בש"פ 6916/05מרואן נאצר נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד), בתיק ב"ש 91526/05 מיום 7.7.2005.

כנגד העוררים ונאשמים נוספים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס להם עבירות על חוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק בארגוני פשיעה); עבירות על חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000; עבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976; עבירות לפי פקודת מס הכנסה, תשכ"א-1961 ועבירות על חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, המונה שישה עשר אישומים, הנאשמים וביניהם העוררים היו מאוגדים בארגון פשיעה כהגדרתו בחוק המאבק בארגוני פשיעה, אשר פעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, במשך כארבע שנים ועד חודש אפריל 2005 (להלן: הארגון). מטרת הארגון היתה חבירה למטרות פליליות, שכללו, בין היתר, פעילות נרחבת של הוצאת מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס מבלי שנעשתה עבודה או שירות בגינן, מתן הלוואות ועשיית פעולות מפעולות שונות ברכוש לשם טשטוש, הסתרה והסוואה של מקור הכספים שהתקבלו בתמורה לחשבוניות הכוזבות. כמו כן, לשם קידום מטרות הארגון, בוצעו פעולות ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון. סכום החשבוניות הכוזבות הינו בלתי ידוע, אך לא פחות מ-84,068,258 ש"ח. במסגרת הפעילות בארגון ולשם קידום מטרותיו נהגו הנאשמים וביניהם העוררים, לפי הנטען בכתב האישום, להפעיל סנקציות אלימות כנגד בעלי חוב, ולעבור על עבירות שונות לפי חוק העונשין, הכוללות סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, נשיאת נשק והובלתו, ירי באזור מגורים, היזק בזדון, חבלה בכוונה מחמירה, שידול להתאבדות, תקיפה בנסיבות מחמירות וחטיפה לשם סחיטה. עבירות אלו נעברו בנסיבות מחמירות, כחלק מחברותם בארגון פשיעה.

לפי הנטען בכתב האישום, העוררים 1-3 הינם המנהלים, המארגנים ומכווני הפעילות בארגון וכן הבעלים הרשומים של חברות אשר נעשה בהם שימוש ככיסוי לפעילות הארגון. העורר 4 הינו חבר בארגון ותפקידו היה לגבות חובות מחייבים של הארגון באמצעי אלימות ואיומים.

כחלק בלתי נפרד מכתב האישום, צירפה המשיבה בקשה לחילוט רכוש לאחר הרשעה בהליך פלילי, לפי סעיפים 5, 7, ו-8 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. בבקשה זו, פירטה המשיבה את רשימת הרכוש אשר חילוטו מבוקש, אשר כלל בין היתר מספר כלי רכב, שהם נשואי ערר זה: רכב מסוג B.M.W מ.ר 54-640-16 שנת ייצור 2002 על-שם העורר 1; רכב מסוג B.M.W מ.ר 55-872-16 שנת ייצור 2003 על-שם ריחנה נאצר, אמו של העורר 2; רכב מסוג פיג'ו 307 מ.ר 76-152-56 שנת ייצור 2004 על-שם חנין סמארה ורכב מסוג מרצדס מ.ר 78-095-17 שנת ייצור 2000, על-שם העורר 4 (להלן: הרכבים). ראוי לציין, כי בעת הגשת כתב האישום כבר תפסה משטרת ישראל את הרכבים, בהתאם לצו שניתן על-ידי בית-משפט השלום בנתניה מתאריך 31.3.2005.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למתן צו זמני להבטחת חילוט רכוש, בהתאם להוראת סעיף 21 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. בקשה זו כוונה כנגד אותם כלי רכב נשואי בקשת החילוט.

בהחלטתו מיום 7.7.2005 קיבל בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד), לאחר דיון במעמד הצדדים, את הבקשה, בקובעו, כי הרכבים האמורים יוחזרו לידי העוררים, בכפוף לרישום עיקולים לטובת המשיבה במשרד הרישוי על כל אחד מהרכבים, פוליסת ביטוח רכב מקיף לכל רכב אשר המשיבה היא המוטבת בו והפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בסך 50% משווי כל רכב.

מכאן הערר שבפני.

הערר שבפני נסוב על דרישת הפקדת המזומנים בלבד, מאחר ושאר הסעדים הזמניים ניתנו על דעתם של הצדדים. כמו-כן, מאחר ועניין רכבו של עורר 1 הוחזר לבית-המשפט המחוזי, נוכח בקשה לשחרור תפוס, אשר הוגשה בעניינו על-ידי בנק לאומי לישראל בע"מ, ערר זה עניינו ברכביהם של עוררים 2-4 בלבד.

בא-כוח העוררים הדגיש בטיעונו, כי חילוטם של הרכבים האמורים נדרש על בסיס הטענה כי הינם שווי ערך לשווי רכוש הקשור בעבירה. לטענתו, המשיבה כלל לא הוכיחה כי אי מתן הצו לסעדים זמניים יכביד על מימוש החילוט, כמצוות סעיף 22 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. כמו כן, ועל כך עיקר טענתו, דרישת הפקדת המזומנים איננה מידתית והינה במידה העולה על הנדרש, בהתחשב בשאר הסעדים שניתנו למשיבה, קרי רישום העיקול ופוליסת הביטוח. מבחן המידתיות נוצר על-מנת למנוע פגיעה בזכות הקניין, אשר הוכרה כזכות חוקתית. לטענתו, הסעדים שניתנו מבטיחים את המשיבה באופן מוחלט מפני הברחת הרכבים או פגיעה בשוויים ואין צורך בהפקדת המזומנים.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, החלטת בית-המשפט הינה מידתית וראויה, מתוך הנחת היסוד, כי הרכוש המועמד לחילוט הינו כנגד רכוש הכרוך בעבירה, והליך החילוט נועד להוציא את בלעו של הגזלן מפיו, בדומה לתביעה בעשיית עושר ולא במשפט. לטענתה, נקודת האיזון בתיק זה בנוגע לזכות הקניין משתנה, שכן הרכוש הושג בעבירה. בנוסף טוענת באת-כוח המשיבה, כי סכום הפקדת המזומנים הינו סכום פעוט ביחס לשווי הכספי של העבירות בהם מואשמים העוררים והינו אך בגובה מחצית הסכום הכולל. הסעדים הזמניים האחרים שניתנו למשיבה אינם מקנים בהכרח עדיפות על פני נושים אחרים (שאכן קיימים בפועל והגישו בקשות לשחרור תפוס בעניינו של העורר 1), ואופן מימושם עלול להיות כרוך בהליכים משפטיים.

שני הצדדים טענו לגבי עצם סמכות המשטרה או בית המשפט להורות על תפיסת נכסים באופן זמני, והאם היא נגזרת מלשונו של סעיף 21 לחוק המאבק בארגוני פשיעה. כמו-כן, חלוקים הצדדים לגבי היחס שבין חוק המאבק בארגוני פשיעה לבין סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. מכיוון שבעניין דנן כבר נקבע, כי הרכבים עצמם יוחזרו לעוררים, לשאלה זו אין נפקות מעשית ועל-כן תישאר כעת בצריך עיון. אומר רק כי לצורך עניין זה, מקובלת עלי טענת המשיבה באשר לסמכות התפיסה הראשונית על-ידי המשטרה, אשר פעלה כדין לפי צו בית-משפט השלום בנתניה,כאמור.

חוק המאבק בארגוני פשיעה הינו חוק חדש. תכלית החוק הינה ברורה והיא מתן הכלים בידי רשויות החוק להילחם כראוי בנגע הפשע המאורגן, המאיים באופן אמיתי על איכות החיים האישית והשקט החברתי. ראוי לזכור, כי במקרים רבים, הפשע המאורגן הכלכלי מגיע לידי אלימות פיזית, רצינית וקשה ועל-כן שומה על כל הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת, להפוך פשיעה מאורגנת זו ללא כדאית, אף מהפן הכלכלי.

תכלית הסעדים הזמניים לפי סעיף 21 לחוק המאבק בארגוני פשיעה ברורה אף היא והיא למנוע סיכול מימושו של הסעד הסופי, המעוגן בהוראות החוק, וזאת במידה שאינה עולה על הנדרש. כל עיסוק בשאלות כגון אלו חייב להיעשות לאור תכליות אלו.

לאחר עיון ושקילת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר באופן חלקי כפי שיובהר להלן.

חששה של המשיבה מפני ניהול הליכים משפטיים הינו חשש רחוק יחסית והסעדים הזמניים האחרים שניתנו הינם סעדים משמעותיים. ראוי אף לזכור כי הרכבים הינם רכוש שווה ערך לרכוש הקשור לעבירה. יתרה מכך, למשיבה תינתן, אם תרצה, אפשרות לתקן את בקשת החילוט ולהיפרע מנכסים אחרים, בכל שלב עד למתן גזר הדין, כמצוות סעיף 10 סיפא לחוק המאבק בארגוני הפשיעה.

אשר-על-כן, אני מקבל את הערר באופן חלקי, במובן זה, שישוחררו רכבי העוררים 2-4 בתמורה להפקדת 25% מערך כל רכב, בצירוף הסעדים הזמניים האחרים לכל רכב –רישום העיקול ופוליסת הביטוח לטובת המשיבה, כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי.