בש"פ 9616/07 קירה קרביץ נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' שיצר). אשר על פיה הוחלט להעביר רכב שנתפס על ידי המשטרה (להלן: הרכב ) לידי העוררת, בכפוף לערבויות, כמפורט בגוף ההחלטה.

ביום 7.10.2007 נעצר בן זוגה של העוררת, מר אלכסנדר ינקלביץ (להלן:

ינקלביץ ) בחשד לעבירות של חטיפה וסחיטה באיומים אשר בוצעו תוך שימוש ברכב. עם מעצרו של בן הזוג נתפס הרכב.

ביום 14.10.2007 הגישה העוררת לבית משפט שלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' לנדמן) בקשה להחזרת התפוס לידיה. בבקשה נטען כי מדובר ברכבה האישי של העוררת, וכי היות והרכב כבר נתפס וצולם על ידי המשטרה אין כל מגבלה המונעת את החזרתו לעוררת. כנגד טענות אלו טענה המשיבה כי בכוונתה לחלט את הרכב בסוף ההליך המשפטי נגד ינקלביץ, בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי ) וכי עדיין לא גיבשה עמדה סופית האם הרכב ישמש ראיה במשפט. כמו כן הסכימה המשיבה להחזרת התפוס בתנאים ובערבונות מתאימים.

בית המשפט השלום נעתר לבקשה בחלקה וקבע כי הרכב יוחזר לידי העוררת בתנאים מגבילים, שהעיקריים שבהם הם הפקדת מזומן או ערבות בנקאית על סך 20,000 ש"ח; ערבות על סך 80,000 ש"ח שתיחתם על ידי העוררת; ושיעבוד הרכב ופוליסת הביטוח לטובת המשיבה. כן קבע בית המשפט כי קיימת סמכות חילוט מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, וכי אין משמעות מעשית לכך שהרכב רשום על שם העוררת היות ואין חולק כי מדובר בבן זוגה וכי המדובר לכל הפחות בבעלות משותפת.

ביום 21.10.2007 הוגש כתב אישום כנגד ינקלביץ בו הואשם בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ); עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(א) ו- 379 לחוק העונשין; עבירה של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירה של כליאת שווא, לפי סעיפים 377 ו-29 לחוק העונשין; ועבירה של סחיטה בכוח, לפי סעיפים 427(א) רישא ו-29 לחוק העונשין.

על החלטת בית משפט השלום הגישה העוררת ערר לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו.

ביום 11.11.2007 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר ) לקבל חלקית את הערר ו להקטין את הערבות הכספית הנדרשת לסכום של 10,000 ש"ח עקב נסיבותיה המיוחדות של העוררת . בית המשפט קבע כי אין ממש בטענה כי לא ניתן לחלט את הרכב היות והוא רשום על שמה של העוררת, וכי במקרה זה חלה חזקת הרכוש המשותף, אלא אם יוכחו הלכה למעשה נתונים אחרים. כן קבע בית המשפט כי ניתן לחלט רכוש משותף והכל באופן יחסי לזכויות בנכס.

מכאן בקשת רשות הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העוררת, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימת סמכות חילוט כלפי העוררת, שכן לא ניתן לחלט רכוש של צד ג' שאינו מעורב בעבירה. עוד טוען בא כוח העוררת, כי אין חולק על כך שהעוררת הינה לפחות הבעלים המשותף ברכב, ומכאן שאין סמכות לחלט את חלקה ואת הרכב בכלל. ואם הסמכות לחלט את הרכב לא קמה בסוף ההליך אין אפשרות לתפוס את הרכב בתחילת ההליך, מתוך כוונה לחלטו.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, את הבעלות יש לבחון על פי הבעלות המהותית,

וכי גם במקרה של בעלות משותפת ניתן לחלט את הרכב.

לאחר עיון בבקשה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, שוכנעתי כי יש לדחות את בקשת הרשות לערור.

המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים על ידי המשטרה מצוי בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי.

סמכות לתפוס חפצים

32.

(א)

קיבול

רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.

תפיסת רכבה של העוררת נעשתה כדין על פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. רכבה של העוררת נתפס היות ולמשטרה היה יסוד סביר להניח כי ברכב בוצעה העבירה בגינה הוגש כתב אישום כנגד ינקלביץ. חלופה נוספת לתפיסה

היא האפשרות כי הרכב אמור לשמש כראיה במשפטו של ינקלביץ.

לאחר תפיסת החפץ בידי המשטרה, נותן החוק סמכות לבית המשפט להורות על שחרור החפץ בתנאים שיקבע. סמכות זו מצויה בסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי, הקובע כי:

מסירת התפוס לפי צו

34.

קיבול

על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסוים (להלן-שוטר מוסמך) או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שיקבעו בצו.

דין תפיסת חפץ אינו בהכרח כדין המשך ההחזקה בו על ידי המדינה. תפיסתו של חפץ פוגעת מעצם מהותה בזכות האדם לקניין. כדברי בית המשפט בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (1) 14, 17(1998):

"תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין, ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי ביטחון".

כדי לקבוע האם ניתן להמשיך ולהחזיק בחפץ יש לבחון את התכליות להחזקת החפץ. אם תכלית ההחזקה פקעה, יש להחזיר את החפץ התפוס. תכליות אלו סוכמו על ידי בית המשפט בבש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.06):

"שלוש תכליות עיקריות עשויות להצמיח מקור סמכות לתפיסת חפץ; תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות; תפיסה למטרת חילוט; ותפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט".

המשיבה הצהירה כי התכלית העיקרית על פיה היא פועלת היא תפיסה למטרת חילוט. כשהיא שומרת לעצמה את הזכות להשתמש ברכב כראיה במשפטו של ינקלביץ.

בנסיבות אלה ובשלב הנוכחי של ההליכים עד למתן ההכרעה במשפטו של ינקלביץ ובשאלות העובדתיות הדורשות הכרעה בעניינו, נחה דעתי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את הרכב בתנאים מגבילים מביאה בחשבון את האיזון הנכון של השיקולים הרלבנטיים, מידת הסכנה לפגיעה בתכלית התפיסה אם הרכב ישוחרר, והיקף הפגיעה בזכות הקניין של העוררת.

עם זאת, ולפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבותיה האישיות של העוררת אני מעמיד את הערבות הכספית על סך של 5,000 ₪.

אשר על כן בקשת רשות הערר נדחית, בכפוף להפחתת הערבות הכספית כאמור לעיל.