע בשני כלי הרכב, כפי שטוענות העוררות, כדי לסייע להן.

7.

משמצאנו כי ניתן לראות את שני כלי הרכב נשוא הערר כרכושו של אסי, הרי בהתאם לחלופה הקבועה בסעיף 5(2) לחוק איננו נדרשים לשאלה האם רכישתם של כלי רכב אלה מומנה - למצער בחלקה - בכספי עבירה, והאם ניתן לראות בכלי הרכב הללו "רכוש הקשור לעבירה" כנדרש על-פי החלופה הקבועה בסעיף 5(1) לחוק. זאת, משום שבהתאם לחלופה הקבועה בסעיף 5(2) הנ"ל די בכך ששני כלי הרכב, שלצורך הליך החילוט הפלילי יש לראותם כרכושו של אסי, יהיו שווי ערך לרכוש הקשור לעבירה. תנאי זה מתקיים במקרה דנן, שכן עיון בכתב האישום מלמד כי ההיקף הכספי של העבירות בהן מואשם אסי, שהעוררות אינן משיגות, כאמור, על קיום ראיות לכאורה לגביהן, עולה משמעותית על שווים של שני כלי הרכב נשוא הערר גם יחד

(בהקשר זה יוער, כי המונח "רכוש" בחוק מאבק בארגוני פשיעה כולל גם כספים).

עוד יצוין, כי אף בהנחה שלעוררות ישנן זכויות מסוימות בשני כלי הרכב נשוא הערר ועל כן מתקיימת לגביהן הוראת סעיף 18(א)(1) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, המגבילה את האפשרות לחלט רכוש שלאדם אחר מלבד הנידון יש זכויות בו, הרי בהתאם לסעיף 18(ב) לחוק רשאי היה בית המשפט המחוזי להורות על חילוט של שני כלי הרכב בכפוף להבטחת זכויותיהן של העוררות. מכל מקום, איני נדרשת לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שכן לפי סעיף 20 לחוק מאבק בארגוני פשיעה נדרשו העוררות להוכיח את זכויותיהן בשני כלי הרכב ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי; בנסיבות המקרה דנן אין די ברישום הפורמאלי של הבעלות בכלי רכב על שם העוררות כדי לעמוד ברף ההוכחה הנדרש.

סיכומו של דבר, נוכח הקביעה שהבעלות המהותית בשני כלי הרכב נשוא הערר היא של אסי, ובהתחשב בכך ששווי כלי הרכב הוא נמוך משמעותית משווי הרכוש הקשור לעבירות המיוחסות לאסי בכתב האישום, קיימות בענייננו ראיות לכאורה להוכחת עילת החילוט הקבועה בסעיף 5(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה. לפיכך, רשאי היה בית המשפט המחוזי - בהתאם לסעיף 22 לחוק - ליתן צו זמני לפי סעיף 21 לחוק, אם נוכח כי אי מתן הצו יקשה על מימוש החילוט. נפנה, אפוא, לבחון האם אמנם הצו הזמני, שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, הינו אמצעי מידתי לשם הבטחת מימוש החילוט.

8.

הליך החילוט הפלילי מעצם טיבו פוגע בזכות הקניין אשר לה מעמד של זכות חוקתית בשיטתנו המשפטית. פגיעה זו הינה קשה עוד יותר כאשר היא נעשית מכוח צו זמני שניתן בטרם הרשעתו של הנאשם במועד בו עדיין עומדת לו חזקת החפות; נוכח הפגיעה בזכות הקניין הכרוכה במתן צו זמני לפי סעיף 21 לחוק - בין אם מדובר בצו לתפיסת הרכוש ומכירתו, כפי שאירע במקרה דנן, ובין אם מדובר בצו אשר מידת הפגיעה שבו נמוכה יותר - נדרש בית המשפט השוקל ליתן צו זמני להבטיח כי הפגיעה בזכויותיו של מי שהצו יחול עליו תהיה מידתית; היינו יש להימנע ממצב בו הפגיעה בזכויות הנובעת מהוראות הצו הזמני תעלה על הנדרש להשגת מטרות הצו. לכך יש להוסיף כי בחינת מידתיות הוראותיו של צו זמני פלוני תיערך בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. ככלל מדרישת המידתיות אף מתחייב כי בכל הנוגע לצו זמני שניתן מכוח סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה על בית המשפט הדן בבקשה למתן צו לבחון מהם האמצעים שיגשימו מטרת הצו הזמני. מטרת הצו הזמני היא להבטיח את אפשרות חילוט הרכוש בתום ההליך, אם הנאשם אמנם יורשע בעבירה לפי החוק, תוך פגיעה מעטה ככל הניתן בנסיבות המקרה בזכויותיו של הנאשם או של אחרים אשר ביחס אליהם יחוּל הצו הזמני. סוגית מתן הסעד הזמני בהליך פלילי לצורך הבטחת האפשרות לחילוט רכוש והשיקולים שיש להתחשב בהם בעת מתן הסעד הזמני נדונה לאחרונה בהחלטתה של השופטת ע' ארבל בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (טרם פורסם, 31.10.07 (להלן: עניין סיטבון )). בהחלטתה הבהירה השופטת ארבל כי:

" האפשרות ליתן סעד זמני ברכוש מטרתה לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם ולמנוע הברחתם, באופן שאם יורשע בסופו של הליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהא לבצע הצו... כן מיועד הסעד הזמני למנוע מהעבריין המורשע להפיק תועלת מרכוש שהניבה לו העבירה. הסעד הזמני מיועד אפוא לאפשר מימושן של תכליות החילוט. יחד עם זאת ברי, כי בית המשפט הדן בבקשה למתן סעדים זמניים יעשה כן בזהירות המתבקשת מהפגיעה בקניינו של הנאשם, שמוחזק בשלב זה כחף, ונוכח האפשרות שבסופו של ההליך לא יוחלט על חילוט הרכוש. כפי שנפסק כבר בעבר, תפישת רכוש על מנת להבטיח את אפשרות החילוט בעתיד, בשלב בו ההליך הפלילי עודו מתנהל ולנאשם עומדת חזקת חפות, הינה צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה. לפיכך אם ניתן לנקוט אמצעים 'חלופיים' שדי בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט או השגת תכליתו בעתיד, תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, יש להעדיפם על פני סעד זמני של תפיסת הרכוש והחזקתו עד תום ההליך המשפטים... גם בעניין זה הכלל הוא אם כן כלל האמצעי שפגיעתו פחותה, כלל המידתיות" ( שם , פיסקה 36 להחלטה).

דברים אלה של השופטת

ארבל נאמרו ביחס לסעד זמני שניתן בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, אולם את הדרישה לכך שהפגיעה בקניינו של בעל הרכוש תהיה מידתית יש להחיל, כמובן, גם ביחס לסעד זמני שניתן לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. דרישת המידתיות בהוראות הצו הזמני אף מעוגנת מפורשות בסעיף 26 לחוק מאבק בארגוני פשיעה שקובע בזו הלשון:

" מתן צו זמני במידה שאינה עולה על הנדרש

26.

החליט בית המשפט ליתן צו זמני לפי פרק זה, יקבע את סוג הצו, היקפו, תנאיו ומשך תוקפו, והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הצו הזמני ".

על השיקולים והתכליות בהם יש להתחשב בעת מתן צו זמני לפי סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה עמד השופט ס' ג'ובראן בהחלטתו בבש"פ 6916/05 נאצר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.3.06) (להלן: עניין נאצר ):

"חוק המאבק בארגוני פשיעה הינו חוק חדש. תכלית החוק הינה ברורה והיא מתן הכלים בידי רשויות החוק להילחם כראוי בנגע הפשע המאורגן, המאיים באופן אמיתי על איכות החיים האישית והשקט החברתי. ראוי לזכור, כי במקרים רבים, הפשע המאורגן הכלכלי מגיע לידי אלימות פיזית, רצינית וקשה ועל-כן שומה על כל הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת, להפוך פשיעה מאורגנת זו ללא כדאית, אף מהפן הכלכלי. תכלית הסעדים הזמניים לפי סעיף 21 לחוק המאבק בארגוני פשיעה ברורה אף היא והיא למנוע סיכול מימושו של הסעד הסופי, המעוגן בהוראות החוק, וזאת במידה שאינה עולה על הנדרש. כל עיסוק בשאלות כגון אלו חייב להיעשות לאור תכליות אלו".

9.

השאלה שבה אנו נדרשים להכריע הינה, אפוא, האם הצו הזמני עליו הורה בית המשפט המחוזי במקרה דנן - תפיסת שני כלי הרכב נשוא הערר ומכירתם תוך השקעת התמורה לשמירת ערכה - פוגע פגיעה מידתית בזכויותיהן של העוררות, או שמא ישנם אמצעים חלופיים שיגשימו את מטרות הצו הזמני אך פגיעתם בזכויות העוררות תהיה פחותה. בבואנו לבחון שאלה זו מן הראוי לציין, כי אין זו הפעם הראשונה שבה נבחנת שאלת תפיסתם של כלי רכב על-ידי המשטרה כסעד זמני להבטחת חילוט במסגרת הליך פלילי. בשורה של החלטות שניתנו בבית משפט זה, שעסקו בעיקר בסעדים הזמניים הנדרשים להבטחת חילוט רכוש בגין עבירות לפי פקודת הסמים - סוגיה המוסדרת בסעיף 36ו לפקודת הסמים, הורה בית המשפט על מתן סעדים זמניים חמורים פחות מתפיסת של כלי רכבם של הנאשמים (או של אחרים הקשורים אליהם) על-ידי המשטרה. כך למשל, הורה בית המשפט במקרה מסוים על רישום עיקול על רכב לטובת המדינה והוצאת פוליסת ביטוח מקיף לרכב שתשועבד על-ידי המדינה (בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.5.00); במקרה אחר נקבעו על-ידי בית המשפט תנאים שונים לשחרור כלי הרכב מתפיסה, ובהם רישום עיקול על הרכב לטובת המדינה, המצאת ערבויות שונות כולל ערבות בנקאית ואיסור מכירת הרכב (בש"פ 6159/01 אבו-עמר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 817 (2001)). עוד יצוין, כי אף כאשר העבירות שבנוגע אליהן התעוררה שאלת הסעד הזמני להבטחת חילוט היו עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון הורה בית משפט על מתן סעד זמני פוגעני פחות מאשר תפיסת כלי רכב והחזקתם על-ידי המשטרה (ראו עניין

סיטבון , פיסקה 41 להחלטה; בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' פרץ

(לא פורסם, 9.8.06)). אף במקרה בו תפיסת כלי הרכב על-ידי המדינה נעשתה על רקע אישומים בביצוע עבירות הן לפי חוק איסור הלבנת הון והן לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה קבע בית משפט זה, בהתאם לסעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, תנאים שונים שבהם ניתן יהיה לשחרר כלי רכב שנתפסו (ראו, עניין נאצר ).

10.

הסנגור המלומד ביקש להסתמך על הפסיקה שניתנה בעניינים דומים והציע אף הוא פתרונות מאותו סוג. השאלה שעמדה בפני, אפוא, הינה האם אין מקום אף במקרה דנן, להורות על מתן סעד זמני הפחוּת ממכירת כלי הרכב נשוא הערר והשקעת התמורה לשמירת ערכה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. מוכנה אני להניח לטובת העוררות כי אף אם, כפי שהוסבר לעיל, הבעלות המהותית בשני כלי הרכב היא של אסי, עדיין פוגעת מכירתם על-ידי המדינה גם בקניינן של העוררות, הרשומות כבעלים של כלי הרכב, או לפחות בתנאי המחיה שלהן כמשתמשות ברכב. בהקשר זה יצוין, כי הצדדים בערר שלפניי נחלקו בשאלה האם בבחינת הסעדים הזמניים שניתנו להבטחת החילוט במקרה דנן יש לייחס חשיבות לכך שהעבירות בהן מואשם אסי הן עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה ולא עבירות לפי פקודת הסמים (שאל מנגנון החילוט הקבוע בה מפנה סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, שגם לפיו מואשם אסי). זאת, בהתחשב בכך שעיקר הדיון בפסיקתנו בשאלת מידתיות הפגיעה הנובעת מסעדים זמניים להבטחת חילוט רכוש בהליך הפלילי נערך בהקשר של עבירות לפי פקודת הסמים.

עמדתי בסוגיה האמורה היא כי אין מקום להחיל מבחנים מהותיים שונים לסעד זמני שנועד להבטחת חילוט רכוש בעבירות לפי פקודת הסמים בהשוואה לעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון או חוק מאבק בארגוני פשיעה. הפגיעה בזכות הקניין של מי שעומדת לו חזקת החפות מתרחשת ללא קשר לעבירה הקונקרטית בה מואשם האדם שביחס לרכושו ניתן הסעד. אף הדרישה לכך שהסעד הזמני יהיה מידתי בכך שיפגע רק פגיעה מינימאלית כנדרש לשם הבטחת אפשרות החילוט בעתיד עומדת בעינה - לאור מעמדה החוקתי של הזכות לקניין במשפטנו - בכל העבירות בהן קיימת אפשרות למתן סעד זמני מעין זה. לפיכך, שאלת מידתיות הסעד הזמני המתאים במקרה מסוים תוכרע לא בהתאם למיקומה הנורמטיבי של הוראת החקיקה מכוחה ניתן הסעד, אלא בהתאם לכלל הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות במקרה מסוים. בהקשר זה יש ליתן, בין היתר, משקל לסוג הרכוש שלגביו ניתן הסעד הזמני, למאפייניו של אותו רכוש, וליחס בין שווי הרכוש שלגביו מתבקש הסעד הזמני לשווי הרכוש שלגביו בוצעו העבירות המיוחסות לנאשם שלגביהן קיימות ראיות לכאורה.

11.

במקרה דנן הרכוש היחיד הקשור לאסי, שנתפס ושניתן לגביו סעד זמני לפי סעיף 21 לחוק ארגוני מאבק בארגוני פשיעה, הוא שני כלי הרכב נשוא הערר. אין חולק כי שני כלי הרכב הם כלי רכב יוקרתיים בעלי ערך כספי רב שהחזקתם בידי המשטרה ללא מכירתם עד תום משפטו של אסי הייתה מביאה לירידה דרסטית בערכם. המשך השימוש בשני כלי הרכב על-ידי העוררות היה אף הוא מביא לירידה בערכם ואינו מאפשר להבטיח את שווים הנוכחי לצורך חילוט עתידי. הצורך להבטיח את שווי הרכוש לגביו ניתן הסעד הזמני קיים, כמובן, בכל הליך פלילי בו מתעוררת שאלת תפיסתם של כלי רכב לשם הבטחת חילוט עתידי; אולם ככל שההיקף הכספי של העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום (ושלגביהן קיימות ראיות לכאורה) הוא משמעותי יותר, כך יש ליתן משקל רב יותר לצורך לשמר את שוויו הנוכחי של כלי רכבו של הנאשם כדי שתכלית החילוט - אם יורשע הנאשם - לא תתפוגג ותמצא בלתי אפקטיבית. במקרה דנן בהתחשב בכך שההיקף הכספי הכולל של העבירות המיוחסות לאסי (שאין חולק בהליך שבפניי על קיום ראיות לכאורה לגביהן) בכתב האישום הוא של מיליוני ש"ח, הרי ברורה מאליה החשיבות שיש לשימור שווים הנוכחי של שני כלי הרכב נשוא הערר, אשר הם שווי ערך לרכוש שלכאורה הושג כתוצאה מביצוע העבירה. האמצעים החלופיים שהוצעו על-ידי בא-כוח העוררות כגון הסבת הביטוח על שני כלי הרכב לטובת המדינה ורישום עיקול על כלי הרכב לטובת המדינה לא יבטיחו את שמירת שווים הנוכחי של שני כלי הרכב. לפיכך, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן האמצעי שיבטיח את שמירת שווים הנוכחי של שני כלי הרכב באופן העומד ביחס הולם להבטחת ערכם לשם חילוט אם יורשע אסי בסופם של ההליכים, ומנגד ישמר את ערך הרכוש אם יזוכה; הוא האמצעי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי - מכירת כלי הרכב על-ידי המדינה והשקעת התמורה לשם שמירת ערכה.

אשר על כן, בקשת רשות הערר נדחית.