ע"א 5942/06 שלמה בוטח נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לפטור מאגרה וערבון בהליך שבכותרת.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר קיבל את תביעת המשיבה לחלט את רכושו של המערער בהתאם לסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: החוק) , אשר עניינו חילוט רכוש בהליך אזרחי. לטענת ב"כ המערער, במהות, עסקינן בהליך פלילי ולפיכך אין מקום לחייבו בתשלום אגרה ובהפקדת ערבון. המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.אקדים ואומר כי דין בקשת המערער לפטור מאגרה להידחות. לפי סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה לא ניתן לשנות שיעורה של אגרה (ובכלל זה- לבטלה) אלא בחוק או על פיו. צודקת ב"כ המשיבה כי בהתאם לתקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח-1987 פטור מחובת תשלום אגרה יינתן רק אם מבקש הפטור הראה נימוק המצדיק פטור בהתאם לתקנות. כך לא נעשה במקרה דנן.

3.אשר לחובת המערער להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבה בהליך שבכותרת. נקודת המוצא לסוגיה שלפני מונחת בסעיף 22(ג) לחוק הקובע כי על החלטת בית משפט לצוות על חילוט רכוש בהליך אזרחי ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי. חרף הוראת סעיף 22(ג) לחוק, דומה שאין מחלוקת של ממש כי מדובר בהליך בעל סממנים פליליים. בהחלטת כבוד הרשם ע' שחם בהליך קודם שנוהל על ידי המערער, רע"א 4096/04 שלמה בוטח נ' מדינת ישראל פרקליטות מיסוי וכלכלה תל אביב , פ"ד נט(1) 913, נפרשה בעניין זה יריעה רחבה ונקבע כי בחילוט עשוי להיות היבט עונשי, הגם שכותרתו היא "חילוט אזרחי". במסגרת ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(1) נדונה שאלת נטל ההוכחה הנדרש בתביעה לפי סעיף 22 לחוק. באותו מקרה נקבע כי מדובר בנטל הוכחה אזרחי, אולם יחד עם זאת קבע כבוד השופט חשין כי:

"משאמרנו דברים שאמרנו, וחרף כל דברים שאמרנו, נודה כי הליך החילוט האזרחי אין הוא - בכל זאת - הליך אזרחי "טהור", ונעשה שקר בנפשנו אם נתעלם מההיבטים הפליליים שבו. וגם אם אמרנו כי ההליך נמשך אל מרכז הכבידה של ההליך האזרחי; וכנגזר מכך, נטל ההוכחה המוטל על המדינה הוא הנטל המוטל בהליך אזרחי; דומה בכל-זאת שיש ליתן מישקל גם למהותו של ההליך - הליך שנועד להיות תחת הליך פלילי רגיל ולא עוד אלא הליך שייעודו הוא לפגוע בזכות הקניין. מישקלו של גורם זה יסיט את נטל ההוכחה על-פני הסקאלה: יְקַבֵּעַ הוא את מיקומו במשפחת נטל ההוכחה האזרחי, אך באותו אגף של הנטל האזרחי השמור לאותם מקרים חמורים ורציניים שבהם נדרשות ראיות כבדות מן הרגיל; אם תרצו: כמות ראיות רבה מזו הנדרשת במשפט אזרחי רגיל. וכך, מידת ההוכחה תיבחן אומנם כמיבחן מאזן ההסתברויות, אך ליציקת תוכן לקנקן תידרשנה ראיות רבות או כבדות יותר מאשר במקרה הרגיל." (פסקה 45 שם).

במקרה שלפני, איני נדרשת לשוב וללבן את מהותו הייחודית של הליך החילוט האזרחי ואף לא לבחון את השאלה כיצד מהותו זו משליכה על מכלול ההיבטים הנוגעים לניהול ההתדיינות. השאלה המצומצמת הנחה לפתחי הינה כיצד משליכה מהותו זו של ההליך על חיובו של יוזם ההליך בהפקדת ערבון. ערה אני בעניין זה, להחלטת כבוד הרשם ע' שחם ברע"א 4096/04 הנ"ל לפיה יש לייחס למהותו המיוחדת של החילוט האזרחי משקל ניכר בכל הנוגע לקביעת ערבון וכי ניתן להעריך שהסיכוי כי יושתו הוצאות על יוזם ההליך הינו נמוך במידה המצדיקה להימנע מהטלת חובה להפקיד ערבון (פסקה 15 להחלטה). אולם החלטה זו נתנה עובר להחלטת בית המשפט בע"א 9796/03 הנ"ל, ועיון בפסק הדין מעלה כי לכל הפחות באותו מקרה חויב המערער בהוצאות לטובת המשיבה (בסכום לא מבוטל). יצוין, כי בדומה להליך שבכותרת, אף בע"א 9796/03 הנ"ל נקבע כי המערער פעל בניגוד לסעיף 3(ב) לחוק. אף אם אין בפסק דין אחד כדי להשליך בהכרח על שאלת החיוב בהוצאות בפסקי דין אחרים, ולמרות שברי כי שאלת ההוצאות תיבחן בכל מקרה לגופו, הרי שלא ניתן לשלול מראש את האפשרות כי גם במקרה דנן יחויב המערער בהוצאות לטובת המשיבה. אוסיף, כי המשיבה מציינת שהמערער הוא תושב חוץ וכן שהוא לא שילם את ההוצאות בהן חויב במסגרת הליך ביניים שהגיש בבית משפט קמא. בהתחשב במשקלם המצטבר של שיקולים אלה, לא מצאתי שראוי לפטור את המערער מהחובה להפקיד ערבון. יחד עם זאת, בשים לב למהותו של ההליך, ולטיב חלק מהטענות הנטענות במסגרתו, יש מקום להעמיד את הערבון על סכום הנמוך מהמקובל בהליכים אזרחיים "רגילים". לפיכך הערבון יועמד על סך של 15,000 ₪. האגרה תשולם והערבון יופקד תוך 21 יום מעת המצאת החלטה זו, ולא – יימחק הערעור או יירשם לדחייה ללא צורך במתן הודעה נוספת.