רע"א 4096/04 שלמה בוטח נ. מדינת ישראל פרקליטות מסוי וכלכלה תל אביב

בפניי בקשה לבטל את החובה להפקיד עירבון בהליך זה.

1.הבקשה אינה מבוססת על טענה לאי יכולת כלכלית להפקיד ערבון. טענתו העיקרית של המבקש היא, כי חרף כותרתו, ההליך שבכותרת הינו הליך פלילי, אשר אין לחייב בגינו בהפקדת עירבון.

2.ההליך בו מדובר הינו לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן - חוק איסור הלבנת הון). תחילתו בבקשה לחילוט כספים, שהוגשה בידי המדינה לבית המשפט המחוזי בהליך אזרחי. הבקשה נשענת על הטענה, כי המבקש עבר על הוראת סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

הסמכות לנקוט בהליך אזרחי לצורך חילוט קבועה בסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון. בחלקו הרלוונטי, קובע סעיף זה כך:

" (א) בית משפט מחוזי, על פי בקשה של פרקליט מחוז, רשאי לצוות

על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי (להלן - חילוט אזרחי) אם נוכח שנתמלאו שני אלה:

(1) הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים;

(2) האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או שהרכוש כאמור בפסקה (1) התגלה לאחר ההרשעה.

......

(ג) על החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי."

ההוראה היא חלק מפרק ו' לחוק, אשר כותרתו היא "הוראות חילוט". בסעיף זה גם הוראה העוסקת בחילוט פלילי (סעיף 21), ובה נקבע כי מקום בו הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, על בית המשפט להורות, נוסף על כל עונש, על חילוט רכוש מתוך רכושו של הנידון, בהיקף הקבוע באותה הוראה.

3.במבט ראשון, מתבקשת לכאורה המסקנה כי המבקש חייב להפקיד ערבון בהליך זה. ההליך שבכותרת הוגש לפי סעיף 22(ג) לחוק איסור הלבנת הון, הקובע כי ניתן לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי בעניין שבפניי "...בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי". תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת את החובה לערוב להוצאות המשיב בהליך ערעורי (ערעור או בקשת רשות לערער). אין הוראה בדין, בין בדין הכללי הנוגע לסדרי ערעור ובין בדין הספציפי הנוגע לחוק איסור הלבנת הון, המקנה פטור מחובה כללית זו במקרה שבפניי.

4.בכך לא מסתיים הדיון. בפסיקה אומצה הגישה, לפיה לא התווית - אזרחי או פלילי - היא הקובעת בעת סיווגה של פעולה משפטית כפעולה עונשית, כי אם טיבה ותכליתה של הפעולה המשפטית בה מדובר. בהקשר זה צויין, בעת דיון בסוגיית הסיכון הכפול, כי "...ה'כינוי' שניתן לסנקציה אינו קובע. אופיה של הסנקציה, מהותה ומטרתה הם בעלי החשיבות המכרעת." (דברי השופט ד' לוין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221). באותה פרשה גם צוטט בהסכמה פסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין U.S. v. Halper (1989) 104 L. Ed. 487, 490 .

בעניין

Halper קבע בית המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, כי לצורך תורת הסיכון הכפול, מקום בו סנקציה אזרחית משרתת מטרה בולטת של ענישה או הרתעה, יש לראותה כענישה. וכך קבע בית המשפט:

"…..the labels 'criminal' and 'civil' are not of paramount importance. It is commonly understood that civil proceedings may advance punitive as well as remedial goals, and conversely, that both punitive and remedial goals may be served by criminal penalties. The notion of punishment, as we commonly understand it, cuts across the division between the civil and the criminal law, and for the purposes of assessing whether a given sanction constitutes multiple punishment barred by the double jeopardy clause, we must follow the notion where it leads . "

ובמקום אחר צויין בפסק הדין, כי "… a civil sanction that cannot fairly be said solely to serve a remedial purpose, but rather can only be explained as also serving either retributive or deterrent purposes, is punishment, as we have come to understand the term ".

5.גישה זו אינה מוגבלת לסוגיית הסיכון הכפול. היא מבטאת מדיניות משפטית כללית, החותרת לכך שמהותם של הסדרים משפטיים תיקבע לא על פי התווית שניתנה לפעולה משפטית, כי אם על פי מהותה ותכליתה של אותה פעולה. כך נפסק בסוגיית הבטלות היחסית (ראו רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673). כך נפסק גם לגבי סיווגן של החלטות, פסק דין או החלטה אחרת (ראו בש"א 11070/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' שפיצר, דינים עליון סד 414). כך נפסק גם בעת מיונם של מסמכים לעניין היותם חוות דעת רפואית (רע"א 5322/03 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, דינים עליון סד 965). כך נעשה בתחום דיני העונשין, עת בחן בית המשפט את מהותה האמיתית של עיסקה, ולא הסתפק בכינוי שניתן לה על ידי הצדדים (ע"פ 231/76 גולדשמידט נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 309). גם לגבי סיווגו של הליך פלוני כהליך חקירתי נפסק, כי "השיקול המכריע איננו צורתו של המסמך כי אם תוכנו." (ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 766). באופן דומה פעל בית המשפט גם לגבי מיונו של מסמך פלוני במסגרת הליכי מכרז (ע"א 6581/96 גניס שיטות חניה מתקדמות בע"מ נ' איזי פארק בע"מ פ"ד נ(5) 601). בדרך זו פועל גם בית המשפט עת הוא נדרש לסיווגה של עיסקה פלונית כ"עיסקה מלאכותית" (ע"א 505/85 עדני נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מב(2) 637). זו גם הדרך בה ממיין בית המשפט את טיבה של עיסקה במסגרת דיני החוזים (ראו ע"א 346/88 אביבי נ' בן זכריה, פ"ד מו(4) 684). כך נפסק גם לגבי מיון וזיהוי הסעדים הנתבעים בהליך פלוני (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736).

6.כל אלה, ודוגמאות רבות נוספות, ממחישות את התמקדותו של בית המשפט בתכלית ובמהות האמיתיים של העניין שבפניו, לצורך גזירת ההסדר המשפטי המתאים לאותו עניין. סדרי הדין הם חלק מן המשפט. לשאלת הסיווג יש משמעות בקביעת סדרי הדין. אין סדר הדין בהליך פלילי דומה, מבחינות רבות, לזה הנקוט בהליך אזרחי. כך בערכאה דיונית, וכך גם בבית משפט שלערעור. כך הוא גם לגבי החובה להפקיד עירבון במסגרת הליכי עירעור. חובה זו מקובלת בהליך האזרחי (והמינהלי) בלבד. היא מבוססת על כך, שכאשר מדובר בהליך ערעורי, חזקת השוויון בין הצדדים נסתרה, שכן יוזם ההליך הפסיד בדין בערכאה הדיונית. מן הראוי, על כן, כי הוא זה שישא בסיכון שהליך הערעור שיזם יגרום להוצאות לצד שכנגד. במישור המעשי, מבוססת חובה זו על העובדה, שפעמים רבות מחייב בית המשפט את הצד המפסיד בהליך הערעורי בהוצאות בעל הדין שכנגד.

בהליכים פליליים אין חובה להפקיד עירבון. מצב משפטי זה נובע מכך שבהליכים אלה, בשל טיבם המיוחד, הנוגע לשלילת חירות או קניין על רקע טענה להפרת חוק, בדרך כלל אין בית המשפט נוהג לחייב את בעל הדין יוזם ההליך בהוצאות, אם ההליך נדחה. על רקע זה, מתבקשת התייחסות למהותו של העניין נשוא ההליך שבכותרת, ולשאלה אם מן הראוי לחייב בהפקדת עירבון בגידרו. לכך אפנה עתה.

7.במרכז העניין שבפניי עומדת השאלה, האם יש לראות בחילוט האזרחי על פי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון כ"עונש", וכפועל יוצא מכך, האם יש לראות בהליך הנוגע לעניין כהליך עונשי.

8.עיון בחקיקה מגלה, כי אין בדין הגדרה כללית למונח "עונש". פקודת הפרשנות, [נוסח חדש], אשר אינה חלה על חוק איסור הלבנת הון, קובעת כי עונש "לענין עבירה - קנס, מאסר או כל ענישה אחרת". הגדרה זו אינה מקדמת את הדיון, שכן השימוש בביטוי "ענישה" אינו מוסיף רבות על הביטוי "עונש".

9.פילוסופים של החוק הפלילי, מציעים לענישה הפלילית חמישה אפיונים עיקריים, שהם: העונש גורם סבל או אי נעימות בצורות שונות ובדרגות שונות; העונש מוטל בעקבות קביעה בהליך משפטי שהחוק הופר; העונש מוטל על העבריין במתכוון; העונש מוטל על מי שנקבע שעבר את העבירה; העונש מוטל על ידי רשות שהוסמכה להטילו על פי חוק, ולא על ידי הפרטים בחברה (ש.ג. שוהם וג. שביט, עבירות ועונשים-מבוא לפנולוגיה, עם עובד-ספריה אוניברסיטאית, תל אביב 1990). באופן דומה, ההגדרה המילונית של "עונש" היא "Punishment: a sanction - such as a fine, penalty, confinement, or loss of property, right, or privilege – assessed against a person who has violated the law." (Black's Law Dictionary, 7 th

Edition).

10.הגדרות אלה עשויות לסייע במיון. עם זאת, הבעייה אינה בעייה לשונית, כי אם בעייה משפטית, הדורשת התייחסות לדבר החקיקה הנוגע לעניין, להסדרים הקבועים בו, ולתכליתו. על הקושי בו נתקל הפרשן במלאכת סיווג זו אמר השופט ברק בע"פ 758/80 יש לי בע"מ חברה פרטית נ' מדינת ישראל (פ"ד לה (4) 625), כי

"...... רבים המבוכה וחוסר הוודאות השוררים בתחום עיוני זה. ייתכן שהדבר אינהרנטי למטריה הנדונה, באופן שאין למצוא כלל מבחן למהות העבירה ולתכונות הענישה. ייתכן שהסוגיה העיונית האמורה טרם פותחה כראוי. יהא עניין זה כאשר יהיה, אין למצוא בו מצפן ראוי לילך על-פיו, שכן על נקלה מוצא עצמו הפרשן במעגל שוטה, כאשר מהותה העבריינית של ההתנהגות נקבעת לעתים על-פי הענישה בכלל והקנס בפרט, המוטלים על אותה התנהגות, ואילו מהותם הפלילית של הענישה והקנס נקבעת על-פי המהות העבריינית של ההתנהגות. אכן, אין לו מנוס לפרשן אלא לפנות לחוק, שאת פירושו הוא מבקש לחשוף, תוך ניסיון לדלות מתוכו את המשמעות, שהמחוקק ביקש להעניק במסגרתו של אותו חוק למושגים 'עונש' ו'קנס'."

11.הקשיים העולים מדברים אלה משתקפים היטב בפסיקה העוסקת במהותו של מכשיר החילוט. בפסיקה זו ניתן למציאת התייחסויות שונות לשאלה אם חילוט הוא עונשי במהותו.

(א) כך, ביחס לחילוט לפי הוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, נפסק כי המדובר בהליך עונשי במהותו (דברי כב' השופט מצא בע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 238). בית המשפט ביסס את מסקנתו על לשון סעיף 39(א), בה נאמר "רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל...", להורות על חילוט. עוד נקבע כי "דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

בית המשפט מצא תמיכה במסקנתו בכך שהוראת החילוט האמורה חלה רק על מבצע העבירה, שותפיו, או אחרים שהיו "... מעורבים ביודעין בהקדשת חפץ, אם לביצוע העבירה המסוימת ואם לביצועה של עבירה אחרת הקשורה בעבירה המסוימת, בין שמסרו את החפץ כשכר בעד ביצוע העבירה ובין שמסרוהו כדי שישמש כאמצעי לביצועה, בין ש'הנידון' ביצע את העבירה ובין שלא ביצעה ואף אם לא נתכוון לבצעה (סעיף 39(ב))". בית המשפט אף הגדיר באותה פרשה את פגיעתו של החילוט באדם אשר יש לו זכות בנכס המחולט כ"פגיעה עונשית מובהקת". לעמדה דומה, ראו ע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך לו, 412; ראו גם דברי השופט ריבלין בבש"פ 2757/03 סלמאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון סד 311).

(ב) לעומת זאת, בפסיקה שעסקה בחילוט לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], ניתן להבחין בעמדה לפיה אין החילוט מהווה עונש, הנמצא במעמד דומה לזה של קנס או מאסר. תפיסה זו באה לידי ביטוי בדבריו של השופט קדמי בע"פ 7598/95 צ'רלי בן שטרית נ' מדינת ישראל (פ"ד נב (2) 385), שם נמתחה הבחנה בין קנס לבין חילוט:

" קנס מהווה עונש פשוטו כמשמעו; ותכלית הטלתו הינה 'עונשית'. לעומת זאת, חילוט אינו עונש במשמעותו המובהקת של מושג זה; ותכליתו אינה 'עונשית', אלא 'הוצאת בלעו של גזלן מפיו'. אכן, מן ההיבט החשבונאי, אין זה משנה כיצד 'תכונה' נטילת הכספים מרשותם של המערערים; ומבחינתם חד הוא, אם ה'נטילה' כאמור, תהיה בדרך של 'תשלום קנס' או בדרך של 'חילוט'. ברם, מן ההיבט הציבורי יש חשיבות ראשונה במעלה להבחנה בין השניים... לחילוט - כמוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק - ערך מרתיע ממדרגה ראשונה; וזאת לא בשל עוצמת הפגיעה בכיסו של העבריין, אלא בשל כך שהוא מאיין את המניע הדוחף וממריץ לביצוע עבירות הסמים..."

(ראו, לעמדה דומה, ע"פ 7376/02 ירון כהן נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך סד, 535).

(ג) דברים אלה משקפים גישה המבחינה בין החילוט לבין ענישה "קלאסית". עם זאת, יש בדברים הכרה בקיומו של היבט עונשי בחילוט. אכן, בדומה לקנס, יש בחילוט פגיעה ברכושו של אדם. זאת ועוד, שיעורו של החילוט עשוי להיות גבוה יותר, ולעתים במידה ממשית, מזה של קנס המוטל בעקבות הליך פלילי. גם תכלית ההרתעה אינה מאיינת את טיבו העונשי של הליך זה, שכן ההרתעה הינה אחת התכליות העיקריות של דיני העונשין, ושל העונשים המוטלים בגידרם.

12.(א) עיון במשפט המשווה לעניין סיווגו של חילוט אזרחי מעלה אף הוא תמונה מורכבת. בפרשה שנדונה לפני שנים אחדות, קבעו שני בתי משפט פדרליים לערעורים של ארצות הברית כי חרף התווית "אזרחי", המדובר בעונש, אשר חלה עליו הוראת החוקה הפדרלית האוסרת להעמיד אדם בסיכון כפול לענישה פלילית. הכרעה זו נהפכה בידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין U.S. v. Ursery (1996) 104 L. Ed. 2d 549 . בית המשפט השתית את פסיקתו על פסיקה רבת שנים, אשר קבעה כי חילוט אזרחי אינו עונש לעניין הוראת הסיכון הכפול. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי חילוט אזרחי in rem , הינו "remedial civil sanction" , היינו – "סנקציה אזרחית תרופתית". בית המשפט הבחין בין סנקציה זו, אשר מויינה כסנקציה חפצית, המופנית כלפי זכות בנכס, לבין סנקציות אזרחיות in personam , כגון קנס אזרחי. נקבע, כי הילכת Halper , אשר נזכרה לעיל, חלה על סנקציות מן הסוג השני, אך לא על סנקציות מן הסוג הראשון.

(ב) במאמר מוסגר ניתן להעיר, כי קיים ספק רב, אם הבחנה זו רלוונטית למקרה שבפניי. אכן, בחוק איסור הלבנת הון המחוקק לא התיר חילוט חפצי חסר אבחנה. הרכוש נשוא החילוט אינו בבחינת רכוש שהופקר. החילוט הותר רק ביחס לזכויות בנכסים. הנכסים בהם מדובר מקיימים זיקה, המפורטת בחוק, לביצוע העבירה. הזכויות בנכסים האמורים מוקנות ליישויות משפטיות, אשר אף להם זיקה הקבועה בחוק למעשה העבירה. ממילא, נועד הסדר זה לפגוע במי שהיו מעורבים בעשייה העבריינית או הפיקו ביודעין תועלת מביצועה.

(ג) מעניין לציין, כי בפרשה אחרת (Austin v. United States 509 U.S. 602 (1993) , פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית כי חילוט אזרחי חייב לעמוד במבחן הוראת התיקון השמיני לחוקה האמריקאית, אשר עניינו בהטלת עונשים, ואשר אוסר הטלת "קנסות מופרזים" ("excessive fines") . בהנמקתו באותה פרשה, ציין בית המשפט כי חילוט אזרחי הינו עונש. כדבריו, "forfeiture ….. constitutes 'payment to a sovereign as punishment for some offense'" . בסווגו את החילוט האזרחי כענישה, אימץ בית המשפט את הגישה לפיה סנקציה אזרחית הינה עונשית במהותה אם "[it could not] fairly be said solely to serve a remedial purpose" . בית המשפט קבע, כי "… forfeiture serves, at least in part, to punish the owner" . ברוח דומה ציין בית המשפט העליון של ארצות הברית, בפרשת United States v. Ward 448 U.S. 242 (1980) , כי "forfeiture of property … [is] a penalty that has absolutely no correlation to any damages sustained by society or to the cost of enforcing the law" .

(ג) ואכן, תכליתו העיקרית של החילוט האזרחי אינה תכלית "תרופתית". כפי שמודה בית המשפט בפרשת Ursery , "Civil forfeitures, in contrast to civil penalties, are designed to do more than simply compensate the government. Forfeitures serve a variety of purposes, but are designed primarily to confiscate property used in violation of the law, and to require disgorgement of the fruits of illegal conduct" . היינו, החילוט אינו פיצוי, שכן המטרה העיקרית שבבסיסו היא ליטול ולשלול את הנכסים ששימשו לביצוע העבירות ואת הפירות שצמחו מהפרת החוק.

13.על רקע זה ניתן לפנות לבחינת מהותו של החילוט האזרחי לפי חוק איסור הלבנת הון. חוק איסור הלבנת הון קובע עבירות פליליות שונות. החילוט – פלילי ואזרחי – הוא אחד האמצעים לאכיפת האיסור. בדיוני הכנסת, לקראת ההצבעה על הצעת חוק איסור הלבנת הון בקריאה ראשונה, אף ציין שר המשפטים באופן מפורש כי ההסדר המוצע שואב את השראתו מהסדר החילוט הקבוע בפקודת הסמים המסוכנים וכי תכליתו היא הרתעה (דברי הכנסת, כרך 175, עמ' 4245; ראו גם הצ"ח 2809, 14 באפריל 1999).

מבחינת טיבו, המדובר בהליך אשר תוצאתו היא שלילת רכוש. תוצאה זו היא בעלת אופי עונשי, שכן אין מדובר בהטבת נזק, ואין בחוק איסור הלבנת הון דרישה לקשר כלשהו בין הנזק שנגרם לבין היקף החילוט. כל שנדרש בחוק הוא, כי "הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים". היינו, שלילת הרכוש מבוססת על קביעה כי בוצעה עבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק.

זאת ועוד, מסעיף 22 לחוק עולה כי החילוט על פיו עשוי להוות, במידה לא מבוטלת, תחליף לענישה פלילית, שכן הוא מוגבל לנסיבות שבהן לא ניתן להגיש כתב אישום בשל העובדה שמבצע העבירה אינו ניתן לאיתור ("האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו"), או שהרכוש התגלה לאחר ההרשעה.

עוד נקבע בחוק, כי לא ניתן לבצע חילוט "שאינו רכוש של החשוד", אלא אם הוכיחה המדינה כי "(1) בעל הזכות ברכוש ידע שהרכוש שימש בעבירה או הסכים לכך; או, (2) בעל הזכות ברכוש לא רכש את זכותו בתמורה ובתום לב." היינו, תנאי לביצוע החילוט הוא ידיעה של בעל הזכות על כך שהרכוש נגוע במעשה עבירה, או בכך שאינו תם לב, או לא פעל בתמורה. כפי שתואר לעיל, יסודות דומים מאוד שימשו בפסיקה למיונה של הוראת חילוט כהוראה בעלת אופי עונשי.

יש להעיר כי, בחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח – 1998, כוללת הגדרת המונח "עניין פלילי" כל "חקירה, הליך פלילי, חילוט רכוש בהליך פלילי וחילוט רכוש בהליך אזרחי " (ההדגשה הוספה – ע.ש.). הגדרה זו אינה חלה במקרה שבפניי, אך מדגימה אף היא את ההיבט העונשי הקיים בחילוט, לרבות בהליך אזרחי.

14.כל אלה מצביעים על כך שבחילוט עשוי להיות היבט עונשי, הגם שכותרתו היא "חילוט אזרחי". אכן, המאפיינים, אשר נמנו לעיל, של ענישה פלילית, מתקיימים בחילוט האזרחי. לעובדה זו צריכה להיות משמעות בכל הנוגע לסדרי הדין החלים על העניין. אכן, גם אם אין מקום להחיל, בהליך מן הסוג שבכותרת, את מכלול סדרי הדין החלים על הליכים פליליים, אשר עוצבו על מנת להגן על זכויות נאשמים, דומה כי יש טעם, לכל הפחות, לשקול החלה חלקית של סדרי דין אלה (ראו ק' מן, "סנקציות אזרחיות עונשיות" עיוני משפטי טז 243). דומה, כי בגיבוש ההסדר הרלוונטי, יש להביא בחשבון את קיומו של "... יחס גומלין הדוק בין עוצמתן וטיבן של הסנקציות המוטלות לבין היקף הזכויות הפרוצדורליות המוענקות לאדם שעליו מבקשים להטיל את הסנקציה" (שם, בעמוד 260). נראה, כי הצורך בכך זכה לחיזוק משמעותי עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועיגונה של הזכות להליך ראוי בגידרו. להתפתחות זו השלכה בעלת עוצמה רבה על סדרי הדין בתחום הפלילי. היא עשויה להקרין על היבטים מסויימים של הסדרים מן הסוג שבפניי, גם אם כינויים בחוק הוא "חילוט אזרחי".

דומה, כי גישה זו משתקפת בפסיקתו של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר החיל על חילוט אזרחי חלק מן ההגנות החוקתיות הנוגעות להליכים פליליים, אך נמנע מהחלה גורפת של הגנות אלה על חילוט אזרחי, וקבע כי הגנת הסיכון הכפול אינה חלה על מכשיר משפטי זה. גישה דומה אף ננקטה לאחרונה במסגרת ההסדר של חילוט אזרחי בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג – 2003. מצד אחד, נקבע בהסדר זה (סעיף 17(א)) כי "לצורך חילוט רכוש לפי פרק זה, הוכחת ביצוע עבירה לפי פרק ב' או קיומו של ארגון פשיעה, כאמור בסעיף 14, תיעשה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי ." (ההדגשה הוספה). מצד אחר, נקבע בסעיף קטן (ב) של אותה הוראה, כי "לצורך חילוט רכוש לפי פרק זה, הוכחת הקשר בין הרכוש לבין העבירה או בין הרכוש לבין ארגון הפשיעה, כאמור בסעיף 14, תיעשה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי ." (ההדגשה הוספה). אף בהסדר זה, משתקף הצורך לגבש הסדר המאזן נכונה בין טיבו העונשי של החילוט האזרחי, לבין היבטיו האזרחיים.

15.במקרה זה, איני נדרש לשאלה כיצד עשוי ההיבט העונשי הטמון בחילוט האזרחי להשליך על מכלול ההיבטים הנוגעים לניהול ההתדיינות לעניין חילוט אזרחי. שאלה זו חורגת מגדרי ההליך שבפניי, אשר עניינו בקביעת ערבון בלבד. ביחס לסוגיה זו, נראה לי כי יש לייחס לטיבו האמור של החילוט האזרחי משקל ניכר. אכן, יש להניח כי מהותו האמורה של החילוט האזרחי תובא בחשבון בהחלטת בית המשפט אם לחייב את המבקש בהוצאות בגין הליך זה, אם יידחה. יש להעיר, כי בהחלטת הערכאה הקודמת לא היה חיוב בהוצאות, חרף דחיית הבקשה. נראה לי, כי ניתן להעריך שהסיכוי כי יושת על יוזם ההליך חיוב בהוצאות בסופו הינו נמוך, במידה המצדיקה להימנע מהטלת חובה להפקיד ערבון בהליך זה. יש לזכור, כי החובה להפקיד ערבון מהווה הכבדה על מימוש הליך הערעור, ואיני סבור כי יש מקום להכבדה כזו כאשר מדובר בהליך ערעורי הנוגע לפעולה משפטית מן הסוג בו מדובר כאן.

אני נעתר, אפוא, לבקשת הפטור, ופוטר את המבקש מהפקדת ערבון בהליך זה.