בש"פ 8793/12 מדינת ישראל נ. אברהים סעדי

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כהן )

מיום 12.11.2012 במ"ת 2188-10-12, בגדרה הורה בית המשפט על השבת כספים תפוסים לידי המשיב.

1.

נגד המשיב ונגד בנו הוגש בחודש אוקטובר שנה זו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה המייחס להם, בין השאר, עבירות בנשק וחבלה חמורה בנסיבות מיוחדות (להלן: כתב האישום ). בקיצור נמרץ, בכתב האישום נטען כי בשל סכסוך כספי שנתגלע בין המשיב לגיסו בעקבות עסקה למכר מקרקעין, קשרו המשיב ושני בניו קשר כדי לגרום לגיס חבלה חמורה, באמצעות מטעני חבלה שיוכנו באופן עצמאי. במהלך ההכנות – במסגרתן יוצרו לפחות חמישה עשר מטענים וחלקם אף נבדקו – התפוצץ חומר הנפץ באחד המטענים בנגריה בבית המשיב שבכפר מנדא, וכתוצאה מכך נגרמו למשיב ולבנו חבלות וכוויות, לרבות קטיעת חלק מאגודל המשיב. בעקבות האירוע, נעצר המשיב עד לתום ההליכים ונפתחה כנגדו חקירה משטרתית. (האירוע וכתב האישום מתוארים בפירוט בהחלטתו של השופט דנציגר מיום 28.11.2012 בבש"פ 8383/12, בגדרה נדחה ערר המשיב על מעצרו עד תום ההליכים).

2.

ענייננו בהסתעפות צדדית לאירוע מושא כתב האישום. במהלך חקירת המשטרה את האירוע הנ"ל, פרצה המשטרה לכספת בביתו של המשיב, מצאה ותפסה כסף מזומן בסך 260,000 ₪, 8,070 $ ו-400 € (להלן: הכספים ). משנשאל המשיב למקור הכספים, טען כי מדובר בתמורה שקיבל בגין מכירת חלקת אדמה בשטח של 420 מ"ר, אשר נמכרה על ידו בסמוך לקניית החלקה מגיסו. המידע הועבר על ידי המשטרה לרשויות המס, והתעורר חשד כי המשיב לא דיווח אודות המכירה, ונמנע מלשלם מס רכישה בעת רכישת הקרקע ומס שבח בעת מכירתה, עבירה על פי סעיף 98(ג2)(4) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963.

המשיב פנה לבית משפט קמא ביום 24.10.2012 בבקשה להשבת הכספים על פי סעיף 37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ), בטענה כי הכספים לא משמשים ראיה בתיק העיקרי וכי לא הוגשה בקשה לחילוט הכספים.

3.

בית משפט קמא נעתר לבקשה בקובעו כהאי לישנא:

"כיוון שכתב האישום שהוגש לבית משפט זה אינו כולל עבירות כלשהן הכרוכות בכסף זה, אין מקום שבית משפט זה יעסוק בו, ולפיכך, ככל שבא כוח הנאשמים סבור כי יש להחזיר לו את סכום הכסף, היה עליו לכאורה לפנות לבית המשפט המוסמך, הוא בית משפט השלום.

עם זאת, מכיוון שהעניין עלה על שולחני, הנני סבור שיש מקום להשיב את הכסף לבעליו גם אם מתנהלת חקירה בענייני מיסוי, וזאת יש לעשות בתוך 7 ימים מהיום, לידי בא כוח הנאשמים, עו"ד בן דורי".

על החלטה זו נסב הערר שלפנינו. אציין כי לבקשת העוררת עוכב ביצוע פסק הדין על פי החלטת בית משפט קמא, ובהמשך, עוכב הביצוע על פי החלטות בית משפט זה (החלטת השופט מלצר מיום 28.11.2012 והחלטתי מיום 4.12.2012).

4.

לטענת העוררת, היה על בית המשפט להימנע מלהכריע בשאלת החזרת הכספים מאחר שכתב האישום לא התייחס כלל לעבירות מס. עוד נטען כי העוררת עמדה ברף הראייתי הנדרש לתפיסת הכספים, ומשנמנע בית המשפט מלדון לגופו של עניין בסוגיית עבירות המס, היה עליו להעביר את ההחלטה התפוסים לבית המשפט המוסמך, הוא בית משפט השלום.

מנגד, טען המשיב כי לא היה מקום לתפיסת הכסף מלכתחילה וכי היה על רשויות המס, לו חפצו בכך, לפנות לבית משפט השלום בבקשה לפי סעיף 32 לפקודה.

5.

לטעמי, לא היה מקום מלכתחילה לנהל בבית המשפט המחוזי את הדיון בשאלת גורלם של הכספים שנתפסו, באשר אין חולק כי אין כל קשר בין כתב האישום לבין החקירה בעניין עבירות המס המיוחסות לעורר. אלא שהיה זה המשיב דנן שפנה אל בית המשפט המחוזי בבקשה להשבת הכספים שנתפסו, תוך הסתמכות על סעיף 37 לפקודה. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי הציגה העוררת את עמדתה כי דרך המלך היא לפנות לבית משפט השלום, אך "כיוון שהתיק היה בפני בימ"ש זה, סברנו שאין זה יאה להגיש בקשה נפרדת לבית משפט השלום". נראה כי "קיצור הדרך" עליו הסכימו הצדדים הביא לכך שבית המשפט המחוזי קיים דיון בנושא שלא היה אמור להיות מלכתחילה בפניו, והדבר לא נעלם מעיני בית המשפט המחוזי כפי שצוין בגוף החלטתו.

כאמור, בית המשפט המחוזי הורה על השבת הכספים התפוסים, אך זאת ללא הנמקה, ומכאן טענת העוררת כי שגה בית המשפט בהתעלמו מחומר החקירה, המוכיח לטענתה כי יש בסיס מוצק לחשדות כנגד העורר לעבירות מס, נוכח הודאתו של העורר בעיסקת המקרקעין שלא דווחה.

6.

איני רואה להידרש לחומר החקירה לגופו, באשר יהא בכך כדי "להנציח" את ההליך השגוי מלכתחילה, אשר הביא את הנושא לפתחו של בית משפט זה. כפי שיוסבר להלן, במצב הדברים הרגיל, ההליך היה אמור להתקיים בבית משפט השלום ולא היה מקום לערב מין שאינו במינו ולדון בתפיסת הכסף במסגרת ההליך הפלילי שעניינו בעבירות מושא כתב האישום.

סעיף 32 (א) לפקודה קובע כלהלן:

"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

תפיסת החפץ נועדה בין היתר לצורך חילוטו אם יורשע המשיב (סעיף 39 לפקודה) והמונח "חפץ" כולל כספים ואף יתרות זכות בבנק (בש"פ 5015/99 התאחדות משפטנים בלתי תלויים נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 657 (1999); בג"ץ 2393/91 פרידנברג נ' שופטת השלום בתל-אביב, הגב' מרים סוקולוב , פ"ד מה(4) 490 (1991)). במקרה דנן נטען, כי הכספים שנתפסו הם התמורה שקיבל המשיב בגין מכירת המגרש (לחמש החלופות בסעיף 32(א) לפקודה ולתכליות שבסיס החלופות ראו החלטתה של השופטת פרוק'ציה בבש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.3.2006), להלן: עניין לרגו ). אין חולק כי לכספים שנתפסו אין כל קשר לאירועים מושא כתב האישום המקורי. עם זאת, משנתפסו הכספים ומשנתברר כי קיים חשד לביצוע עבירה, גם אם בתחום המס, רשאית היתה המשטרה לתפוס את הכסף, ובפני המשיב עמדה הדרך להשיג על התפיסה בהליך בבית משפט השלום לפי סעיף 34 לפקודה הקובע כלהלן:

"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו".

ודוק: יש להבחין בין המסלול האזרחי במסגרתו רשויות המס יכולים לנקוט הליכי גבייה ועיקול כנגד הנישום רק לאחר הוצאת השומה, לבין הליכי תפיסה לפי הפקודה המתנהלים במישור הפלילי. מטעם זה, איני רואה לקבל טענת המשיב כי יש להחיל על ענייננו את שיקולי מאזן הנוחות ורכיב ההכבדה הנהוגים בדין האזרחי במסגרת בקשה לעיקול זמני.

7.

סופו של דבר שאני מקבל את הערר, במובן זה, שהחלטת בית משפט קמא תעוכב עד לקבלת החלטה אחרת בבית משפט השלום. החלטה כאמור יכול ותינתן בעקבות פנייה של המשיב לבית משפט השלום בבקשה מתאימה להחזרת הכספים שנתפסו או בעקבות פנייה של העוררת לבית משפט השלום (נוכח מגבלת ששת החודשים הקבועה בסעיף 35 לפקודה) והכל בהתאם להוראות החוק והפקודה ובמסגרת השיקולים השונים בסוגיה של החזרת תפוס כפי שהותוו בפסיקה (וראו עניין לרגו

לעיל.