בש"פ 7440/05 פלוני נ. מדינת ישראל

1.שני ההליכים שבכותרת מעוררים שאלה דומה ועל כן אדון בהם במאוחד. השאלה הנה, כיצד יש לברר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי על חילוט זמני על פי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן חוק איסור הלבנת הון) עם סעיף 36ו'(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן פקודת הסמים המסוכנים), אם כערעור אזרחי או שמא כערעור פלילי.

העובדות וההליכים

בש"פ 7440/05

2.כנגד המבקשים 3-1 ואדם נוסף הוגש כתב אישום בגין עבירות נטענות על חוק איסור הלבנת הון (ת.פ. 40183/02). בעקבות כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לסעדים זמניים על פי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו'(א) לפקודת הסמים המסוכנים, שעניינה חילוט רכוש. לדיון בבקשה צורפו טוענים לזכויות ברכוש, הם יתר המבקשים שלפני. הבקשה נתקבלה. בעקבות זאת התקיימו הליכים נוספים ובהם שני ערעורים שהוגשו לבית-משפט זה בנדון והתבררו כערעורים פליליים. ביום 29.6.05 ניתנה החלטה נוספת בנדון (כב' השופטת שרה ברוש) בה הוחלט כי הסעד הזמני שניתן לגבי הנכסים יעמוד בעינו. על החלטה זו הוגש, על-ידי חלק מן המשיבים להליך בערכאה קמא, ערעור לבית משפט זה.

3.עם הגשת ההליך התעוררה השאלה האם יש לבררו כערעור פלילי או אזרחי, ובהתאם נתבקשה עמדת הצדדים בנדון. המבקשים טענו כי דינו של ההליך להתברר כערעור פלילי. כך, שכן החילוט הזמני בא בעקבות הגשתו של כתב אישום, וכמו כן בשני גלגולים קודמים של פרשה זו נתברר ההליך כערעור פלילי. המשיבה, בתגובתה, סברה כי יש לפצל את ההליך שלפני לשני ערעורים נפרדים: ערעורם של הנאשמים בהליך הפלילי (מבקשים 3-1) צריך להתברר כהליך פלילי, בעוד שערעורם של "הטוענים לזכות" בנכסים שלא הואשמו בכתב האישום (מבקשים 4-10), צריך להתברר כערעור אזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע כפל דיון נוכח זהות הטענות, נתבקש כי שני הערעורים – כי יפתחו – ישמעו יחדיו בפני אותו מותב.

בש"א 8970/05

4.כנגד המבקש מס' 1 הוגש כתב אישום נוסף, המתברר במסגרת ת.פ. 40198/05, ובו בין היתר אישום בעבירות על חוק איסור הלבנת הון. במסגרת אותו האישום נתבקש גם חילוט של רכב אשר רשום על שם המבקשת מס' 2. הבקשה הוגשה מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון בצירוף עם סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים. טענת המשיבה בבית המשפט קמא היתה כי הרישום של המבקשת כבעלת הרכב הינו פיקטיבי ולמעשה המדובר ברכב השייך למבקש ויש על כן לחלטו. בדיון בערכאה קמא הושגו הסכמות באשר לראיות לכאורה והמחלוקת היתה לעניין הערבות שיש להפקיד לשם שחרור הרכב. ערבות זו נקבעה על סך 100,000 ₪ ומכאן ערעור המבקשים לבית משפט זה. המבקשים טוענים כי יש לברר ערעור זה כערעור פלילי לכל דבר ועניין שכן המדובר בחלק מן ההליך הפלילי, ובבקשה שהוגשה מטעם המשיבה. אין בעובדה כי מדובר בזכויות נטענות של טוען לרכוש בכדי לשנות מסקנה זו. המשיבה, בתגובתה, סברה כי יש לברר הליך זה חלקו כערעור פלילי וחלקו כערעור אזרחי. לדידה, בדומה לתגובתה בבש"פ 7740/05, יש להבחין בנדון בין ערעורו של הנאשם עצמו ובין ערעורו של טוען לזכות בנכס. בעוד שערעורו של הנאשם יבורר כערעור פלילי, ערעורו של מי שטוען לזכות בנכס יבורר כערעור אזרחי. ממילא אם הוגשו הערעורים יחד באותו ההליך יש לפצל הדיון לשני ערעורים נפרדים, אזרחי ופלילי, אם כי מטעמי יעילות הדיון יש לידון בהם במאוחד.

הוראות הדין שלעניין

5.בשני ההליכים שבכותרת הוגש כאמור כתב אישום ובו אישום בעבירה על פי חוק איסור הלבנת הון. חוק איסור הלבנת הון מפנה "בשינויים המחוייבים" (בסעיף 23 לו), לעניין הדין בבקשות חילוט, להוראות סעיפים 36ג' עד 36י' לפקודת הסמים המסוכנים. במקרים שלפני, מדובר במצב בו מוגשת בקשה למתן צו ארעי שמטרתו הבטחת אפשרות החילוט, בהתאם להוראת סעיף 36ו' לפקודת הסמים המסוכנים, שזה לשונה:

סעדים לחילוט רכוש

36ו. (א) הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר - מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (להלן בסעיף זה - צו זמני); לענין זה, "בית המשפט" - בית המשפט המחוזי שלפניו הוגשו כתב האישום או התובענה, לפי הענין.

(ב) בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו זמני כאמור בסעיף קטן (א), בטרם הוגש כתב אישום, על-פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז הנתמכת בתצהיר כי יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט; תקפו של צו זמני לפי סעיף קטן זה יפקע אם לא הוגש כתב אישום תוך תשעים ימים מיום שניתן.

(ג) בית המשפט רשאי לתת צו זמני כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) גם במעמד צד אחד, אם סבר שיש חשש לעשיה מיידית ברכוש, שתכשיל את חילוטו; תקפו של צו זמני, שניתן במעמד צד אחד, לא יעלה על עשרה ימים, והבקשה תישמע במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ותוך תקופת תקפו של הצו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, להאריך את תקפו של צו זמני שניתן במעמד צד אחד לתקופה נוספת שלא תעלה על עשרה ימים.

(ד) על החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתן לערער לפני בית המשפט העליון שידון בערעור בשופט אחד; הערעור יוגש תוך שלושים ימים מיום שהודעה ההחלטה למערער.

(ה) ציווה בית המשפט כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), ולא חולט הרכוש, רשאי בית המשפט להורות שמי שניזוק בשל צו כאמור יפוצה מאוצר המדינה.

6.אכן, אין חולק כי על ההחלטות שניתנו בהליכים השונים שלפני יש בידי המבקשים זכות לערער לפני בית משפט זה, והכל כקבוע בסעיף 36ו'(ד) לפקודת הסמים המסוכנים. עם זאת, סתם המחוקק ולא פירש, איזה ערעור יהא זה, אם ערעור פלילי או ערעור אזרחי. לשאלה זו נפקויות מספר, אם לעניין סדרי הדין שיחולו בערעור, אם לשאלות של חבות באגרה או בעירבון. אי בהירות זו מתחדדת היא, נוכח העובדה כי המחוקק הבהיר בהקשרים קרובים של חילוט, מה יהא טיבו של ערעור על החלטות שניתנו. כך, למשל, מקום בו מדובר בבירור בחילוט רכוש בהליך אזרחי, נקבע כי הערעור על החלטה בנדון יהיה "בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי" (סעיף 36ב(ד) לפקודת הסמים המסוכנים). עם זאת, ברי כי שעה שהחילוט נקבע במסגרת גזר הדין בהליך פלילי, יתברר הערעור מטעם הנאשם על החילוט במסגרת הערעור על גזר הדין עצמו, משמע בערעור פלילי (וראו סעיף 36ה לפקודת הסמים המסוכנים). נשאלת אפוא השאלה, כיצד יש לברר ערעור על צו זמני לשם הבטחת חילוט.

7.במענה לקושי זה תיתכנה גישות שונות: האחת

מתרכזת במהות ההליך העיקרי במסגרתו הוגשה הבקשה לצו הזמני. אם המדובר בהליך אזרחי ("חילוט אזרחי"), הערעור צריך שיהא אזרחי גם כן. לעומת זאת, אם המדובר בהליך פלילי – וזהו המצב במקרים שלפני בהם הוגש כתב אישום כנגד מבקש מס' 1 – גם הערעור צריך שיהא ערעור פלילי, בין אם המדובר בערעורו של הנאשם ובין אם מדובר בערעורם של טוענים לזכות. כך הדבר בייחוד בשים לב למהותו של ההליך שהוא מתן סעד זמני לשם הבטחת חילוט שהוא בעיקרו הליך בעל סממן עונשי מסויים. זו, כך נדמה, עמדת המבקשים בשני ההליכים שלפני. הגישה השניה מתרכזת לא במסגרת הדיונית במסגרתה נתבקש החילוט אלא במעמדו של המבקש-המערער במסגרת הבקשה לחילוט. יש, על פי גישה זו, להבחין בין מבקש-מערער שהוא הנאשם עצמו, שאז אין ספק כי ערעורו צריך להתברר כערעור פלילי, ובין מבקש-מערער שהוא טוען לזכות בנכס המחולט שאינו מן הנאשמים בפרשה. ערעורו של מבקש-מערער אחרון מעין זה יהא ערעור אזרחי שכן מעמדו בסכסוך הוא כשל טוען לזכות שהיא אזרחית במהותה. נדמה, כי זו עמדת המשיבה בבקשות שלפני.

8.אכן, לכל אחת מן הגישות קיים תנא דמסייעתא לעמדתה. יש טעם בגישה המתרכזת בהליך העיקרי, שכן יש לזכור כי הצו הזמני בו עסקינן בא לעולם בשל הגשת כתב אישום והחילוט עצמו הנו בעל מאפיין עונשי מסויים שכן מטרתו בסופו של יום היא בין היתר להרתיע את היחיד והרבים מביצוע מעשה עבירה או להתעשר בגין ביצוע עבירה כאמור (ראו והשוו ע"א 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם)). ממילא אם המדובר בהליך פלילי הרי שגם טוען לזכות שהוא צד ג' יכול לברר את מצב זכויותיו כדין שמבררים ערעור בפלילים. חיזוק לרעיון זה של גזירת טיב הערעור מסוג ההליך מצוי בפקודת הסמים המסוכנים עצמה, המבהירה כי שעה שהחילוט הנו במסגרת הליך אזרחי, גם הערעור על ההחלטות עצמן יהיה ערעור אזרחי (ראו סעיף 36ב(ד) לפקודת הסמים המסוכנים). עם זאת, יש גם טעם בגישה המתרכזת בטיב זכותו ומעמדו של המבקש-מערער. זאת, שכן המחוקק יצר הסדרים נפרדים לדיון בטענות של צד ג' הטוען לזכות ברכוש שחולט. עיון בפקודת הסמים המסוכנים מגלה כי טענות של טוען לזכות יכולות להתברר בהליך אזרחי גם אם החילוט עצמו בא במסגרת הליך פלילי. כך עולה לדוגמא מסעיף 36א(ד), המאפשר הפרדת הדיון בטענות של טוען לרכוש בחילוט במסגרת הליך פלילי, ובעיקר מהוראות סעיף 36ה (רישא) לפקודת הסמים המסוכנים הקובע כי "ערעור של מי שטוען לזכות ברכוש שחולט לפי סעיף 36א וערעור על החלטת בית המשפט לפי סעיף 36ד יהיו בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי". ממילא, יש טעם בקביעה כי ערעורו של הטוען לזכות בנכס על צו זמני על פי סעיף 36 ו' (א) יהיה כעקרון ערעור אזרחי, גם אם החילוט הוא בהליך פלילי, בעוד שהנאשם בהליך הפלילי יוכל להשיג על אותה ההחלטה במסגרת ערעור פלילי.

9.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי מבין הגישות האמורות יש לקבל את עמדת המבקשים ולקבוע כי את שני ההליכים שבכותרת יש לברר כערעורים פליליים. משעה שהסעד הזמני ניתן לאחר הגשת כתב האישום, יש לדידי לראותו כחילוט פלילי ולאפשר להשיג על ההחלטה בעניין הסעד הזמני בערעור פלילי, בין אם המדובר בערעור הנאשמים ובין אם מדובר בערעור צדדים שלישיים. טעם מרכזי למסקנתי זו הנו העובדה כי בסוף כל הסופות המדובר בסעד זמני של חילוט שבמסגרתו של הליך פלילי וזאת בשים לב לכך שהליך החילוט ככזה הוא בעל מאפיין עונשי מסויים, גם אם אינו עונש מובהק, וודאי שעה שמדובר בסעד זמני טרם הרשעה (ראו בש"פ 2572/03 סלמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); והשוו ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית , פ"ד נב(2) 385, 410; ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(4) 558, 573; רע"א 4096/04 בוטח נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(1) 913). אשר על כן, שעה שקיים ספק באשר לפרשנות הדין בנדון, יש להעדיף את הגישה המקנה משקל ניכר יותר לזכויות היסוד של הנאשם ושל צד ג' ולברר את ערעוריהם כערעורים פליליים. אמת, יתכנו מצבים בהם טיב הסכסוך בו מעורב אותו צד ג' אינו בהכרח פלילי במהותו. עם זאת אין בנתון זה בכדי להפוך את ההליך כולו להליך אזרחי שכן הבסיס לחילוט בנסיבות המקרים שלפני הינו כאמור כתב האישום בהליך פלילי, ומטרת הצו הזמני הינה להבטיח את יכולת החילוט בסופו של משפט (ראו והשוו בש"פ 2757/03 סלמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). זאת ועוד: עיון בפסיקת בית משפט זה מגלה כי הפרקטיקה הנוהגת בנדון היתה עד כה לברר השגות על סעדים זמניים בעניין חילוט שלאחר הגשת כתב אישום, במסגרת ערעור פלילי או לעיתים, כ"ערר" (ראו למשל בש"פ 2757/03 הנ"ל; בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' אדר (טרם פורסם); בש"פ 6916/05 נאצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4341/99 וידאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(3) 329; בש"פ 6159/05 אבו עמר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 817). לפרקטיקה זו יש ליתן משקל (השוו בש"ם 4638/05 לשכת עורכי הדין נ' בל (טרם פורסם)). כך בייחוד שעה שעולה מן החומר שלפני כי הליכים קודמים בין חלק מן הצדדים בהקשר זהה נדונו בבית משפט זה גם הם כערעורים פליליים (ראו ע"פ 3834/03; ע"פ 4052/03; ע"פ 8648/03; ע"פ 9910/03).

10.אכן, עמדת המשיבה מושכת היא את העין בשל עקביותה שכן לו היה מדובר בצו חילוט סופי בהליך פלילי היה הטוען לזכות יכול להשיג על ההחלטה בערעור אזרחי דווקא (ראו סעיף 36ה' לפקודת הסמים המסוכנים). אולם אין לכחד כי בסופו של יום המדובר במקרים שלפנינו בחילוט פלילי ולא בחילוט אזרחי. ממילא יכולות להתעורר טענות הקשורות להליך הפלילי עצמו ואין זה ראוי – אם ניתן למנוע הדבר - כי אלו יוכרעו במסגרת הליך אזרחי. בעצם העובדה כי בסוף ההליך הערעור של טוען לזכות הנו ערעור אזרחי, אין בהכרח כדי להשליך על סיווגו של ערעור על סעד זמני בנדון, בשים לב לכך שהנאשם טרם הורשע בשלב זה, ובייחוד נוכח העובדה כי סעיף 36ה' סיפא לפקודת הסמים המסוכנים מאפשר לבית המשפט של הערעור לדון במסגרת הערעור הפלילי על גזר הדין גם בטענות של טוען לרכוש. זאת ועוד: עמדת המשיבה, לפיה יש להפריד בין ערעורו של הנאשם ובין ערעורו של הטוען לזכות מובילה למעשה לצורך בניהול הליכים מקבילים באותה שאלה, הליך אחד שיתברר כערעור פלילי והליך אחר שיתברר כערעור אזרחי. בבקשות שלפני, העמידה על ההבחנה בין מעמדו של הנאשם מזה ומעמדו של הטוען לזכות מזה, משמעה דיון באותן טענות בדיוק פעם במסגרת ערעור פלילי של הנאשם ופעם במסגרת ערעור אזרחי של הטוען לזכות. תוצאה זו קשה היא, לא רק בשל הסרבול שבעניין אלא בעיקר נוכח החשש כי נוכח ההבדלים בסדרי הדין - ובמהות הנובעת מהם - בין הליכים פליליים והליכים אזרחיים, תוכרענה שאלות זהות בעיקרן באופן שונה. המשיבה, ערה אמנם לקושי זה ומטעם זה ביקשה כי הערעורים שיוגשו – אזרחי ופלילי – ידונו בפני אותו השופט, אולם גם בשים לב לבקשה זו סברתי כי תוצאה זו כורכת היא בחובה בעיות וחסרונותיה עולים על יתרונותיה, הגם שמוכרת היא בדין בהקשר קרוב (ראו תקנה 12(ה) לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1990).

11.התוצאה היא מן הטעמים שלעיל, כי שני ההליכים שבכותרת יסווגו כערעורים פליליים.