ע"א 6702/04 גומעה מאזן נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד) מיום 1.6.04, שהורה על חילוט רכב ג'יפ מסוג "סופה" מ.ר. 51-902-48 (להלן: הרכב ) לאוצר המדינה, לפי סעיף 36ב לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג – 1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים או הפקודה ).

העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.איאד מסראווה (להלן: מסראווה ) הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות של סחר בסמים וכן בעסקה אחרת בסם מסוכן, במסגרת הסדר טיעון שנערך עימו. הכרעת הדין ניתנה ביום 1.9.02 וביום 26.9.02 נגזר דינו של מסראווה לארבעים ושמונה חודשי מאסר, מתוכם עשרים ושבעה חודשים בפועל והיתרה על תנאי. כתב האישום שהוגש נגד מסראווה כלל בקשה לחילוט חמישה כלי רכב ובהם הרכב הנדון ששימש אותו לביצוע אחת מעסקאות הסמים, אך בקשה זו לא נדונה במסגרת ההליך הפלילי נגד מסראווה בשל הסכמה שהושגה בינו ובין המשיבה לפיה יועברו הליכי החילוט למסלול האזרחי, כאמור בסעיף 36א(ד) לפקודת הסמים המסוכנים. זאת משום שהועלו לגבי הרכוש נשוא בקשות החילוט טענות לזכויות מפי אחרים, ובהם המערער.

2.המערער אכן העלה כבר במסגרת ההליך הפלילי נגד מסראווה טענה כי הרכב אותו תפסה המשיבה בחזקתו ביום 31.12.2001, נרכש על ידו בתום-לב מאת הגברת חיתאם ג'אבר מטייבה ביום 15.9.2001 וכי שילם תמורתו 70,000 ₪. בעקבות טענתו זו הושגה הסכמה בין המערער ובין המשיבה לפיה ישוחרר הרכב לידיו כנגד ערבויות מתאימות. בפועל לא הופקדו הערבויות והרכב נשאר בחזקת המשיבה, אך במרץ 2004, כשנה ומחצה לאחר מתן גזר הדין בהליך הפלילי נגד מסראווה, עתר המערער להשבת הרכב לידיו, בהעדר הליך אזרחי כלשהו מטעם המדינה לחילוטו. לבקשה זו הצטרף אדם נוסף שטען לזכות ברכב אחר שגם אותו תפסה המשיבה בקשר עם העבירות בהן הורשע מסראווה. הבקשה לשחרור כלי הרכב כאמור, הוגשה במסגרת התיק הפלילי שהסתיים ובעקבות אותה בקשה נקטה המדינה הליך בו עתרה לחילוט שני כלי הרכב הנ"ל. הליך זה התקיים אף הוא בבית המשפט המחוזי בירושלים ובמהלכו לא חלק המערער על כך שהרכב שימש את מסראווה לצורך אחת מעסקאות הסמים שבביצוען הורשע והמשיבה מצידה לא חלקה על כך שהעסקה בה מדובר בוצעה ביולי 2001, דהיינו בטרם נרכש הרכב על ידי המערער. אלא שעל פי קביעתו של בית משפט קמא, הנטל להראות כי רכישת הרכב נעשתה בתמורה ובתום-לב, מבלי שהרוכש יכול היה לדעת כי שימש לצרכי עבירה, מוטל על הטוען לזכות ברכב ובמקרה זה, כך הוסיף בית המשפט וקבע, לא עמד המערער בנטל המוטל עליו משום שהראיות שהוצגו מטעמו אינן ראויות לאמון. בית המשפט עמד בהקשר זה על כך שעדותו של מסראווה שהוזמן לעדות מטעם המערער הייתה "עדות מוזרה, בלשון המעטה" וכן עמד על סתירות מהותיות בין עדותו של המערער לעדותו של עדלי ג'אבר (להלן: ג'אבר ) , בעלה של חיתאם ג'אבר שמידיו על פי הנטען רכש המערער את הרכב. משכך נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה על חילוט הרכב.

הערעור

3.בערעור שבפנינו מלין המערער על ממצאיו ועל מסקנותיו אלה של בית משפט קמא וטוען כי שגה בכך שלא נתן אמון בגרסתו אף שאיש אינו טוען כי היה קשור באופן כלשהו לעסקת הסמים שהרכב שימש אמצעי לביצועה. המערער חוזר וטוען בערעורו כי הינו אדם נורמטיבי וישר דרך שרכש את הרכב במיטב כספו ובתום-לב וכי בנסיבות אלה אין כל הצדקה לנשלו מרכושו ולחלט את הרכב לטובת המדינה. המערער מוסיף ומלין על כך שבקשת החילוט הוגשה על ידי המשיבה רק שלוש שנים לאחר שנתפס הרכב, כשנתיים ויותר לאחר מתן גזר הדין בעניינו של מסראווה, ורק לאחר שפנה מספר פעמים למשטרה וכן לפרקליטות במהלך תקופה זו בבקשה להשבת הרכב. מטעמים אלה עותר המערער לביטול פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזרת הרכב לידיו.

המשיבה, מנגד, סומכת ידיה על ממצאיו ועל מסקנותיו של בית משפט קמא בציינה כי החלטתו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ועם המדיניות העקבית שהותוותה בהלכה הפסוקה לעניין עבירות סמים ולעניין חילוט רכוש אשר שימש כאמצעי לביצוען.

דיון

4.סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים מסמיך את בית המשפט להורות על חילוט רכוש, בין היתר, מקום שבו שימש הרכוש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה. החילוט אינו מוגבל לרכושו של הנידון בביצוע העבירה. מכוח סעיפים 36א ו-36ב לפקודה ניתן לחלט גם רכוש של אדם אחר, ככל שמדובר ברכוש "נגוע" אשר שימש לביצוע העבירה. טווח רחב זה שקבע המחוקק בפקודת הסמים המסוכנים לעניין החילוט נועד להבטיח כי החוטא בעבירות סמים לא ייצא נשכר, וכי גם מי שידע שרכושו שימש כאמצעי לביצוע עבירה - בין אם היה בבעלותו ובין אם נרכש על ידו לאחר מכן - יאבד את זכויותיו ברכוש "נגוע" זה (ראו: דברי ההסבר בה"ח תשמ"ח, 240). בכך הדגיש המחוקק את חשיבותו הרבה של אינטרס הציבור בניהול מלחמה יעילה בנגע הסמים, גם אם הוא מתנגש באינטרס הקניין של הפרט כבעל הזכויות ברכוש. עם זאת, על מנת לאזן ככל הניתן בין אינטרסים אלה ולהבטיח כי החילוט לא יפגע באופן בלתי מידתי או בלתי צודק בזכויות קנייניות, ניתנה לטוען לזכות ברכוש כאמור, הזדמנות להשמיע את דברו וסעיף 36ג(א) לפקודה מוסיף וקובע לעניין זה כי:

בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה.

כפי העולה מלשון סעיף 36ג(א) הנ"ל, נטל השכנוע לצורך הוכחת ההגנה הקבועה בו מוטל על הטוען לזכות ברכוש (ראו ע"פ 7376/02 וע"א 7338/02 כהן נ' מ"י , פ"ד נד(4) 558). על מנת להרים נטל זה לא די לו לטוען כי יוכיח שלא ידע בפועל שהרכוש שימש לביצוע העבירה. עליו להראות כי לא יכול היה לדעת שהרכוש שימש לביצוע עבירה או הושג בעבירה והמבחן הוא מבחן אובייקטיבי.

5.במקרה שלפנינו מצא בית משפט קמא כי המערער לא הרים את הנטל כדרישת סעיף 36ג(א) לפקודה. לצורך כך בחן בית משפט קמא את מכלול הראיות שהוצגו בפניו ובהן עדות המערער, עדות מסראווה ועדות ג'אבר ועמד על התמיהות ועל הסתירות שנתגלו בעדויות אלה. בית משפט קמא ציין בהקשר זה, בין היתר, את עדותו המוזרה של מסראווה באשר לנסיבות בהן הועמד לרשותו הרכב, שבאותה עת היה רשום על שם אשתו של ג'אבר. עוד ציין בית המשפט כי נתגלו סתירות מהותיות בין עדותו של ג'אבר לעדות המערער בכל הנוגע לסכום התמורה ששילם המערער עבור הרכב וכן באשר לאופן התשלום ולסיבות אשר בגינן לא הועבר הרכב על שמו של המערער עד למועד שנתפס על ידי המשיבה, כארבעה חודשים לאחר עסקת המכר. בהתחשב בכל אלה לא היה בית משפט קמא מוכן להאמין לגרסת המערער כי רכש את הרכב בתום לב ובתמורה. ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בהקשר זה אינם מצדיקים את התערבותנו בהיותם מעוגנים בהתרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדויות שבאו בפניו. אכן, הנסיבות המפוקפקות שאפפו את עסקת המכר שנקשרה בין המערער לג'אבר והנסיבות המפוקפקות לא פחות שאפפו את השימוש שעשה מסראווה ברכב ביום ביצוע העבירה, מבססות את המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה לא עלה בידי המערער לשכנע שפעל בעניין זה בתום לב בלא שידע ובלא שיכול היה לדעת כי הרכב שימש בעבירה.

אשר על כן, הייתי מציעה לחברותיי לדחות את הערעור ולהותיר על כנה את החלטתו של בית משפט קמא בדבר חילוט הרכב.

ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל :

מקובל עליי האמור בחוות דעתה של חברתי, השופטת חיות.

החילוט הינו אחד האמצעים שהעניק המחוקק בידי בית המשפט ככלי במלחמת החורמה בנגע הסמים. במערכה ממושכת וקשה זו ניתנו בידו של בית המשפט גם אמצעי אכיפה כלכליים המכוונים אל עברייני הסמים ואל מי שאפשרו בדרך כלשהי את ביצוע העבירה או הקלו עליה. כך, למשל, כאשר מדובר במי שרכבו שימש לביצוע עבירת סמים או איפשר ביצועה (סעיף 36ב(א)(2) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973. להלן - הפקודה ). השימוש בדרך זו, לטעמי, יש לו חשיבות מיוחדת הן מפאת היבטיו ההרתעתיים, הן מבחינת הפגיעה שלו בתשתית הכלכלית והכללית שאפשרה את הפצת הסם. הן מבחינת פגיעתו בתמריץ לעסוק בעבריינות זו, הן מבחינת פגיעתו בנכונות של אחרים להושיט לעבריין הסמים כל סוג של סיוע או אפשור תנאים שיקלו על ביצוע העבירה. מבטאים את ייחודו של אמצעי זה הדברים הבאים:

"...חילוט אינו עונש; במשמעותו המובהקת של מושג זה; ותכליתו אינה "עונשית", אלא "הוצאת בלעו של גזלן מפיו"...חילוט - נוטל מן הנידון רכוש שהושג בעבירת סמים ללא קשר לערכו ולשיעורו, כרכוש שאינו שייך לו אלא מוחזק על ידו שלא כדין...לחילוט - כמוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק - ערך מרתיע ממדרגה ראשונה; וזאת לא בשל עוצמת הפגיעה בכיסו של העבריין, אלא בשל כך שהוא מאיין את המניע הדוחף וממריץ לביצוע עבירות הסמים: רווח עצום על רקע של סיכון קל יחסית" (דברי השופט קדמי, ע"פ 7598/95 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 385, 410 - 411).

כפי שציינה חברתי בפסק דינה, המחוקק נכון היה, בקבעו את הוראות החילוט שבפקודה, להרחיב את מעגלי האכיפה לא רק למעורבים הישירים בביצוע עבירות סמים אלא גם לרכוש "נגוע בעבירה" (ראו דברי ההסבר לחוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3), התשמ"ח – 1988, ה"ח 1893). הרחבה זו יש בה, לטעמי, משום תרומה משמעותית למלחמה בסמים באשר יודעים אנו היטב כי לא אחת "מרחיקים" עבריינים אלה את עצמם מקישור לנכסים ששימשו בביצוע העבירה או שהם פרי העבירה.

השימוש בחילוט כאמצעי אכיפה כלכלי הינו אם כן בין הכלים החשובים והמרכזיים שנתן המחוקק בידנו ואין להירתע מעשיית שימוש בו במקרים המתאימים.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות