רע"פ 6675/15 צ'יינג' סיגל דוגה נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) בע"ח 10613-09-15 מיום 6.10.2015, בגדרה נדחה ערר המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס ) בה"ת 62922-03-15 מיום 2.9.2015.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת 2 (להלן: סיגל ) היא הבעלים הרשום של המבקש 1, שהוא עסק למתן שירותי מטבע (להלן: הצ'יינג ). במסגרת חקירה אשר התנהלה ברשות המיסים, נחשדו סיגל ובעלה ירון דוגה (להלן: ירון ), כי היו חלק מקבוצה שקשרה קשר לביצוע שורת עבירות כלכליות, שעיקרן הסוואה והסתרה של כספים שמקורם בעבירות, ואשר התקבלו במסגרת עסקאות למכירת חשבוניות מס כוזבות (להלן: הקשר ). על פי החשד, הצ'יינג היה אחד ממספר עסקים אשר שימשו להוצאת הקשר אל הפועל. החקירה הפכה לגלויה ביום 23.2.2015, ובאותו יום נתפסו ברשות המבקשים שיקים וכסף מזומן, אשר נחשדו כבעלי קשר לעבירות. בהמשך, ביום 2.5.2015, ניתנו על ידי בית משפט השלום בירושלים (השופטת ג' סקפה שפירא ) צווים לתפיסת רכוש זה, כמו גם צו להקפאת חשבון בנק של הצ'יינג ורישום הערה על רכב שבבעלות סיגל (הרכוש שנתפס ייקרא להלן: הרכוש התפוס ). בהסכמה דיונית אשר הושגה בהמשך בין המשיבה לבין המבקשים, הוחזרו חלק מהשיקים מושא צו התפיסה אליהם.

3.

לקראת חלוף 180 ימים ממועד תפיסת הרכוש, הגישה המשיבה ביום 6.8.2015 בקשה להארכת תוקפם של צווי התפיסה ב-180 ימים נוספים, לפי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ) . בבקשה, ציינה המשיבה כי לתפיסת הרכוש שתי תכליות: האחת, לשם הצגתו כראיה בבית המשפט, אם יתגבשו החשדות נגד המבקשים לכדי כתב אישום; והשנייה, לצורך חילוט הרכוש, נוכח היותו רכוש הנחשד כי נעברה בו עבירה, היווה אמצעי לעבירתה או שניתן כשכר בעבור ביצועה. המשיבה ציינה בבקשה כי נכון לאותו מועד, החקירה טרם הסתיימה וכי מתקיימת אצלה כוונה להגיש כתב אישום.

4.

ביום 2.9.2015, קיבל בית משפט השלום את הבקשה. ראשית, נדחתה טענת המבקשים לפיה הסמכות העניינית לדון בבקשה מוקנית לבית המשפט המחוזי, לאחר שהמשיבה הודיעה על כוונתה לחלט את הרכוש האסור. בית משפט השלום, בהפנותו לפסיקת בית משפט זה בסוגיית הסמכות, קבע כי קיימת לו סמכות מקבילה מכוח מנגנון הארכת התפיסה הקבוע בפקודה. לגופה של הבקשה, ולאחר שהוצגו בפניו דו"חות סודיים על ידי המשיבה, מצא בית משפט השלום כי החקירה ממשיכה ואף הסתעפה, כי קיים חשד סביר לביצוע העבירות וכי התכליות המוגשמות באמצעות תפיסת הרכוש עודן מתקיימות, ברמה המצדיקה את הארכת הצו. מנגד, בית משפט השלום עמד על הצורך להפחית את הפגיעה בקניינם של המבקשים, ועל כן החליט להאריך את תוקף צו התפיסה ב-120 יום, כמו גם על ביטול ההערה שנרשמה על הרכב שבבעלות סיגל, בכפוף להפקדת סכום של 40,000 ש"ח על ידה.

5.

המבקשים הגישו ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ובו חזרו על טענתם בדבר העדר סמכות עניינית לבית משפט השלום. כן טענו כי בית המשפט השלום שגה בקביעתו כי החקירה טרם הסתיימה, וזאת משום שהחשדות אותם ציין נגעו לחקירה אחרת מזו שבגדרה נתפס הרכוש. בהחלטתו ביום 6.10.2015, בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום צדק בהכרעתו בשאלת הסמכות. עוד קבע, כי אכן מדובר בשתי חקירות שונות: הראשונה – שבמסגרתה נתפס הרכוש – הסתיימה נכון למועד הדיון בערר, ואילו השנייה הגיעה לשלביה הסופיים. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא כי ישנו קשר בין שתי החקירות, וכי חומר החקירה עמד להיות מועבר לפרקליטות לשם החלטה האם להגיש נגד המבקשים כתב אישום. משכך, נקבע כי אין מקום להורות על השבת הרכוש התפוס, ועל כן הערר נדחה. ביחס להחלטה זו, הוגשה הבקשה שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערר

6.

בבקשה שלפניי – אשר במאמר מוסגר יצוין, כי ניתנה לה הכותרת השגויה "בקשת רשות ערעור" – עותרים המבקשים מבית משפט זה ליתן רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, ולבטל את צו התפיסה או להורות על צמצומו. לשיטתם, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי ישנו קשר בין שתי החקירות, ואף אם קשר כזה קיים, הרי שאין קשר בין הרכוש התפוס לבין החקירה השנייה. לעמדתם, משהסתיימה החקירה הראשונה זה מכבר, ומשנשלחו בה הודעות יידוע לחשודים אחרים בדבר הכוונה להגיש נגדם כתב אישום, אך לא אל המבקשים ואל ירון – יש בכך כדי לכרסם בחשד כלפיהם ובחוזק הראיות נגדם, ולהצדיק את החזרת הרכוש התפוס. משלא התייחס לכך, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא פעל בזהירות הנדרשת ממנו שעה שהוא מחליט האם להאריך צו תפיסה. כן נטען כי בית המשפט המחוזי לא בחן את האפשרות לנקוט באמצעים חלופיים שיבטיחו את הגשמת התכליות שביסוד התפיסה, אך שפגיעתם בזכות הקניין של המבקשים תהא פחותה. לבסוף, המבקשים סבורים כי מתקיימת בעניינם אפליה, שכן הצו לתפיסת רכושה של חברה אחרת אשר נטען כלפיה שהייתה מעורבת בהסוואת הכספים במסגרת הקשר, חברת שיא שי עד בע"מ (להלן: שיא שי עד ) , הוארך בחודש ימים בלבד במסגרת הליך משפטי מקביל בבית משפט השלום בירושלים (ה"ת 2277-05-15) – וזאת חרף העובדה שלבעלי אותה חברה נשלחו הודעות יידוע.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות. מדובר בבקשה למתן רשות ערר, בהתאם לסעיף 38א(ב) לפקודה, ובפסיקת בית משפט זה נקבע כי רשות לערור לפי הסעיף תינתן אך במקרים חריגים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"פ 951/14 חן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (1.4.2014); בש"פ 6951/13 הלוי נ' משטרת ישראל, מפלג הונאה ת"א , פסקה 6 (10.12.2013)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כאמור, וכל טענות המבקשים נוגעות לנסיבות עניינם הפרטני. עניינם של המבקשים נדון כבר בפני שתי ערכאות, אשר שתיהן קבעו כי קיימת תשתית עובדתית מספקת ליצירתו של חשד סביר באשמתם של המשיבים בעבירות המיוחסות להם, וכי חשד זה התחזק על רקע מהלכי החקירה אשר נעשו לאחר הארכתם הראשונה של צווי התפיסה. כן התקבלה עמדת המשיבה לפיה טרם הסתיימו מהלכי החקירה, נוכח הקשר בין שתי החקירות בעניינם של המבקשים. המבקשים טוענים כי החקירה הראשונה בעניינם הסתיימה כבר ולא הוגש בה כתב אישום, וכי אין קשר בין הרכוש התפוס לבין החקירה השנייה – ועל כן, אין בהתקדמות החקירה השנייה להצדיק את המשך אחזקת הרכוש התפוס. טענות המבקשים הן טענות עובדתיות, הנוגעות לסוגיות אשר נדונו בשתי הערכאות הקודמות ונקבעו בהן ממצאים. טענות מעין אלה אינן מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי".

8.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף לגופו של עניין, איני רואה מקום להתערבות בהחלטות הערכאות הקודמות. אין בעובדה כי החקירה הראשונה נגד המבקשים הסתיימה, וכי נשלחו בעקבותיה הודעות יידוע לפני הגשת כתב אישום לחשודים אחרים, כדי להביא למסקנה בדבר העדר כוונה להגיש כתב אישום נגד המבקשים עצמם. כפי שקבעו הערכאות הקודמות, החקירה השנייה נגד המבקשים קשורה לחקירה הראשונה, ומחזקת את החשד כי ביצעו את העבירות מושא החקירה הראשונה. בית המשפט המחוזי ציין כי החקירה השנייה הסתיימה זה עתה, וכי חומרי החקירה הועברו לפרקליטות לשם החלטה האם להגיש כתב האישום. משכך, אי-הגשת כתב אישום במסגרת החקירה הראשונה עד לשלב זה אינה מעידה על כך שלא יוגש בגדרה כתב אישום נגד המבקשים כלל, אלא רק על כך שההחלטה בעניין תתקבל לאחר בחינת החומרים שהתקבלו משתי החקירות נגדם. על כן, אין מקום בשלב זה להורות על השבת הרכוש התפוס. ככל שיסתבר במהלך תקופת הארכת צווי התפיסה כי לא יוגש כתב אישום נגד המבקשים גם לאחר העברת חומר החקירה לפרקליטות, הרי שיוכלו המבקשים לבקש כי הרכוש התפוס יוחזר להם – במסגרת בקשה שתוגש לערכאה הדיונית.

9.

כן דין טענת המבקשים בכל הנוגע לאופן שקילת השיקולים בבקשה להארכת צו התפיסה על ידי הערכאות הקודמות – להידחות. השיקולים אותם נדרש בית המשפט לשקול בעת החלטה להאריך את תוקפו של צו אחזקה ברכוש תפוס, בטרם הגשת כתב אישום, פורטו בבש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל , בעמוד 14 (12.3.2006):

"עקרונות הדין בדבר תפיסת חפצים בידי המשטרה מחייבים החלת אמות מידה חוקתיות ביישומם. פירוש הדבר, כי חייב להימצא מקור סמכות לעצם תפיסת חפץ בידי המשטרה. מקור כזה עשוי להישען על טעם מניעתי; על צפי בדבר חילוטו בתום המשפט; או על הצורך בו כראייה במשפט. קיומו של מקור סמכות לתפיסת החפץ מלכתחילה אינו מצדיק בהכרח את המשך החזקתו לאורך זמן, ויש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בחלוף זמן ואם כן, האם קיימת "חלופת תפיסה" נאותה, העשוי להגשים בעת ובעונה אחת את תכלית התפיסה בלא פגיעה בלתי מידתית בבעל הקנין. מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה כאמור, ראוי להחילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט".

כאמור לעיל, המשיבה הציגה בבקשתה להארכת צו התפיסה שתי תכליות: הצורך ברכוש התפוס כראיה בהליך המשפטי, והצפי בדבר חילוט הרכוש במקרה של הרשעת המבקשים או ירון. בית משפט השלום מצא כי התכליות הנובעות מתפיסת הרכוש ממשיכות להתקיים, ועל כן בחן האם קיימת אפשרות להגשים תכליות אלה, תוך פגיעה מופחתת בקניינם של המבקשים. בית משפט השלום החליט לבטל את ההערה שהוטלה על רכבה של סיגל ולהחליפה בהפקדת סכום כספי, בכדי למנוע פגיעה כלכלית בה הנובעת מירידת ערך הרכב; וצמצם את הארכת צו התפיסה ל-120 ימים, במקום 180 הימים שהתבקשו על ידי המשיבה, וזאת בכדי להבטיח ביקורת שיפוטית על התקדמות מהלכי החקירה. לעומת זאת, ביחס לשאר הרכוש התפוס נמצא כי היות שנועד גם לשמש כראיה בהליך המשפטי, לא קיימת בנסיבות המקרה חלופה הולמת להמשך תפיסתו בשלב זה. איזון זה אושר על ידי בית המשפט המחוזי כאיזון ראוי בין מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין, כפי שנמנו לעיל, ואינני מוצא כל יסוד להתערב באיזון זה.

10.

כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת האפליה שהעלו המבקשים. מעיון בהחלטת בית משפט השלום בה"ת 2277-05-15, עולה כי מדובר בהחלטה שניתנה רק בעניינו של אדם בשם שרון עדקי, שנחשד כי היה מעורב עם ירון בפעולות לקבלה במרמה של רישיון לניהול עסק למתן שירותי מטבע, במסגרת חברת שיא שי עד. בהחלטתו של בית משפט השלום מצוין כי הארכת צו התפיסה ביחס לשיא שי עד נעשתה במסגרת הסכמה דיונית קודמת בין הצדדים, ועל כן להחלטה זו אין כל נפקות לענייננו. נוסף על כך, אין כל הכרח כי צווים לתפיסת רכושם של שניים – הנחשדים במעורבות בקשר לביצוע פשע – יהיו זהים זה לזה מבחינת היקפם ומועד תחולתם, אף אם תפקידם של השניים בקשר דומה. מדובר בשאלה התלויה בנסיבותיו של כל חשוד, והאיזון המתחייב בעניינו. לא שוכנעתי כי נסיבותיהם של שיא שי עד ושל הצ'יינג זהות, באופן אשר יצדיק יחס זהה מבחינת הארכת צווי התפיסה של רכושם, ואף בשל כך יש לדחות את טענת האפליה. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית.