בש"פ 8009/07מ.ג.ש מיכאל עבודות בטון ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל

ביום 18.3.2007 במסגרת חקירה נגד המבקשת ובעליה בקשר לחשד לביצוע עבירות כרייה בלתי חוקית, נתפסו שופל, משאית ועגלה הרשומים על שם המבקשת (להלן: התפוסים ), לאחר שנצפו לוקחים חלק בכריית חול בלתי חוקית, לכאורה.

ביום 19.3.2007 הגישה המבקשת בקשה להחזרת התפוסים.

ביום 1.4.2007 דחה בית משפט השלום באשקלון (כבוד השופט נ' נחמיאס ) את הבקשה בקבעו כי ישנו יסוד סביר להניח שנעברה עבירה בעזרת התפוסים, ובכדי למנוע המשך ביצוע עבירות דומות בעתיד. עוד קבע בית המשפט כי במידה ולא יוגש כתב אישום כנגד המבקשת, ולא תוגש שום בקשה להמשך החזקת התפוסים עד ליום 29.4.2007, יוחזרו התפוסים למבקשת בתנאים שיקבע קצין משטרה מוסמך.

על החלטתו של בית משפט השלום, הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ב"ש 20729/07).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ' צפת ) מחק את הערר בהסכמת הצדדים, ולאחר שבא כוח המשיבה התחייב להגיש כתב אישום עד ליום 3.5.2007.

ביום 8.5.2007 הוגש כתב אישום כנגד גבריאל בן מיכאל מכלוף (להלן: מכלוף ), שהיה בתקופה הרלוונטית הבעלים והמנהל של המבקשת, בבית משפט השלום בקרית-גת (פ 453/07) בגין עבירה של כרייה שלא כדין, לפי סעיף 111(א) לפקודת המכרות; ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.3.2007 כרה מכלוף חול ללא רישיון על פי פקודת המכרות. את פעולות הכרייה ביצע בעזרת התפוסים. עוד נטען בכתב האישום כי מכלוף נטל את החול ללא הסכמת הבעלים במרמה ומבלי תביעת זכות בתום לב ומתוך כוונה לשלול אותם שלילת קבע מהבעלים.

ביום

28.5.2007 הגישה המבקשת לבית משפט השלום באשקלון בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 1.4.2007, וחזרה על בקשתה להשבת התפוסים. כמו כן ביקשה המבקשת לאפשר לה לקיים דיון, בגדרו תעלה טענות כנגד חומר הראיות בתיק, וזאת במעמד צד אחד.

ביום 25.6.2007 דחה בית המשפט השלום באשקלון (כבוד השופט נ' נחמיאס ) את הבקשה לעיון חוזר על שני ראשיה. בית המשפט הכיר בזכותה של המבקשת להגיש לבית המשפט חומר חסוי וקבע כי הליך זה הוא הליך חריג, אולם במקרה הנ"ל ביקשה המבקשת לחרוג מתחומו של ההליך זה, ולהרחיב את החומר החסוי לטיעונים ולאסמכתאות, ולקיים דיון במעמד צד אחד, דבר הפוגע פגיעה חמורה בעיקרון פומביות הדיון. עוד קבע בית המשפט כי תפיסת התפוסים הייתה כדין וכן המשך ההחזקה בהם בנסיבות הנוכחיות אף הוא כדין.

על החלטתו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ב"ש 21354/07).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) קיבל את הערר באופן חלקי, והשיב את התפוסים לידי המבקשת בתנאים הבאים: רישום עיקול במשרד הרישוי שיכלול איסור על העבר הקניין בתפוסים; חתימת המבקשת ומנהליה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה כלשהי באמצעות התפוסים, וכן הפקדת ערבות עצמית בסך של 10,000 ₪ לכל תפוס; הפקדת ערבון במזומן או בערבות בנקאית בסך של 250,000 ש"ח עבור המשאית, ו-250,000 ש"ח עבור השופל. כן קבע בית המשפט כי האיזון הנאות בין רצונה של המבקשת להמשיך לעבוד עם התפוסים, לבין חששה של המשיבה כי ישמשו לביצוע עבירות נוספות, מצדיק את חיובה של המבקשת בהפקדת ערבויות בסכום נכבד. עוד קבע בית המשפט כי אין לאפשר למבקשת להעביר לעיונו חוות דעת במעמד צד אחד בלבד, וכי חוות דעת המתיימרת לנתח את עדויות התביעה ולמצוא בהן סתירות, אינה מסוג הדברים שראוי להגישם לבית המשפט במעמד צד אחד.

מכאן בקשת רשות הערר שבפניי, אשר בגדרה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בהטילו עליה ערבות בנקאית או הפקדת מזומן בהיקף כספי ניכר של 500,000 ש"ח, וכי המשך החזקת התפוסים יגרום לה נזק כלכלי ניכר. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי ובית המשפט השלום נימקו את החלטתם בין היתר בעובדה כי כנגד בעלי המבקשת עומד כתב אישום נוסף בעבירות דומות של כרייה בלתי חוקית וזאת במסגרת ת"פ 1322/05, כתב אישום אשר בוטל ביום 9.9.2007 בהתאם להחלטת בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ר' בן-יוסף ) ועל כן אין כל סיבה להכבדת היד בעניין שחרור התפוסים. כן טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בסרבו לאפשר הבאת חוות דעת זאת בפני בית המשפט בלבד, וכי החלטתו עומדת בסתירה להלכה הפסוקה.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט וטוענת כי דין הבקשה להידחות ולו מן הנימוק שאין בה שום שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הספציפי המצריכה דיון ב"גלגול שלישי". לטענת המשיבה אף לגופו של עניין יש לדחות את טענות המבקשת. לטענתה כאשר תכלית התפיסה היא חילוט, הרי שיש טעם בהצבת תנאי של ערבות כספית התואם את ערכו של החפץ הנתפס. עוד טוענת המשיבה כי הפסיקה אפשרה בנסיבות מיוחדות וכצעד חריג, לאפשר להגנה להביא לידיעת בית המשפט מידע הקשור לשחרור בערובה במעמד צד אחד, אלא שכאן המדובר בחוות דעת, ואין לאפשר את הגשתה במעמד צד אחד.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, שוכנעתי כי יש לדחות את הבקשה.

מכלוף הואשם בעבירה על סעיף 111(א) לפקודת המכרות הקובע כי:

כריה שלא כדין

111

קיבול

(א)

החוצב או הכורה חומר חציבה בלי רשיון לפי פקודה זו, מקום שנדרש רשיון כאמור, או שלא על פיו, או העושה פעולה בניגוד להוראות סעיף 109א, דינו-מאסר חמש שנים או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן-חוק העונשין).

פקודת המכרות בסעיף 111(ו) דנה בהסדר תפיסה חלקית וחילוט סופי של רכב וקובעת כי:

תפיסה וחילוט רכב

111 (ו)

נתפס רכב לפי סעיף 32 לפקודת מעצר וחיפוש בקשר לביצוע עבירה לפי סעיפים 111 או 111ב יחולו, בנוסף על הוראות הפרק הרביעי לפקודה האמורה, הוראות אלה .

(1)

הורשע בעל הרכב או האחראי על הרכב מטעם בעל הרכב, בתוך חמש שנים שקדמו לתפיסת הרכב, בעבירה לפי סעיפים 111, 111ב או סעיף 384 לחוק העונשין בקשר עם חומר חציבה, או שהורשע אדם אחר בעבירה כאמור שביצע באמצעות הרכב בתוך חמש שנים שקדמו לתפיסת הרכב, לא יורה בית המשפט על החזרת הרכב לפי סעיף 34 לפקודה האמורה עד תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שיוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיפים 111 או 111ב בתוך תשעים יום מיום תפיסת רכב.

(2)

הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 111 או 111ב, והוא בעל רכב שבאמצעותו בוצעה העבירה, רשאי בית המשפט נוסף על כל עונש אחר, להורות על חילוט הרכב.

המבקשת לא הורשעה במשך חמשת השנים שקדמו לתפיסת התפוסים בעבירה של כרייה בלתי חוקית, ולכן סעיף 111(ו)(1) לא חל עליה. לעומת זאת סעיף 111(ו)(2) לפקודת המכרות, מאפשר לחלט את הרכב באם תורשע המבקשת בכתב האישום המיוחס לה. המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים על ידי המשטרה, ואשר גם סעיף 111(ו) רישא לפקודת המכרות מפנה אליו, מצוי בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי ), הקובע כי:

סמכות לתפוס חפצים

32.

(א)

קיבול

רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.

תפיסת התפוסים נעשתה כדין, על פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. התפוסים נתפסו היות ולמשטרה היה יסוד סביר להניח כי בוצעה בעזרתם עבירת הכרייה שלא כדין.

לאחר תפיסת החפץ בידי המשטרה, מעניק סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי סמכות לבית המשפט להורות על שחרור החפץ בתנאים שיקבע.

דין תפיסת חפץ אינו בהכרח כדין המשך ההחזקה בו על ידי המדינה. תפיסתו של חפץ פוגעת מעצם מהותה בזכות האדם לקניין. כדברי בית המשפט בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (1) 14, 17(1998):

"תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין, ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי ביטחון."

כדי לקבוע האם ניתן להמשיך ולהחזיק בחפץ יש לבחון את התכליות להחזקת החפץ. אם תכלית ההחזקה פקעה, יש להחזיר את החפץ התפוס.

קיימות שלוש תכליות עיקריות העשויות להצמיח מקור לתפיסת חפץ, תפיסה למטרת חילוט, תפיסת חפץ לצורך הצגתו כראיה במשפט, ותפיסה למניעת ביצוע עבירות (ראו בש"פ 9616/07 קרביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.12.2007)).

המשיבה הצהירה כי התכליות על פיהן היא פועלת הן שתיים, תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות וכן תפיסה למטרת חילוט.

כאשר תכלית התפיסה היא חילוט, יש טעם בהצבת תנאי של ערובה כספית התואם את ערכו של החפץ. אם תכלית התפיסה היא מניעת עבירות נוספות, אין קורלציה מתחייבת בין ערך הנכס התפוס לבין גובה הערבות הכספית הנדרשת כתנאי לשחרורו (בבש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2006)).

בנסיבות אלה ובשלב הנוכחי של ההליכים עד למתן ההכרעה במשפטו של מכלוף ובשאלות העובדתיות הדורשות הכרעה בעניינו, נחה דעתי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את התפוסים בתנאים מגבילים מביאה בחשבון את האיזון הנכון של השיקולים הרלבנטיים, מידת הסכנה לפגיעה בתכלית התפיסה אם התפוסים ישוחררו, והיקף הפגיעה בזכות הקניין של המבקשת להשתמש בתפוסים לצרכי עבודתה.

המבקשת טוענת גם כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתיר לה להגיש חוות דעת לעיני בית המשפט בלבד.

בית המשפט אכן אפשר במקרים מסוימים הגשת חומר במעמד צד אחד (ראו בש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול , פ"ד מז(1),340 (1993)), אך קבע כי אין להרבות בשימוש בפרוצדורה זו, וכי המדובר בחריג.

במקרה שלפניי המבקשת מבקשת להגיש לבית המשפט חוות דעת, שלדברי בא-כוחה מצביע על סתירות שהתגלו בחומר הראיות.

לא מצאתי כי הגשת חוות דעת אשר נועדה להצביע על סתירות בעדויות עדי התביעה יש בה בכדי לפגוע בהגנת המבקשת באם תועבר למשיבה.

אשר על כן, בקשת רשות הערר נדחית.