בש"פ 2757/03 סלמאן סלמאן נ. מדינת ישראל

1.העורר 1 עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, יחד עם שניים אחרים, באשמה של סחר בסם מסוכן ושל החזקה בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על-פי האמור בכתב האישום, קיבלו העורר 1 ושותפיו לאישומים סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כ-60 ק"ג. לאחר מכן, נסעו השלושה ממקום קבלת הסם בשני כלי-רכב – האחד, רכב מסחרי מתוצרת "מרצדס", המצוי בבעלותו של העורר 1, והאחר, רכב מתוצרת "מזדה", הרשום על שמו של העורר 2. העורר 1 נסע עם אחד משותפיו במכונית המרצדס, והשותף האחר, שלקח עמו את חבילת הסם, נהג ברכב האחר. במהלך נסיעתם, זיהו השלושה, כך על-פי כתב האישום, כוח משטרתי, וניסו להימלט. העורר 1 נעצר על-ידי המשטרה, ביחד עם שותפו, סמוך לרכב המרצדס. השותף האחר, שנהג ברכב המזדה, נעצר לאחר שהתנהל אחריו מרדף ממושך. שני כלי-הרכב נתפסו על-ידי המשטרה.

עם הגשת כתב האישום, נעצר הנאשם שנמצא נוהג ברכב המזדה עד תום משפטו. העורר 1 והשותף האחר שוחררו לביתם בתנאים מגבילים, בשל שלא הונחה לגביהן, כך קבע בית המשפט, תשתית ראיות לכאורה ב"מדרג גבוה". עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה מטעם המדינה לחלט את שני כלי-הרכב מכוח הוראות סעיפים 36א(ב) ו-36א(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה), וסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, וזאת מאחר ששימשו, לכאורה, לביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים. כן ביקשה המדינה מבית המשפט ליתן צו זמני בדבר מתן ערבויות מצד הנאשמים או מי שהחזיק בכלי-הרכב, שיבטיחו את אפשרות מימוש החילוט. בקשה אחרונה זו הוגשה מכוח הוראת סעיף 36ו(א) לפקודה, שלשונה:

(א) הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר - מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (להלן בסעיף זה - צו זמני); לענין זה, "בית המשפט" - בית המשפט המחוזי שלפניו הוגשו כתב האישום או התובענה, לפי הענין.

2.העוררים, מצדם, ביקשו בבית המשפט המחוזי לשחרר את שני כלי-הרכב. בית המשפט קבע כי כלי-הרכב ישוחררו, בכפיפות לתנאים הבאים: הפקדת ערבות בנקאית או תשלום מזומן, וזאת על מנת להבטיח את השבתם של כלי הרכב אם יינתן צו לחילוטם בסיום המשפט. העורר 1 – בעליה של מכונית המרצדס, נדרש להפקיד ערבות בסך 100,000 ש"ח, והעורר 2 נדרש להפקיד ערבות בסך 75,000 ש"ח ; הפקדת ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח על-ידי כל אחד מהעוררים ; רישום עיקול על שני כלי-הרכב לטובת המדינה ;

והמחאת פוליסות הביטוח של כלי-הרכב לזכות המדינה. נוסף לכך, נדרש כל אחד מהעוררים לנקוב, בהודעה כתובה, בשמו של אדם מסוים, שהוא בלבד יהיה רשאי לנהוג ברכב.

3.העוררים משיגים על התנאים שנקבעו על-ידי הערכאה דלמטה לשחרור כלי-הרכב, ובפרט על גובה הערבות שנדרש כל אחד מהם להפקיד. לטענתם, ערבויות אלה אינן סבירות, משום שהן עולות בסכומן באופן משמעותי על ערך השוק של כלי-הרכב, ובשל שמחמת מצוקתם הכלכלית של העוררים, הן מסכלות את האפשרות לשחרר את כלי-הרכב. דרישת הערבות, כך הם טוענים, נועדה להבטיח את חילוט כלי-הרכב בסיום ההליך הפלילי, אם יוחלט על כך, ולא על מנת לשמש אמצעי ענישה. העוררים טוענים גם לנזק כלכלי שייגרם להם, אם לא ישוחררו כלי-הרכב. פרנסתם של העוררים, כך הם מסבירים, מצויה בעסקי מכירת נעליים, וכלי-הרכב משמשים אותם להובלת הסחורה אל השווקים. לבסוף, משיג העורר 2 כנגד ההחלטה להתנות בתנאים את שחרור רכב המזדה, הרשום על שמו. לטענתו, לא ידע על השימוש האסור שנעשה ברכבו. לפיכך, הוא נהנה הוא, כך הוא סבור, מהגנתה של הוראת סעיף 36ג לפקודה, הקובעת כי "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו".

4.המדינה, מצדה, סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענתה, לא נדרשת זיקה בין ערך השוק של כלי-הרכב לבין גובה הערבות הבנקאית שנדרשו העוררים להפקיד כתנאי לשחרור המכוניות. המדינה סבורה, כי ככל שהזיקה בין הרכוש נשוא החילוט לבין העבירה חזקה יותר, כך פוחת המשקל שיש להעניק לשיקולי המידתיות בהליכי התפיסה של הרכוש. עוד טוענת המדינה כי אין מקום לשנות את החלטתו של בית המשפט קמא להתנות את שחרור רכב המזדה, הרשום על שם העורר 2, בהפקדת ערבות ובתנאים נוספים. העורר 2, כך טוענת המדינה, לא הגיש תצהיר התומך בטענתו כי לא ידע על השימוש האסור, וממילא לא הוכיח כי הרכב "שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו", כנדרש לפי הוראת סעיף 36ג לפקודה.

5.סעיף 36א לפקודה קובע כי בנוסף לכל עונש אשר יוטל על מי שהורשע בעבירה של עסקת סמים, ניתן לחלט לאוצר המדינה כל רכוש ששימש או נועד לשמש לביצוע העבירה או לאפשר את ביצועה.

משהוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט, ועוד בטרם הרשעה, רשאי בית המשפט ליתן צו זמני בדבר מתן ערבויות מטעם הנאשם או אדם אחר המחזיק ברכוש שאת חילוטו מבקשים, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט. כאשר באים לשקול את טיב הצעדים האמורים, ראוי לאזן בין השיקולים המתחרים הצריכים בחינה בשלב זה של ההליכים. מחד גיסא, נועד ההליך הזמני, המתואר בסעיף 36ו(א) לפקודה, להבטיח את האפשרות לחלט את הרכוש בסופו של משפט. חילוט זה, יש בו גם היבט עונשי, והוא בא להטיל סנקציה נוספת על עבריין הסמים, בנוסף לכל עונש אחר שיוטל עליו. מן הצד האחר, מדובר בצעדים הננקטים עוד טרם הרשעה, ובשלב זה יש לבחון אם הצעדים המתבקשים עונים על המידתיות הדרושה, ואם לא ניתן להגשים את התכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 36ו(א) לפקודה באמצעים חלופיים או חמורים פחות, תוך פגיעה קטנה יותר בזכויות היסוד המוגנות.

ניתן, עם זאת, להביא בחשבון ההחלטה גם את נסיבות העבירה כפי שהן מתוארות בכתב האישום ואת הזיקה שבין הרכוש שנתפס לבין הנאשמים בעבירה שביצעו. אך אין להתעלם גם מן הנסיבות האישיות של בעלי הרכוש שנתפס ומן הקושי שעשוי להגרם להם במתן הסעדים הזמניים.

6.בנסיבות המקרה הזה, לא היה מקום לחייב את העוררים בהפקדת עברות בנקאית בסכום העולה בשיעור ניכר על ערך הרכוש אותו מבקשים לחלט בסופו של הליך. הרכוש, על-פי הנטען, משמש לא רק את העוררים, כי אם לפרנסת בני משפחתם. כיוון שמדובר בכלי הרכב המשמשים להובלת סחורה, ואלה נהוגים על-ידי נהגים שונים ומתחלפים, ראוי לבטל את התנאי המורה לנקוב בשמו של נהג אחד בכל אחד מכלי-הרכב. אשר לגובה הערבות הבנקאית אותה נדרשו העוררים להפקיד כתנאי להתרת השימוש בכלי הרכב, אני מעמיד אותה על סכום של 20,000 ש"ח - לגבי הרכב מתוצרת "מרצדס", ועל סכום של 25,000 ש"ח לגבי הרכב מתוצרת "מזדה". יתר ההוראות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא תשארנה בעינן.