ע"א 10319/06 נורדן נפט (1998) בע"מ נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לפטור מערבון ולהחזר אגרה. במסגרת הבקשה מתעוררת הטענה כי נוכח טיבו של ההליך ומהותו, הרי שחרף כותרתו, עסקינן בהליך פלילי אשר אין לחייב בגינו בתשלום אגרה ובהפקדת ערבון.

1.

כנגד המערערות 1 ו-2 הוגש כתב אישום בפני בית משפט קמא אשר במסגרתו יוחסו להן שורה של עבירות, וביניהן עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה) וחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) . סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה מסמיך את בית המשפט ליתן סעדים זמניים בנוגע לניהול של רכוש כאשר הוגש כתב אישום הכולל בקשה לחילוט. מכוח סעיף זה, ניתן צו זמני על רכושן וכספן של המערערות 1 ו-2 וכן על רכושה וכספה של צד ג', המערערת 3. ההליך נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים אשר קיבל באופן חלקי את בקשת המערערות לביטול הצו והורה לצמצם את היקפו אך לא לבטלו. עם פתיחת ההליך שילמו המערערות אגרה. כמו כן, המערערות קבלו הודעה לפיה עליהן להפקיד ערבון בסך של 30,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים.

2.

סעיף 30 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, הדן בערעור, קובע כדלקמן:

" על החלטה בדבר מתן צו חילוט לפי חוק זה, תיקונו או ביטולו ועל כל החלטה במסגרת הדיון בבקשה למתן צו זמני, ניתן לערער, בתוך 30 ימים מיום שהודע למערער על מתן ההחלטה, לבית המשפט העליון בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי ..." (הדגשה שלי, ש.ל.).

בתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות) נקבע כי בית המשפט לא ייזקק לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה ואגרת הפרוטוקול כאמור בתקנה 12א, או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה (תקנה 2(א) לתקנות האגרות). תקנה 20(8) לתקנות האגרות פוטרת מהחיוב באגרה:

"בקשה או עניין במשפט פלילי, וכן ערעור פלילי ובקשה לדיון נוסף בעניין פלילי שלא נקבעה להם אגרה, למעט קובלנה פרטית" (הדגשה שלי, ש.ל.).

יוער, כי לפי סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה לא ניתן לשנות שיעור אגרה, ובכלל זה לבטלה, אלא בחוק או על פיו. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) מטילות חובה להפקיד ערבון בערעור שהתקנות חולשות עליו (תקנה 428).

3.

לטענת המערערות, ההליך שבכותרת הינו הליך פלילי במהותו ולכן אין מקום לחייבן בתשלום אגרה או בהפקדת ערבון. לטענתן, הבסיס לחילוט הינו כתב אישום שהוגש נגד המערערות 1 ו-2 וכי מטרת הצו הזמני הינה הבטחת יכולת החילוט בסוף המשפט. כמו כן, לטענתן, תוצאת הליך החילוט היא שלילת רכוש אשר הינה בעלת אופי עונשי. המערערות אינן מתעלמות מהוראת סעיף 30 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, אולם, לטענתן, בכך אין משום שלילת סיווג ההליך כהליך פלילי שכן לצורך סיווג ההליך יש לבחון את מהותו. המשיבה מתנגדת לבקשה. יחד עם זאת, בשים לב להיבטיו הפליליים של ההליך, היא מותירה את ההחלטה באשר לגובה הערבון לשקול דעת בית המשפט.

בהחלטתי מיום 13.2.07 התבקשה עמדת המשיבה בנוגע לטענת המערערות לפיה יש מקום להבחין, לעניין תשלום אגרה והפקדת ערבון, בין הליך חילוט אזרחי לבין המקרה דנן, בו ניתנה החלטה לסעד זמני לאחר הגשת כתב אישום. בתגובתה הבהירה המשיבה כי לעמדתה, אף ערעור על צו זמני שניתן לאחר הגשת כתב אישום נדון בדרך של ערעור אזרחי, ולפיכך אין מקום לאבחן בין המקרים השונים בהם קיימת הוראת חוק דומה.

4.

השאלה בדבר חיוב בתשלום אגרה והחיוב בהפקדת ערבון, שבה ומתעוררת בנוגע למגוון הליכים "מעורבים" אשר הצד השווה ביניהם הינו כי במקורם, מדובר בהליכים הנשלטים על ידי הדין הפלילי, והם נושאים בחובם סממנים פליליים, אולם לצורך ערעור נקבע כי הדרך לערער עליהם היא בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי (להלן: "הליכים מעורבים"). דוגמאות להליכים מסוג זה הינם ערעור על חלוט אזרחי במסגרת חוק איסור הלבנת הון (סעיף 22(ג) לחוק) וערעור על חיוב בתשלום פיצויים לקרבן עבירה במסגרת חוק העונשין, התשל"ז-1977 (סעיף 78 לחוק). אף המקרה דנן נמנה עם הליכים אלה והוא מעורר דילמה דומה בנוגע לחיוב יוזמי ההליך בתשלום אגרה והפקדת ערבון. למען הסר ספק יודגש, כי המונח "הליכים מעורבים" אינו כולל הליכים, אשר גם אם הם נשלטים במקור על ידי הדין הפלילי, אין ספק כי טיב הערעור הינו אזרחי (ראו לדוגמא: סעיף 81 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הדן בהחלטת בית משפט בעניין ערעור על תשלום הוצאות הגנתו של נאשם על מתלונן וכן ראו

ע"א 3343/05 סנדבאד טהא נ' מדינת ישראל , דינים עליון כרך עג, 628).

5.

בשאלה בדבר חיוב יוזם ההליך בתשלום אגרה והפקדת ערבון בהליכים מעורבים אין עדיין הלכה פסוקה ברורה ואחידה. השאלה בדבר חיוב יוזם ההליך בתשלום אגרה לא נדונה לעומקה. אשר להפקדת ערבון, קיימים חילוקי דעות לגבי החלת תקנות סדר הדין האזרחי על הליכים אלה. סוגיה זו התעוררה בנוגע לסעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המסמיך את בית המשפט לחייב אדם שהורשע בדין לפצות אדם שניזוק מהעבירה בגין הסבל או הנזק שנגרמו לו בסכום כספי עד לתקרה הקבועה בחוק (לגבי אופיו המעורב של ההליך ראו: רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418; ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(3),1009). לפי סעיף 78 לחוק, "לעניין ערעור הנאשם דינו כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו". מכאן שהדרך לערער על פסיקת פיצויים כאמור שהושתו על ידי בית משפט הינו על ידי הגשת ערעור אזרחי. כבוד השופט א' גולדברג, בדן יחיד, סבר כי בהעדר הוראה בחוק המחילה את תקנות סדר הדין האזרחי, אין מקום להפקיד ערבות בערעור (בש"פ 53/89 ישראל זאב נ' מדינת ישראל , תק-על 89(1), 216). לעומת זאת, בהחלטת כבוד השופט רובינשטיין נקבע כי סעיף 78 לחוק "כפוף לתקנות סדר הדין האזרחי לעניין ערעור, לרבות אגרה וערבון" (ע"פ 5701/06 שלמה בודגזר נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(3), 2131). בע"א 6897/06 שלמה בודגזר נ' מדינת יש ראל (טרם פורסם) נקבע על ידי כי למרות שמצאתי טעם רב בטענות ב"כ המערער, הרי שבהמשך להחלטת כבוד השופט רובינשטיין בע"פ 5701/06 הנ"ל, אין מקום לפטור את המערער מתשלום אגרה והפקדת ערבון, אם כי ראוי להפחית את סכום הערבון יחסית למקובל בהליכים אזרחיים "טהורים" (יצוין כי ערעור על החלטה זו הועבר להכרעת ההרכב הדן בתיק והוא עדיין תלוי ועומד).

אף אם תקנות סדר הדין האזרחי חלות על הליכים מעורבים, לא ברור האם בהליכים אלה יש להסתפק בהפחתת גובה הערבון יחסית להליכים אזרחיים "טהורים" או שמא ניתן לאיין לחלוטין את החובה להפקיד ערבון בשל טיבם של ההליכים והסיכוי הנמוך לכך שיוזם ההליך יחויב בהוצאות גם אם לא יזכה במשפט. סוגיה זו נדונה בהקשר של חילוט אזרחי לפי חוק איסור הלבנת הון, במסגרת רע"א 4096/04

שלמה בוטח נ' מדינת ישראל פרקליטות מיסוי וכלכלה תל אביב , פ"ד נט(1) 913. בדומה לענייננו, סעיף 22(ג) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי "על החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי" (על אופיו המעורב של ההליך ראו פסקות 14-8 להחלטת כבוד הרשם ע' שחם ברע"א 4096/04 הנ"ל וכן ראו: ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(5), 397). נוכח אופיו של הליך החילוט האזרחי, לעניין הפקדת ערבון נקבע שיש לייחס להיבטיו הפליליים משקל ניכר, ובהתאם לכך ניתן להעריך כי הסיכוי שיושת על יוזם ההליך חיוב בהוצאות הינו נמוך במידה המצדיקה להימנע מהטלת חובה להפקיד ערבון. חרף האמור, בעקבות ע"א 9796/03 הנ"ל, שם חויבו המערערים בהוצאות (בסכום לא מבוטל), בהחלטתי בע"א 5942/06 שלמה בוטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) חויב המערער בהפקדת ערבון, אם כי בסכום יחסית נמוך להליך אזרחי רגיל. אסכם ואומר, אם כן, כי השאלה בדבר תשלום אגרה והפקדת ערבון בהליכים מעורבים טרם זכתה לליבון בהיר, אחיד וממצה.

6.

ומהכלל אל הפרט. במקרה דנן, עסקינן בחילוט זמני אשר הוטל בעקבות הגשת כתב אישום נגד המערערות 1 ו-2. אף אם אניח, לצורך העניין שלפני, כי לגבי הליכים מעורבים אחרים, כגון חילוט אזרחי והטלת פיצויים לפי סעיף 78 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ראוי לחייב את יוזם ההליך בתשלום אגרה והפקדת ערבון (אם כי מופחת) השאלה הנצבת בפני היא, האם ראוי להחיל אמות מידה דומות במקרה דנן או שמא יש מקום יש מקום לאבחן בין המקרים השונים.

7.

לאחר ששקלתי היטב בעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, ראוי לפטור את המערערות מהפקדת ערבון אולם אין לפטור אותן מחובת תשלום אגרה. אשר לאגרה, כמובהר לעיל, כל הליך המובא בפני בית משפט חב באגרה, אלא אם כן קיימת החרגה מחובה זו בתקנות האגרה. לשון תקנה 20(8) לתקנות האגרות, אינה מאפשרת להחיל את הפטור הקבוע בתקנה זו על המקרה דנן. התקנה חלה על "בקשה או עניין במשפט פלילי וכן ערעור פלילי". דומה כי המונחים "בקשה או עניין במשפט פלילי", אשר ניתן לפרש אותם בהרחבה, מתייחסים להליכים המתנהלים בערכאה הדיונית בלבד, ואין מקום למתוח את גבולות התפרשותם מעבר למשמעותם הטבעית. כמו כן, ברי שפורמאלית לפחות, ההליך שבכותרת אינו "ערעור פלילי" אלא אזרחי, ואיני סבורה שניתן לפרוץ את גבולות לשונה המילולית של תקנה 20(8) הנ"ל כך שההליך שבכותרת, המסווג על פי חוק מאבק בארגוני פשיעה

כ"עניין אזרחי", יוגדר כ"ערעור פלילי" לצורך התקנה. במצב דברים זה, אין הפטור חל על המקרה דנן, ובהעדר טענות בדבר דלות כלכלית, חלה על המערערות החובה לשלם אגרה. בשולי הדברים אוסיף, כי אף שדעתי היא, כאמור, שאין הפטור בתקנה 20(8) הנ"ל חל על המקרה דנן, הרי בשים לב לאופי ההליך, כפי שיובהר להלן, איני משוכנעת כי תוצאה זו הינה רצויה.

8.

אשר לחובת המערערות להפקיד ערבון. כמובהר לעיל, בניגוד לתקנות האגרות, החלות על מכלול ההליכים המוגשים לבית המשפט (בכפוף להוראות הפטור), בפסיקה אין תמימות דעים לגבי השאלה האם הוראה בדין הפלילי לפיה לעניין ערעור

יידון ההליך "בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי" מחייבת, כפועל יוצא,

גם את החלת תקנות סדר הדין האזרחי על הליך זה. ניתן לסבור כי לו אכן התכוון המחוקק להחיל את תקנות סדר הדין האזרחי, על מכלול הוראותיהם, על הליכים מעורבים, הוא היה עושה כן במפורש (ראו, לדוגמא: תקנה 14 לתקנות ההקדשות לצרכי צדקה, התשל"ד-1974; תקנה 9 לתקנות הסעד (טיפול במפגרים) (סדרי דין), התש"ל-1970). בהמשך לכך, תיתכן דעה לפיה יש לבחון, בכל מקרה לגופו, האם תכלית הסעיף היתה להכפיף את ההליך לתקנות סדר הדין האזרחי, כולל לעניין הפקדת ערבון. יחד עם זאת, תיתכן כמובן גם דעה שונה, לפיה לשונה הרחבה של ההוראה, הדנה " בדרך בה מערערים על החלטה בעניין אזרחי", כוללת את מכלול הוראות הפרוצדורה באשר לדרך הגשת ההליך, כולל הפקדת ערבון. ברם לצורך העניין שלפני, איני נזקקת להכריע בסוגיה זו וניתן להותירה למקרה בו הדבר יידרש. זאת, שכן גם אם אניח כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות על כלל ההליכים המעורבים, ובכלל זה גם על המקרה דנן, אין בכך כדי לחרוץ את גורל הבקשה שלפני. בהתאם לתפיסה שגובשה בפסיקה, סיווג הפעולה המשפטית, כעניין אזרחי או פלילי, אינה נקבעת בהתאם לתווית שהוצמדה לה אלא בהתאם לתכלית הפעולה. תפיסה זו יפה גם לגבי חיוב בהפקדת ערבון (ראו: רע"א 4096/04 הנ"ל פסקות 14-4). אמנם, החובה להפקיד ערבון היא כללית, ולכאורה אין במסגרתה פטור להפקדת ערבון בשים לב לטיב ההליך ומהותו. ברם ההתייחסות לאופי ההליך, כמצדיק מתן פטור מערבון או הפחתתו,

נובעת מתכליתו של הערבון, המיועד להבטיח כי אם ייפסקו הוצאות בהליך הערעורי, יהיה למשיב אפשרות לגבותן באופן זמין וודאי. לעיתים ניתן להסיק מאופי ההליך כי בית משפט יימנע מלהטיל הוצאות על יוזמו, וזאת אף אם ידחה ההליך. במקרה כזה, אין הצדקה לחייב את יוזם ההליך בהפקדת ערבון. כך, למשל, כאשר חרף סיווג ההליך כערעור אזרחי, במהותו, מרכז הכובד שלו הינו פלילי. במוקד הדיון שלפני עומדת אפוא השאלה האם לצורך החיוב בהפקדת ערבון, יש לראות בצו זמני לחילוט לאחר הגשת כתב אישום כהליך שאופיו הדומיננטי הינו פלילי או שמא בשל מאפייניו המיוחדים של הליך החילוט מרכז הכובד של ההליך הינו אזרחי.

9.

דעתי היא, כי אופיו של ההליך הנדון מצדיק היעתרות לבקשת המערערות. לטעמי, אף אם יש מקום לקבוע, ואיני מביע דעה בעניין זה, כי קיימים הליכים "מעורבים" בהם ראוי לחייב את יוזם ההליך בהפקדת ערבון, כגון חילוט אזרחי או תשלום פיצויים בהליך פלילי, אין להקיש ממקרים אלה למקרה שלפני. מסקנתי זו נגזרת הן מתכלית החוק למאבק בארגוני פשיעה והן ממהותו של החילוט הנדון. אשר לחוק, דומה שהמונח "עניין אזרחי", לכל הפחות בכל הנוגע לחילוט הנדון, נועד להבחין בין הוצאת צו ביניים כאמור לבין ההליך העיקרי שמטרתו ענישה פלילית. אכן, חילוט, קל וחומר חילוט זמני, אינו עונש, במשמעותו הקלאסית של ביטוי זה ותכליתו אינה עונשית, אלא מטרתו היא להוציא את הגזל מידיו של הגזלן (ראו: ע"פ 7598/95 צ'רלי בן שטרית נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2), 385; ע"פ 7376/02 ירון כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(4), 558 פסקה 17). אולם, בשים לב למכלול נסיבות העניין, מרכז הכובד של ההליך הינו פלילי ולא אזרחי. יש לזכור בהקשר זה כי עסקינן בצו ביניים לחילוט לאחר שהוגש כתב אישום. מכאן

שהבסיס לצו הינו כתב אישום פלילי ותכלית הצו הינה להבטיח את יכולת החילוט בסוף המשפט (ראו והשוו: בש"פ 2757/03 סלמאן נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך סד, 311; בש"פ 7440/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מסקנתי זו אינה משתנה, גם בנוגע למערערת 3, שכנגדה לא הוגש כתב אישום. יודגש, כי מסקנתי זו מצומצמת לשאלת חיוב יוזם ההליך בהפקדת ערבון ואין בה כדי להשליך על שאלות אחרות העשויות לנבוע מאופיו המעורב של ההליך. מכאן, שאף אם אניח כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות על הליך זה, הרי שנוכח אופיו, גם אם תזכה המשיבה בערעור, אין להניח כי המערערות יחויבו בהוצאות לטובתה ולפיכך אין מקום לחייב את המערערות בהפקדת ערבון.

לסיום אוסיף, כי נוכח אי הבהירות הקיימת בכל הנוגע לשאלת החיוב בתשלום אגרה והפקדת ערבון בהליכים מעורבים, מן הראוי היה שהמחוקק יסדיר את הדין החל בסוגיה זו באופן ברור וממצה.

התוצאה היא, שהמערערות פטורות מהפקדת ערבון.

בקשתן להחזר האגרה ששולמה, נדחית.